בחוקותי בענין מקדיש ומוכר שדה אחוזה ולא נתקדש אח"כ היובל (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך (כז ח)

בראש השנה ט: מבואר דתקיעת שופר מעכבת את היובל, ואם לא תקעו אין היובל קדוש. וממילא אין השדות חוזרות לבעליהן, וכן אין עבדים משתלחים לבתיהם. ויש לעיין לגבי מוכר שדה אחוזה, שמגרע את השנים שעברו וגואל לפי השנים הנותרות עד היובל, א"כ היכא דכבר גרע לפי השנים שאכל, ואם היה גואל שנה אחת קודם היובל היה משלם כפי דמי שנה אחת, ואחר כך לא תקעו ביובל, האם יתייקרו דמי הגאולה ויהיה צריך לגאול שוב ביוקר בדמי כל המכירה ולא ינכה לו כלום.

והנידון הוא האם העיקר הוא שמגרע לפי השנים שאכל הקונה, או שגואל לפי השנים הנותרות עד היובל שזה השווי של מה שהוא גואל. והנה רש"י פירש על הכתוב "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", וז"ל "כמה שנים היו עד היובל כך וכך, ובכמה מכרתיה לך בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף, בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח". משמע דתלוי באכילה שאכל הקונה.

ועוד יל"ע דאי נימא דפודה בחמשים, א"כ נמצא שמחזיר לו דמי כל המקח והוי כהלואה, והרי כבר אכל הקונה פירות שנים הראשונות ואינו מנכה לו עבור זה כלום, ולפו"ר הוי ריבית, שהרי החזיר לו את כל דמי המכירה ומלבד זאת אכל הקונה פירות בלא שום נכייתא.

◆ ◆ ◆

ולגבי מקדיש שדה אחוזה, אם הקדיש שדה אחוזה, ואחר כך לא נתקדש היובל, אע"פ שסמוך ליובל כבר היה יכול לפדות בזול כפי מיעוט השנים הנותרות עד היובל, מ"מ נראה פשוט דאם אחר כך לא נתקדש היובל משום שלא תקעו, יחזור הפדיון להיות בחמשים שקל כסף. דלגבי הקדש אין הגירוע מחמת השנים שהיה ביד ההקדש וההקדש אכלו, דהא גם אם הקדיש מלכתחילה כמה שנים אחר היובל מגרעים את כל השנים שעברו מאז היובל, וכדכתיב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וגו', א"כ ודאי הכל תלוי רק במנין השנים הנותרות עד היובל, ולא במה שעבר ביד ההקדש.

ואין תימה בזה שכבר היה יכול לפדות במעט קודם היובל, ואחר שהיובל לא נתקדש יעלו דמי הפדיון להיות יותר יקרים, שהרי בלא"ה כל מקדיש שדה אחוזה קי"ל דשנה קודם היובל כבר אינו פודה בגירוע אלא בחמשים שקל כסף, כדאיתא בערכין כד. עי"ש.

אך יש להעיר דהנה בערכין כד: מבואר אליבא דשמואל דהמקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה קדושה, דלפי"ז חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף הוא לארבעים ותשע שנה, דשנת היובל עצמה אינה בחשבון שהרי אי אפשר להקדיש בה. מעתה יל"ע באופן הנ"ל ששנת היובל לא נתקדשה כיון שלא תקעו, ובכה"ג ודאי יכולים להקדיש בשנת היובל, ונמצא היכי תמצי שנשארו עד היובל חמשים שנה [דזה ודאי שאע"פ שלא נתקדשה שנת היובל מ"מ אינה במנין ליובל הבא, דלא גרע ממה שאמרו דלאחר שגלו שבט ראובן וגד מנו יובלות לקדש שמיטין], וצ"ע א"כ איך יהיה החשבון של חמשים שקל כסף, הרי בעלמא חמשים שקל כסף היינו לארבעים ותשע שנה סלע ופונדיון לשנה, והכא הוא בא לפדות חמשים שנה, א"כ יצטרכו חמשים ואחד סלע.

אך באמת לא מצינו שדה אחוזה שנפדית בסכום כזה שהוא יותר ממה שקצוב בתורה. וביותר נראה לומר, דמצינו שני אופני גאולה במקדיש שדה אחוזה, גאולה בגירוע, וגאולה בלי גירוע, דבאמצע היובל הגאולה היא בגירוע כדכתיב "ואם אחר היובל וגו' וחשב", אך מיד בשנה ראשונה שאחר היובל, אז הגאולה היא בלי גירוע אלא בסכום השלם הקצוב בתורה "חמשים שקל כסף", ולא רק משום שהשנים הנותרות הם חמשים, אלא דדין גאולה בגירוע לא נאמר על שנה ראשונה.

וכמו שמצינו בערכין שם ששנה קודם היובל אין מגרעים משום דכתיב "על פי השנים הנותרות" ואין שנים פחות משנים, ועל כן אין דינו בגירוע וממילא נותן הסכום הקצוב, ואין מתחשבים כלל במנין השנים הנותרות, אלא משום דזהו הסכום הקצוב בתורה.

א"כ גם במוכר בשנת היובל עצמה כשלא נתקדש היובל, הדין הוא שנגאלת בלי גירוע ולא לפי השנים הנותרות אלא לפי הסכום השלם שהוא חמשים שקל כסף, וכמו ששנה קודם היובל דאינה נגאלת בגירוע, ואע"פ שאין זה לפי חשבון השנים הנותרות מ"מ נגאל בחמשים שקל דזהו הסכום הקצוב בלא גירוע, דכך דינו דאינו נגאל לפי השנים, גם במקדיש בשנת היובל עצמה נראה דאין בו דין גירוע וחשבון לפי השנים הנותרות כלל, דהא רק אם אחר היובל יקדיש שדהו אז נאמר לחשב לפי השנים, וממילא ישלם כפי הסכום הקצוב שהוא חמשים. [והא דמחלקין הגירוע לסלע ופונדיון לשנה היינו משום דכן הוא לפי רוב הפעמים דהיובל מתקדש].​

 

[גרינפלד]

ויש לעיין לגבי מוכר שדה אחוזה, שמגרע את השנים שעברו וגואל לפי השנים הנותרות עד היובל, א"כ היכא דכבר גרע לפי השנים שאכל, ואם היה גואל שנה אחת קודם היובל היה משלם כפי דמי שנה אחת, ואחר כך לא תקעו ביובל, האם יתייקרו דמי הגאולה ויהיה צריך לגאול שוב ביוקר בדמי כל המכירה ולא ינכה לו כלום.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובאמת יל"ע דיתכן שפעמים יצטרך לתת לו יותר מדמי המכירה, כגון אם מלכתחילה מכר לו כמה שנים אחר היובל, שהרי המחיר הוא לפי השנים שעד היובל, א"כ למשל אם מכר לו שתי שנים לפני היובל בב' סלעים, הרי המחיר הוא סלע לשנה כי מספר שני תבואות הוא מוכר לך, האם עכשיו נימא שישלם לו נ' סלעים, יותר מדמי המכירה. או דלעולם תלוי בדמי המכירה, ויחלקו את ב' הסלעים של דמי המכירה לחמשים שנה ויגרע לפי זה, ולכאורה זה צ"ע דהא דמי המכירה הללו היו לפי סלע לשנה.

ובעיקר הנידון איך יגרע אם לא נתקדש היובל, יש שרצו לומר שיחלק את דמי המכירה למאה שנים, דנתברר עתה דהמכירה היתה למאה שנה, וכל שנה יגרע רק אחד ממאה, וזה חידוש.

ואולי אין שייך בכה"ג לגרע לפי דמי המכירה כיון דדמי המכירה היו לפי שנים עד היובל שעבר וכבר עברו השנים הללו, ועל השנים של עכשיו לא שילם, ויגרע מכפי שוויו של השדה עד היובל, כמו במתנה דליכא דמי המקח, ואעפ"כ איתא בתו"כ דמ"מ יכולים הבעלים לגאול, ועל כרחך היינו כפי שווי השדה עד היובל, דדמי מכירה אין כאן.​

 

[גרינפלד]

והנה רש"י פירש על הכתוב "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", וז"ל "כמה שנים היו עד היובל כך וכך, ובכמה מכרתיה לך בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף, בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח". משמע דתלוי באכילה שאכל הקונה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה בפירוש רבינו יוסף בכור שור (כה כז) כתב וז"ל, "כי מספר תבואות, שאם היו שנים כשני אליהו או שנת שדפון וירקון אינו ממעט בחשבון הכסף אם בא לגאול, וכן שתי שנים שאמרו חכמים שצריך להניחה בידו, צריך שיהו שנים של תבואה". מבואר דשני שדפון אינם ממעטים מחשבון הכסף לגרע כנגדם, והנה בערכין כט: מבואר כן במשנה רק לגבי שאינם עולים לחשבון שתי שנים שאין גואלין שדה אחוזה בפחות מב' שנים, אבל הר"י בכור שור ס"ל דהוא הדין לגבי גירוע לפי השנים שעברו דשני שידפון אינן מן המנין, דכמו שלגבי הדין שאינו נגאל בתוך ב' שנים כתיב "במספר שני תבואות ימכר לך", כך לגבי גירוע כתיב "לפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר שני תבואות הוא מוכר לך". ועי' רש"י ב"מ קו. (ד"ה הא איכא תבואה) שכן משמע מדבריו שכ' דהיכא דרק באגא דידיה אישתדיף "אמרינן לתא דידיה גרם וסלקינן ליה מגרע מדמים מה שמגיע לשנה אחת כאילו היה בה פירות", משמע דגם הגירוע הוא רק משום דאמרינן לתא דידיה, אבל בשנה שאינה שנת תבואה כלל בכל העולם לא היה מגרע.

וכן משמע בפירוש רבינו הלל על התו"כ, דאיתא התם שני תבואות ולא שנת שדפון, ופי' הראב"ד והר"ש משאנץ דהיינו שאינה עולה למנין ב' שנים שאי אפשר לגאול, אך רבינו הלל כתב וז"ל "שני תבואות לא שנת שדפון וכו', כלומר שנים שעושה בהן תבואה עולין להן מן המניין ואי הויין רוב שנים קמרבה מקנתו ואי הויין מיעוט שנים קא ממעט מקנתו, לא שנת שדפון וכו' דהנהו שנים לא הויין שני תבואות", הרי שפירש לענין למעט מקנתו ולהרבות מקנתו, ולכאורה הכוונה לענין גירוע בשעת הגאולה, וצ"ע.

ויש לעיין בזה טובא, דהא ודאי אין הכוונה על השנים העתידיות לבוא, דמנין יודעים שיהיו שנות שדפון, ופשוט שאם נשארו למשל ב' שנים עד היובל וגאל אותם במחיר של ב' שנים ואחר כך היו שנות שדפון אינו יכול לתבוע מעותיו בחזרה, דהא בשעת הגאולה היה ראוי להיות שני תבואות. אלא דמיירי שהשנים שכבר עברו היו שנות שדפון, והנידון הוא דכיון דהלוקח לא אכל בה תבואות ולא היו ראויות לאכילת תבואה לא יגרעו לו אותם, דמגרעים רק שנים שאכל בהם הלוקח.

והנה לפי"ז מוכח דהגרעון תלוי בשנים שעברו שמנכים אותם משום שעליהם קיבל את הפירות שאכל, דאם העיקר תלוי בשנים הנשארות, דהמוכר גואל לפי השנים הנשארות שהם אלו שחוזרות אליו על ידי הגאולה, א"כ לא היה נפק"מ בשנים שעברו האם הם שנות שדפון או לאו, דמ"מ השנים הנותרות נתמעטו לפי החשבון. ומוכח לכאורה דהשנים שאכל הלוקח בהם תלוי הגרעון.

ובעיקר דברי רבינו יוסף בכור שור הנ"ל קשה טובא, דא"כ שנת שמיטה לא תעלה לחשבון הגירוע, ומפורש בדברי רש"י בערכין כט: וברמב"ם שמיטה ויובל פי"א ה"ה דמחשבין לגרעון גם את שנת השמיטה, וכמ"ש הרש"ש בערכין כט:, וביאר הטעם משום דשני תבואות כתיב בפרשת מכירת קרקעות שלא יונה אותו וימכרנו במספר שני תבואות, אבל בפרשת גאולת שדה אחוזה כתיב "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" וגו', א"כ אין צריך שני תבואות. וא"כ גם אם היתה שנת שדפון בכל העולם מגרע, וצ"ע.

[ובספר באר היטב בפרשת בהר כאן נסתפק וז"ל "צ"ע לפי ענ"ד אי מה שנתן בעד הקרקע מחלקינן לכל השנים שעד היובל ואף שני שביעית בכלל החשבון, כמו בהקדש כיון דחזיא למשטח בה פירי כדאיתא בב"מ קו., או דשאני התם שפודה בדבר קצוב זרע חומר שעורים בחמשים שקל משא"כ מוכר דפודה בשויו, עכ"ל. הנה דן בנידון הנ"ל האם מחשבים את שנות השמיטה בגאולת מוכר שדה אחוזה, אך מטעם אחר, לא משום דבעינן "שני תבואות" מגזה"כ, אלא משום דמוכר שדה אחוזה הוא לפי שוויו, ושנת השמיטה דלא חזיא אלא למישטח בה פירי שוה פחות, אך באמת ברמב"ם ורש"י הנ"ל מבואר דהשמיטה ג"כ בחשבון].​

 

[גרינפלד]

א"כ גם במוכר בשנת היובל עצמה כשלא נתקדש היובל, הדין הוא שנגאלת בלי גירוע ולא לפי השנים הנותרות אלא לפי הסכום השלם שהוא חמשים שקל כסף, וכמו ששנה קודם היובל דאינה נגאלת בגירוע, ואע"פ שאין זה לפי חשבון השנים הנותרות מ"מ נגאל בחמשים שקל דזהו הסכום הקצוב בלא גירוע, דכך דינו דאינו נגאל לפי השנים, גם במקדיש בשנת היובל עצמה נראה דאין בו דין גירוע וחשבון לפי השנים הנותרות כלל, דהא רק אם אחר היובל יקדיש שדהו אז נאמר לחשב לפי השנים, וממילא ישלם כפי הסכום הקצוב שהוא חמשים.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
עוד יל"ע במקדיש שדה אחוזה, אם גאלה אחר מיד ההקדש למשל ב' שנים לפני היובל בב' סלעים וב' פונדיונים, ואחר כך לא תקעו בשנת היובל, א"כ נשארה בידו לעוד חמשים שנה, להסוברים דהבעלים יכול לגאול את השדה מיד הלוקח, האם ישלם לו ב' סלעים כמה שפדה, או את מחיר השנים הנותרות דאת זה הוא גואל ממנו, וצ"ע.​