וישלח בעניין האיסור לאכול גיד הנשה (1 צופה)

[גרינפלד]

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה

כתב החו"ב (חולין קא, א), וז"ל, ואפשר דקרא לא מתפרש לא יאכלו בלשון ציווי אלא בלשון סיפור דברים כמו על כן לא ידרכו כהני דגון וגו' שמואל א' ה', וכן בתרגום לא אכלין ולא מתרגמינן לא ייכלון, אלא דמ"מ חשיב לאו דכיון דהתורה סיפרה ענין זה, לאורויי איסור שכן ראוי להיות, ע"כ. והנה, אמנם יש נוסחאות בתרגום "לא ייכלון", אבל הנוסח בדפוסים המדויקים יותר [וכן בתרגום יונתן] "לא אכלין".

ומצינו עוד כזאת שסיפור דברים בתורה שלא עושים נחשב לאו, ב"לא אכלתי באוני ממנו" לדעת הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ג ה"ה), ויל"ע לרמב"ן (בהשגות לספר המצוות סוף שורש ח) והיראים (השלם, סי' פז) שחולקים שם, ויתכן ששם זה לשון של המתוודה שאומר ולא לשון של התורה. ובחזקוני קצת משמע שזה לשון שראוי מכח המאורע שקרה ליעקב שלא לאכול.

ובספר חסידים (סי' רלא) כתב, וז"ל, וכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" כי אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו ולכך אירע לו בשבילנו לכך נדרו שלא לאכול גיד הנשה, ע"כ. ויל"ע בדבריו, שהרי זו מחלוקת תנאים בחולין (צא, א, ק, ב) האם בני יעקב נאסרו מהתורה קודם מתן תורה, או שבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, וכאן לכאורה זה מהלך שלישי[1].​

---

[1] יל"ע לפי מה שכתב החו"ב שאין זה לשון ציווי, אם יהיה זה יותר קל משאר איסורים כיון שלא הוזכר בו לשון איסור מפורש. ומצינו במהר"י קורקוס על הרמב"ם שם לגבי "לא אכלתי באוני ממנו", שמכיון שלא נאמר בלשון התורה אין בזה הכלל כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני.​

 

[הצעיר שבחבורה]

ובמדרש איתא שיעקב נצטווה על גיד הנשה.