הנה נחלקו בגמרא מנחות מ"ט א' לגבי מחשבת פיגול ושלא לשמה, רב חסדא אמר עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, ויש לשאול על רבה מאי שנא מכל התורה דטעות שאינה בלבו ובלב כל אדם חיילא, ולכאורה התשובה שמחשבה להסכים עם המציאות אינה אלימה מספיק כדי לעקור את המציאות, כלומר, אדם שחושב שבא לשחוט שלמים, גם אם חושב שבשחיטתו ובמחשבתו הוא מחזק את זה שזה שלמים, מכל מקום עיקר המחשבה היא הסכמה עם המציאות, ולא עקירה, ואין בכוחה לעקור. כעין לא אתי דיבור ומבטל מעשה.
אך יש לחקור, לדעת רב חסדא דעקירה בטעות הויא עקירה, האם זה רק אם חושב שבשחיטתו ובמחשבתו הוא מחזק את זה שזה שלמים, או קובע כאן פריקת עול הלכתית או רשעית לענין זמן האכילה. או שגם אם אינו חושב שקובע ומייחד ומגדיר כלום, אבל מה לעשות שהוא חשב שזה שלמים ותכנן לאכול זאת מחר בסעודת שבת?
אשמח לשמוע ראיות לנידון.
אך יש לחקור, לדעת רב חסדא דעקירה בטעות הויא עקירה, האם זה רק אם חושב שבשחיטתו ובמחשבתו הוא מחזק את זה שזה שלמים, או קובע כאן פריקת עול הלכתית או רשעית לענין זמן האכילה. או שגם אם אינו חושב שקובע ומייחד ומגדיר כלום, אבל מה לעשות שהוא חשב שזה שלמים ותכנן לאכול זאת מחר בסעודת שבת?
אשמח לשמוע ראיות לנידון.