ראה בענין הלאו של "לא תחמול ולא תכסה עליו" (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו (יג ט)

בספרי ילפינן מ"ולא תחוס עינך עליו", שאם ראה את המסית בסכנה אסור לו להצילו, ואין נוהג בו המצוה של "לא תעמוד על דם רעך". ומדכתיב "ולא תחמול" ילפינן, שאם היה יודע לו זכות, אסור לו ללמד עליו זכות בבית דין. והקשה הרב שמואל קפלן שליט"א, למה נצרך עוד לאו שלא ללמד עליו זכות, הרי בזה הוא מצילו מן המיתה, וכבר נאסר מ"לא תחוס עינך".

ואין לומר דליכא עדיין איסור להצילו משום שעוד לא נגמר דינו שהוא מסית, שהרי כל האיסורים של "לא תאבה" ו"לא תחוס" הם גם קודם שנגמר דינו, כמו שכתב המנחת חינוך במצוה תנ"ז בשם המשנת חכמים לגבי הלאו של "לא תאבה", שגם אם הסיתו בינו לבין עצמו או בזמן הזה אסור לאהבו, וכ"כ בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג ל"ת כ"ח לגבי הלאו של "לא תשמע אליו" שאסור לעזור למסית בשום דבר, שנוהג גם בזה"ז או כשאין עדים.

ואולי יש לומר, דכאשר בא ללמד עליו זכות, אין זה מעשה של הצלת המסית לחוד, אלא יש בזה ג"כ העמדת הדין על הצדק שיוציא הבי"ד דין אמת, ושלא יהרגנו בטעות, וא"כ הוה אמינא שמותר ללמד עליו זכות כדי להציל את הבי"ד מדין שקר, ולזה הוצרך איסור מיוחד ללמד זכות, וצ"ע.

ובאופן אחר תירץ הרב יעקב קליין שליט"א, דהלאו של לא תחוס, היינו שלא לחוס על הגברא שהוא מסית, אפילו בענין שאינו שייך להריגתו מדין מסית, כגון שראה אותו טובע בנהר, אבל כשמלמד עליו זכות, הוי איסור נוסף מצד שהוא מציל אותו מעונש על ההסתה עצמה, וזה איסור בפני עצמו, ואין הכי נמי דבלא"ה ג"כ יש לו איסור משום שמצילו ממיתה, אבל בכה"ג עובר בב' לאוין, חדא משום שמצילו ממיתה, ועוד לאו מיוחד על שמציל אותו מעונש על ההסתה. וכמו שמצינו בלאו דלא תסיג גבול רעך, דאע"פ שעובר בגזל ככל גזילה, מ"מ נוסף לאו מיוחד לגוזל קרקעות בארץ ישראל. [אמנם זה קצת דחוק, דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ואולי בכה"ג לא מיקרי לאוי יתירי כיון שנתייחד על ענין מסויים וכמו שנתבאר].

ואפשר לומר עוד, דהנה האיסור ללמד זכות על המסית י"ל דיש בזה חידוש מיוחד, שהרי לפי הלימוד זכות עליו הרי אינו מסית, ואע"פ שיתכן אופנים שהלימוד זכות הוא רק לפוטרו מן המיתה כגון לפסול את העדות ומ"מ עדיין המוסת עצמו יודע שהוא מסית, אמנם ישנם אופנים שלפי לימוד הזכות אינו מסית כלל, וי"ל דאעפ"כ אסור לו ללמד עליו זכות, וזהו חידוש מיוחד, וכמו שאחד מן התלמידים שבא ללמד זכות אין שומעין לו, אע"פ שלפי דבריו אינו מסית, מ"מ כל זמן שהוא בחזקת מסית אין מלמדים עליו זכות, וזה לא היינו יודעים מקרא דאסור להצילו, ועי'.
​

◆ ◆ ◆​

ויתכן לומר דשפיר איכא נפק"מ בין הלאוין, דהנה הלאו של "לא תחמול ולא תכסה עליו", שאסור ללמד עליו זכות וחייבין ללמד עליו חובה, נוהג אפילו לאחר שעשה המסית תשובה, דהנה בסנהדרין פה: איתא, לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ מן המסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו, ובמרדכי יבמות סי' י"ג בשם ר"ת ובחידושי הר"ן סנהדרין שם מבואר שכל מה שאינו נעשה שליח בשאר חייבי מיתות היינו דוקא כשעשה תשובה, דאל"כ הרי אינו בכלל עמיתך ואינו מוזהר עליו, וא"כ מבואר דאע"ג דמיירי בעשה תשובה, מ"מ במסית איכא דין "לא תחמול ולא תכסה עליו", וכ"כ המנ"ח במצוה תס"ב בדעת הראשונים, עי"ש.

ויש לעיין בשאר הלאוים שאסור לאהבו וכדומה, האם נוהג ג"כ לאחר שעשה תשובה. ואם נאמר כן, יצא דבר חידוש, שיש לך אדם מישראל שכעת הוא צדיק גמור, אבל אסור לאהבו ולהצילו מן המיתה, [ועי' במנחת חינוך במצוה תנ"ט שחקר האם האיסור לאהוב ולהציל הוא רק על המוסת או על כל אדם, ואם נימא דהאיסור על כל אדם, הדבר יותר מופלא, שיש אדם צדיק שכל ישראל אין מצווים לאהבו, אך עי' בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג שכתב שהאיסור רק על המוסת, עי"ש].

ואפשר לחלק בין הלאוים, דהלאוים של "לא תאבה" שאסור לאהבו, ו"לא תשמע" שאסור לעזור לו בפריקה וטעינה, ו"לא תחוס" שאסור להצילו ממיתה, שהם בדברים שאינם שייכים לעונש על ההסתה דוקא, יש לומר שהם על הגברא המסית מחמת שהוא רשע, וזה דוקא כל זמן שלא חזר בתשובה. ובפרט לפי מש"כ רבינו הלל על הספרי שם, דהאיסור לאהבו היינו משום שמא מתוך כך יאבה לו לעבוד ע"ז, והאיסור לעזרו משום שמא מתוך כך ישמע לו, וזה שייך רק כל עוד לא עשה תשובה ועדיין הוא מסית. אבל הלאוים של "לא תחמול" ו"לא תכסה" שהם להמנע מהצילו מהעונש על ההסתה גופא, בזה הטעם אינו משום הגברא שהוא עתה רשע ומסית, אלא שעל חטא ההסתה שהוא חמור החמירה התורה בעונשו, שלא נחמול ולא נכסה על חטא זה, ולכן אין מועיל מה שעשה עליו תשובה.

ולפי זה שפיר נפק"מ בהלאו של לא תחמול ולא תכסה, היכא דעשה תשובה, דלהצילו בנהר מחויב דאית ביה "לא תעמוד על דם רעך" ככל אדם, אבל מ"מ ללמד עליו זכות על ההסתה עצמה אסור, דזה נוהג גם כשעשה תשובה, וכנ"ל.​

 

[גרינפלד]

אבל הלאוים של "לא תחמול" ו"לא תכסה" שהם להמנע מהצילו מהעונש על ההסתה גופא,​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וכן הדין שהבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, כתב החזו"א סי' י"ט סק"ה, שהדין שהבן נעשה שליח לאביו המסית להרגו מדין "לא תחמול", היינו רק כשבא להמיתו על ההסתה גופא, אבל אם בא להלקותו על חיוב מלקות אחר וכיוצא בזה, אין נעשה הבן שליח לזה, והוא כדברינו שהדין "לא תחמול" הוא רק על מעשה ההסתה, ולא על הגברא המסית, ואינו דומה לדיני לא תאבה ולא תשמע שהם על הגברא המסית גם בדברים שאינם שייכים לעונש על ההסתה.​