- הודעות
- 4,368
- תודות
- 11,073
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם אין לו ונמכר בגניבתו (כב ב)
באור שמח (טוען ונטען פ"ה ה"ב) הביא, שיש מקשים לשיטת הראשונים דאדם בן חורין הוקש לקרקעות, א"כ איך תנן בשבועות לו: דמי שנשבע שלא גנב שורו של חבירו והודה שנשבע לשקר חייב באשם שבועת הפקדון, הרי גנב נמכר בגניבתו, וכיון שאדם הוא כמו קרקע, נמצא דלעולם איכא כפירת שיעבוד קרקע בגניבה, ואין חייבין קרבן שבועה על דבר שיש בו שיעבוד קרקעות. והיא קושית רבי אברהם מטשכנוב זצ"ל, בעל הבית אברהם.
ולכאורה יש ליישב בפשיטות, דהחיוב של "ונמכר בגניבתו" הוא רק היכא דאין לו מה לשלם, א"כ באופן ש"יש לו" אין זה תביעת קרקע אלא תביעה שישלם. ויש לעיין היכא דאיכא ללוה מטלטלין בני חורין וקרקעות משועבדים אצל לקוחות, להשיטות דהלקוחות יכולים לומר הנחתי לך מקום ואין נפרעין מנכסים משועבדים גם כשיש ללוה רק מטלטלין [עי' קצוה"ח סי' שס"ז סק"ד], די"ל דבכהאי גוונא לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות, כיון דבפועל אין גובים מן הקרקעות.
ועוד יש לומר לפי המבואר בקידושין יח. שכל הדין של "ונמכר בגניבתו" הוא רק היכא שהגנב אינו שוה יותר מן הגניבה, א"כ משכחת לה חיוב קרבן שבועה על גניבה באופן שהגנב שוה יותר מן הגניבה, ולא נשתעבד כלל למכירה [ואולי יש לדחות תירוץ זה, דמ"מ יש עליו שיעבוד, לענין זה שאם יוזל ויהיה שוה כנגד הגניבה, יחול עליו דין מכירה].
ובאור שמח שם תירץ, דהכפירה אינה נחשבת כפירת קרקע, כיון שגם אם היה מודה לא היה נמכר בגניבתו בהודאה זו, עי"ש שהאריך שאין אדם נמכר בגניבתו על פי הודאת עצמו. אמנם המנחת חינוך במצוה מ"ב נקט שמועילה הודאת בעל דין להמכר בגניבתו.
עוד יש ליישב, דמחמת הך דינא ד"ונמכר בגניבתו" אין שיעבוד על גופו של העבד, והוי כמו גביית מטלטלין שגובים מיניה דידיה, אבל אין שיעבוד נכסים לזה, ונפק"מ שאם הגנב קדם ומכר עצמו בעבד עברי והוציא את הדמים, אין הנגנב יכול להוציא את העבד עברי מיד הקונה ולמכרו מכח שיעבודו הקודם, כמו שמוציאין קרקעות מיד לקוחות. וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם גניבה פ"ג הט"ז שאם גנב וחזר וגנב, מוכרין אותו ומחלקין דמיו בשוה לשני הנגנבים, ואין אומרים שיש דין קדימה למי שגנב ממנו ראשון, ומוכח דליכא שיעבוד נכסים על גוף הגנב להמכר בגניבתו, דא"כ היה שיעבודו של הראשון קודם, אלא הוי כמו מטלטלין שאין בהם קדימה, וכן כתב הגר"ש רוזובסקי קידושין יח. אות רפ"ג ואות רפ"ה, עי"ש.
אלא דהא גופא טעמא בעי, מדוע אין שיעבוד נכסים על גופו של הגנב, אם אדם הוקש לקרקעות א"כ מאי שנא מקרקעות. והנה להשיטות דעבדא כמטלטלי לענין שיעבוד כמבואר בב"ק יב. ואין גובים מעבדים של יתומים, ואע"פ שעבד הוקש לקרקעות מ"מ לענין שיעבוד נכסים הוא כמטלטלין, ניחא בפשיטות דהוא הדין גנב. אבל למ"ד עבדא כמקרקעי יש לעיין דהוא הדין גנב יהיה בו שיעבוד. ונראה לומר דבאמת אין קנין בבן חורין ואינו ממון של עצמו, ודין מכירת עבד עברי הוא חידוש, ואינו יכול למכור עצמו אלא בתנאים של כל דיני עבד עברי, וגם זה בזמן שהיובל נוהג דוקא. א"כ לא נתחדש אלא גוף הקנין של עבד עברי, ולא קנין שיעבוד להמכר בעבד עברי.
עוד יש לדון דאין זה דומה לכל שיעבוד קרקעות, דעומד לגוביינא של הקרקע עצמה, דהמלוה יכול לגבות את הקרקע ובזה נפרע החוב, ולכן נחשב כפירת קרקע דיש לו מקצת קנין בקרקע. אבל הכא אין הגניבה משתלמת בגוף הגנב, אלא הבי"ד מוכרין אותו ומשלמין בכסף, ונראה דאין יכול הגנב לכוף את הנגנב שיטלנו בעצמו להיות עבד עברי שלו, [ואע"ג דקי"ל ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, ובפרט כשאין לו דבר אחר ודאי גובים מסובין, מ"מ היינו דוקא בדבר שישנו במכירה ואם אינו חפץ בו ימכרנו, אבל עבד עברי שאינו במכירה אי אפשר להכריח את הנגנב לקבל דוקא עבד עברי, ועוד שהוא כקונה אדון לעצמו ואי אפשר להכריחו להתחייב חיובים]. א"כ הוי רק דין שהבי"ד מוכרים את העבד ואת הדמים נותנים לנגנב, ולא הוי דין שיעבוד לנגנב על גופו של הגנב, ועי'.
ואם אין לו ונמכר בגניבתו (כב ב)
באור שמח (טוען ונטען פ"ה ה"ב) הביא, שיש מקשים לשיטת הראשונים דאדם בן חורין הוקש לקרקעות, א"כ איך תנן בשבועות לו: דמי שנשבע שלא גנב שורו של חבירו והודה שנשבע לשקר חייב באשם שבועת הפקדון, הרי גנב נמכר בגניבתו, וכיון שאדם הוא כמו קרקע, נמצא דלעולם איכא כפירת שיעבוד קרקע בגניבה, ואין חייבין קרבן שבועה על דבר שיש בו שיעבוד קרקעות. והיא קושית רבי אברהם מטשכנוב זצ"ל, בעל הבית אברהם.
ולכאורה יש ליישב בפשיטות, דהחיוב של "ונמכר בגניבתו" הוא רק היכא דאין לו מה לשלם, א"כ באופן ש"יש לו" אין זה תביעת קרקע אלא תביעה שישלם. ויש לעיין היכא דאיכא ללוה מטלטלין בני חורין וקרקעות משועבדים אצל לקוחות, להשיטות דהלקוחות יכולים לומר הנחתי לך מקום ואין נפרעין מנכסים משועבדים גם כשיש ללוה רק מטלטלין [עי' קצוה"ח סי' שס"ז סק"ד], די"ל דבכהאי גוונא לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות, כיון דבפועל אין גובים מן הקרקעות.
ועוד יש לומר לפי המבואר בקידושין יח. שכל הדין של "ונמכר בגניבתו" הוא רק היכא שהגנב אינו שוה יותר מן הגניבה, א"כ משכחת לה חיוב קרבן שבועה על גניבה באופן שהגנב שוה יותר מן הגניבה, ולא נשתעבד כלל למכירה [ואולי יש לדחות תירוץ זה, דמ"מ יש עליו שיעבוד, לענין זה שאם יוזל ויהיה שוה כנגד הגניבה, יחול עליו דין מכירה].
ובאור שמח שם תירץ, דהכפירה אינה נחשבת כפירת קרקע, כיון שגם אם היה מודה לא היה נמכר בגניבתו בהודאה זו, עי"ש שהאריך שאין אדם נמכר בגניבתו על פי הודאת עצמו. אמנם המנחת חינוך במצוה מ"ב נקט שמועילה הודאת בעל דין להמכר בגניבתו.
עוד יש ליישב, דמחמת הך דינא ד"ונמכר בגניבתו" אין שיעבוד על גופו של העבד, והוי כמו גביית מטלטלין שגובים מיניה דידיה, אבל אין שיעבוד נכסים לזה, ונפק"מ שאם הגנב קדם ומכר עצמו בעבד עברי והוציא את הדמים, אין הנגנב יכול להוציא את העבד עברי מיד הקונה ולמכרו מכח שיעבודו הקודם, כמו שמוציאין קרקעות מיד לקוחות. וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם גניבה פ"ג הט"ז שאם גנב וחזר וגנב, מוכרין אותו ומחלקין דמיו בשוה לשני הנגנבים, ואין אומרים שיש דין קדימה למי שגנב ממנו ראשון, ומוכח דליכא שיעבוד נכסים על גוף הגנב להמכר בגניבתו, דא"כ היה שיעבודו של הראשון קודם, אלא הוי כמו מטלטלין שאין בהם קדימה, וכן כתב הגר"ש רוזובסקי קידושין יח. אות רפ"ג ואות רפ"ה, עי"ש.
אלא דהא גופא טעמא בעי, מדוע אין שיעבוד נכסים על גופו של הגנב, אם אדם הוקש לקרקעות א"כ מאי שנא מקרקעות. והנה להשיטות דעבדא כמטלטלי לענין שיעבוד כמבואר בב"ק יב. ואין גובים מעבדים של יתומים, ואע"פ שעבד הוקש לקרקעות מ"מ לענין שיעבוד נכסים הוא כמטלטלין, ניחא בפשיטות דהוא הדין גנב. אבל למ"ד עבדא כמקרקעי יש לעיין דהוא הדין גנב יהיה בו שיעבוד. ונראה לומר דבאמת אין קנין בבן חורין ואינו ממון של עצמו, ודין מכירת עבד עברי הוא חידוש, ואינו יכול למכור עצמו אלא בתנאים של כל דיני עבד עברי, וגם זה בזמן שהיובל נוהג דוקא. א"כ לא נתחדש אלא גוף הקנין של עבד עברי, ולא קנין שיעבוד להמכר בעבד עברי.
עוד יש לדון דאין זה דומה לכל שיעבוד קרקעות, דעומד לגוביינא של הקרקע עצמה, דהמלוה יכול לגבות את הקרקע ובזה נפרע החוב, ולכן נחשב כפירת קרקע דיש לו מקצת קנין בקרקע. אבל הכא אין הגניבה משתלמת בגוף הגנב, אלא הבי"ד מוכרין אותו ומשלמין בכסף, ונראה דאין יכול הגנב לכוף את הנגנב שיטלנו בעצמו להיות עבד עברי שלו, [ואע"ג דקי"ל ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, ובפרט כשאין לו דבר אחר ודאי גובים מסובין, מ"מ היינו דוקא בדבר שישנו במכירה ואם אינו חפץ בו ימכרנו, אבל עבד עברי שאינו במכירה אי אפשר להכריח את הנגנב לקבל דוקא עבד עברי, ועוד שהוא כקונה אדון לעצמו ואי אפשר להכריחו להתחייב חיובים]. א"כ הוי רק דין שהבי"ד מוכרים את העבד ואת הדמים נותנים לנגנב, ולא הוי דין שיעבוד לנגנב על גופו של הגנב, ועי'.