מצינו שנחלקו המ"ב והחזו"א אם השלכה לבית הכסא נחשבת ממש כביעור ומועילה אף אחר זמן איסורו,
שלדעת המ"ב (תמה סק"ה) אם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל להינות ממנו.
אבל החזו"א (קטז סק"טז ד"ה במ"ב, וסי' קיח סק"ג) תמה על כך שאין זה אלא כמו פת שעיפשה, ואין זה נחשב ביעור.
ויש לעיין איך לבאר מחלוקת זו.
ולכאורה נראה לומר, כי לפי המ"ב (שהוא ע"פ אחרונים) ביעור הוא ביעור מוחלט מבני אדם מהנאה ומאכילה, אבל לאו דווקא ביעור של עצם החמץ מהמציאות (וכל מה שמצינו בגמרא הם רק אמצעים בשביל זה), ואילו לפי החזו"א צריך לבער את החמץ עצמו מהמציאות.
שלדעת המ"ב (תמה סק"ה) אם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל להינות ממנו.
אבל החזו"א (קטז סק"טז ד"ה במ"ב, וסי' קיח סק"ג) תמה על כך שאין זה אלא כמו פת שעיפשה, ואין זה נחשב ביעור.
ויש לעיין איך לבאר מחלוקת זו.
ולכאורה נראה לומר, כי לפי המ"ב (שהוא ע"פ אחרונים) ביעור הוא ביעור מוחלט מבני אדם מהנאה ומאכילה, אבל לאו דווקא ביעור של עצם החמץ מהמציאות (וכל מה שמצינו בגמרא הם רק אמצעים בשביל זה), ואילו לפי החזו"א צריך לבער את החמץ עצמו מהמציאות.