בהעלותך בענין טומאת נושאי ארונו של יוסף (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא (ט ו)

בסוכה כה. רבי יוסי הגלילי אומר נושאי ארונו של יוסף היו. והקשה בחשק שלמה בבא בתרא נח. לפי מה שמבואר בנזיר נד. "או בקבר" זה קבר שלפני הדיבור [היינו קבר של מי שמת קודם שניתנה פרשת טמאים], וכתבו התוס' בבא בתרא נח. דלא נתרבה אלא לטומאת נגיעה, וא"כ איך נטמאו במשא, הרי אינו מטמא אלא במגע, עכ"ד.

והנה החשק שלמה נקט בדברי התוס', דמש"כ שלא נתרבה אלא לנגיעה, היינו לאפוקי ג"כ משא, ולא רק לאפוקי אהל, וכ"כ בספר צמח צדקה [לרבי מנחם מנדל מניקלשבורג זצ"ל] בחידושים למסכת נדה.

ובאמת תליא באשלי רברבי, דהנה בפירוש רש"י בנזיר שם פירש דהך דינא דקבר שלפני הדיבור הוא דין אחד עם מה שקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל אבל מטמאים במגע וכמבואר ביבמות סא. לדברי ר"ש, ולפי זה פשיטא דמטמאים ג"כ במשא כמפורש ביבמות שם "ממגע ומשא מי מימעטי". אמנם לדעת התוס' בבבא בתרא שם דינא דקבר שלפני הדיבור הוא גם לרבנן דר"ש דסבירא להו דקברי עכו"ם מטמאים באהל, ואינו שייך להך דינא, וא"כ י"ל דאע"פ שעכו"ם מטמאים גם במשא, מ"מ לפני הדיבור אינו מטמא במשא. וטעם החילוק משום דמת גוי מסברא הוא בכלל מת, אלא שנתמעט מדכתיב "אדם" כי ימות באוהל, אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, והך מיעוטא נאמר רק בטומאת אהל. אבל מת שלפני הדיבור מסברא אינו בכלל משום שהפרשה נאמרה רק מכאן ואילך, וצריך ריבוי מיוחד מקרא ד"או בקבר", ובהך קרא כתיב רק נגיעה "הנוגע וגו' או בקבר", וא"כ לנגיעה שנתרבה נתרבה, אבל אין לנו מקור למשא. ובצמח צדקה שם הוסיף, שמקור דין טומאת משא במת נלמד בק"ו מנבילה למת שמטמא באהל, וא"כ במת שלפני הדיבור שאינו מטמא באהל לא שייך הק"ו.

אך יש לעיין הרי בהאי קרא ד"הנוגע" נתרבה ג"כ עצם כשעורה כמבואר בנזיר שם, והרי מטמא ג"כ במשא כמבואר באהלות פ"ב מ"ג, וא"כ הוא הדין לקבר שלפני הדיבור שנתרבה מהאי קרא. ויש לומר דבאמת בנזיר שם לדעת ריו"ח איכא ילפותא מיוחדת לזה באם אינו ענין, דעצם כשעורה מטמאת במשא, וא"כ קבר שלפני הדיבור דליכא קרא לזה לא נתרבה אלא למגע. וגם לדעת ריש לקיש שם דלא יליף מיתורא טומאת משא לעצם כשעורה, צ"ל דגם זה בכלל הק"ו מנבילה, ואע"פ שאין טומאת אהל בעצם כשעורה, מ"מ הוא בא ממת שיש בו טומאת אהל, אך במת שלפני הדיבור שכולו אינו מטמא באהל, ליכא הך ק"ו. ועוד יש להוסיף, דכיון דמקור טומאת מת שלפני הדיבור נאמר ב"קבר", וקבר לא שייך בו טומאת משא דהא הוא קבוע, א"כ בעל כרחך נתרבה רק לנגיעה, וממילא גם מת עצמו שלפני הדיבור שהוא בר משא, אין לנו מקור לטומאת משא.

וכל זה כתבנו לחזק דברי האחרונים הנ"ל דמת שלפני הדיבור אינו מטמא במשא, רק במגע בלבד. אמנם בפשוטו אינו כן ודינו כעצם כשעורה ושאר המנויים בהאי קרא דמטמא גם במשא ולא נתמעט אלא מאהל. וכן נראה בחידושי רבינו פרץ הכהן בנזיר שם, דמת שלפני הדיבור נתרבה גם למשא.
​

◆ ◆ ◆​

ונחזור לקושית החשק שלמה הנ"ל, לפי שיטתו דמת שלפני הדיבור מטמא רק במגע, א"כ מ"ט נטמאו נושאי ארונו של יוסף, הרי לא נגעו במת עצמו, רק בארון. ויש ליישב לפי מש"כ בספר אור יקרות בפרשתינו, דהטומאה מארונו של יוסף היתה על ידי טומאת מגע, משום דארונו של יוסף היה ממתכת כמבואר בסוטה יג. שהמצרים עשו לו ארון של מתכת כדי שישקע בנילוס, ובכלי מתכות הדין הוא שחרב הרי הוא כחלל ונעשה אבי אבות הטומאה, ושוב נטמאו ממנו נושאי ארונו של יוסף. [ובזה ביאר מ"ט נקטו חז"ל דוקא נושאי ארונו של "יוסף", הרי את עצמות כל השבטים העלו עמם בני ישראל, וא"כ נימא דהאנשים אשר היו טמאים היו ג"כ נושאי ארונותיהם של שאר השבטים, אלא דשאר השבטים אפשר שארונותיהם היו של עץ דלית ביה דין חרב הרי הוא כחלל לשיטת ר"ת בתוס' נזיר נד: עי"ש, משא"כ ארונו של יוסף שמפורש בגמ' שהיה של מתכת וכנ"ל, ועי' בפנים יפות סוף ויחי שאותו ארון שהניחו בו המצרים את יוסף במצרים, הוא הארון שבו נשאו אותו במדבר, וכההיא דאמרינן במועד קטן כה. "כבודו של חכם במטה ראשונה" עי"ש]. ולפי"ז מיושב, דבאמת הטומאה מצד מגע ולא מצד משא.

אמנם בספר מרכבת יוסף [לרבי יוסף שלופר זצ"ל, חתנו של בעל נועם ירושלמי] סי' י"ז ד"ה אלמא, כתב לחדש שבמת שלפני הדיבור אין טומאת חרב הרי הוא כחלל, דכיון דטומאתו קלושה ומסברא לא היה מטמא, אין לנו אלא מה שנתחדש בו דהיינו טומאה בעצמו, אבל לא שיעשה חרב הרי הוא כחלל. ולפי"ז ליכא למימר שנושאי ארונו של יוסף נטמאו מדין מגע של חרב הרי הוא כחלל.

ובחשק שלמה שם כתב ליישב דיוסף שאני משום שנקרא "אדם", וכמו שאמרו במדרש רבה כאן, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, אין אדם אלא יוסף שנאמר אהל שכן באדם. וכיון שקרוים אדם ממילא מטמאים באהל, וכמו שכתבו התוס' בבבא בתרא שם לגבי אברהם אבינו, שטעם הדבר שרבי בנאה ציין את מערת המכפלה, משום דאברהם אבינו נקרא "אדם" ולכן איכא טומאת אהל. [ובאמת דברי התוס' צ"ב לפי"מ שכתבו הם עצמם דהך דינא דלפני הדיבור לא תליא בדין קברי עכו"ם, א"כ אין המיעוט מ"אדם", ומה מועיל שנקראו "אדם"].
​

◆ ◆ ◆​

ושמעתי בשם הגר"ד לנדו שליט"א שצידד די"ל שנטמאו בחיבורין, לפי"מ שדן בס' מקור ברוך [ח"א סי' ל"ג אות י'] בארונות מתים האם יש בהם קבלת טומאה, והיינו דאם יש בהם קבלת טומאה יש לומר בזה דין טומאה בחיבורין.​

 

[גרינפלד]

והנה החשק שלמה נקט בדברי התוס', דמש"כ שלא נתרבה אלא לנגיעה, היינו לאפוקי ג"כ משא, ולא רק לאפוקי אהל, וכ"כ בספר צמח צדקה [לרבי מנחם מנדל מניקלשבורג זצ"ל] בחידושים למסכת נדה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולכאורה יש להקשות לפי"ז, דהנה בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב, יליף טומאת רקב המת, מדכתיב "או בקבר" אפילו נגע בקבר אדם הראשון, ולאחר מאה ועשרים שנה הכל חשוב רקב, עי"ש. וקשה, איך שייך טומאה ברקב של קבר מלפני הדיבור, הא אמרינן בחולין קכו: דמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע, ומת שלפני הדיבור אינו מטמא באהל, ולפי"ד האחרונים הנ"ל גם אינו מטמא במשא, א"כ להך רקב אין שום טומאה, דמגע ליכא בטומאת רקב, ואהל ומשא ליכא משום דהוי לפני הדיבור.

אכן באמת אפשר לומר דאה"נ, דבהך רקב עצמו לא שייכא טומאה, אבל בקבר שייך שפיר טומאה, דהלא כל הטעם שרקב אינו מטמא במגע הוא רק משום דלא שייך מגע בכולו, והוי חסרון רק בהיכי תמצי, וא"כ קבר של מלא תרווד רקב שפיר מטמא גם במגע, דחל עליו שם טומאת "קבר", ואע"ג דקבר אינו עדיף מן המת עצמו, הכא הרקב עצמו היה ראוי לטמא במגע רק שאין היכי תמצי לזה.

וכעי"ז כתב במקדש דוד טהרות סי' מ"ט אות א', דחרב הרי הוא כחלל שנטמא באהל מן הרקב, מטמא גם במגע, ואין זה נחשב יותר מן המת המטמאו, דכל מה שרקב אינו מטמא במגע הוא רק משום דאי אפשר.

ולכאורה זה מוכח מהירושלמי כאן, ואף אם נימא דלא כהאחרונים הנ"ל אלא דקבר שלפני הדיבור מטמא במשא, מ"מ הרי מבואר כאן בירושלמי דקבר של רקב מטמא גם במגע וכלשון הירושלמי אפילו נגע בקבר של אדם הראשון, הרי דאע"פ שהשם קבר חל מכח רקב, מ"מ מטמא גם במגע, אלא שלדברי האחרונים הנ"ל החידוש גדול יותר, דאע"פ שלרקב בפני עצמו אין שום טומאה, מ"מ יכול לחול דין קבר מחמתו.

אך י"ל דאין הוכחה מהירושלמי לדברי המקדש דוד הנ"ל, דקבר שאני, דגם טומאה שאין על המת בפני עצמו, מ"מ מהני להחיל שם קבר, ועי' נזיר נב. דשדרה וגולגולת שנשתברו טהורים, ובקבר אפילו משוברים טמאים מפני שהקבר מצרפן, א"כ י"ל דגם ברקב מהני הקבר לצרפו, ואין הוכחה לחרב הרי הוא כחלל.

ועוד חידוש מבואר בירושלמי כאן, דבדין רקב יכול לחול טומאה אחרי שהוא כבר רקב, דהיה מקום לומר דרק היכא שחלה הטומאה קודם שהיה רקב, ונעשה מזה רקב, נשארת הטומאה, אבל במת שלפני הדיבור שבשעת מיתתו לא חלה טומאה, וצריך לחול טומאה במתן תורה לאחר שכבר הוא רקב, אין חלה הטומאה, אך בירושלמי מבואר דל"כ, אלא דהטומאה חלה מלכתחילה על רקב.​

 

[גרינפלד]

וכן נראה בחידושי רבינו פרץ הכהן בנזיר שם, דמת שלפני הדיבור נתרבה גם למשא.

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

עי"ש דס"ל כשי' הרא"ש דקאי אליבא דר"ש, אך למ"ד דעכו"ם אין מטמאים גם במגע ובמשא, ומ"מ מת שלפני הדיבור נתרבה למגע ולמשא, עכ"פ הרי דמהאי קרא מתרבי גם למשא, ומיניה נשמע לשי' התוס' דקאי אליבא דרבנן.​

 

[גרינפלד]

ולפי"ז מיושב, דבאמת הטומאה מצד מגע ולא מצד משא.

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות לפי דברי החזקוני בפרשת ויחי (נ יג) ובפירוש הריב"א מבעלי התוס' שם, שארונו של יוסף במדבר היה נושא את עצמו שנאמר נוהג כצאן יוסף, א"כ למה נטמאו נושאי ארונו של יוסף, וצ"ל כנ"ל דהטומאה היתה מדין מגע.​

 

[געגועים]

שארונו של יוסף במדבר היה נושא את עצמו שנאמר נוהג כצאן יוסף

לחץ כדי לכווץ...

במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה בו באותו עור רוח חיים והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף. (תוס' שאנץ סוטה יג.)

משה הכניס את עצמות יוסף בעור של גדי וכתב עליו שם המפורש והיה מהלך לבדו. (הדר זקנים)

כשלקח משה את עצמות יוסף נתנו בעור של צאן ומטרדת הדרך שכחם ונעשו כצאן והיה מהלך ורועה והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף. (רוקח)