אב תשפ"ו ברכת המצוות ברכת המצות כשהיה לפניו ונפל (1 צופה)

[מרדכי זנגר]

יש לדון האם הדין שמצינו בברכות הנהנין כשהיה לפניו הפרי ונפל שצריך לברך שוב, האם דין זה שייך גם בברכת המצות.

 

[הכהן הגדול]

מצורף מ"ש פעם בענין זה יחליטו האחראים אם להכניסו כמאמר:

ענין תורמוס שנפל בברכת המצוות​

הנה עד כה דברנו בבירך על פרי ונפל או נמאס ואינו ראוי לברכה דאם לוקח פרי חדש דצריך לחזור ולברך, ויש לעין מה יהיה הדין בכה"ג בבירך לעשות מצוה ונפלה לו המצוה או נמנע ממנו לקיימה, ורוצה שוב לקיימה האם הברכה שבירך על הראשונה תחול גם על השניה, או"ד דהוי כמו תורמוס שיהיה תלוי בדעת המחבר שצריך לחזור שו"פ ולברך או כהרמ"א שמהני דעתו כמ"ש לעיל, כלומר האם בברכת המצוות הברכה חלה על החפצא או דמברך על המצווה שציוונו הקב"ה ולא על החפצא.

וצריך להבין האם יש חילוק בין ברכת הנהנין לברכת המצוות דזה ודאי דהם שני תקנות נפרדות דברכת הנהנין מצד דאסור לאדם להנות מהעוה"ז בלא ברכה, וברכה"מ עניינם הכנה למצווה [כמו שביארנו בדין עובר לעשייתן[1]], ובס"ד לקטתי מקצת מן הים בדברי המ"ב ורבותינו האחרונים כמה דינים וננסה ללמוד מהם ולהבינם, [השתדלתי ללכת לפי סדר המ"ב].

ציצית

במ"ב [ס"ח סק"ל] כתב דאם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול או שנפסלו ציציותיו אח"כ ולובש טלית אחר, צריך לברך פעם אחרת אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אח"כ, מבואר בזה להדיא בדיוק כמו בדין תורמוס[2].

אמנם בסקמ"א כתב המ"ב וז"ל: אם בירך על הטלית ונפל מידו קודם שנתעטף בו והגביהו ולבשו אין צריך לברך שנית. ואפילו נפסלו אז ציציותיו והיה לו ציצית מזומנים ותקנם מיד א"צ לברך שנית דכיון שעדיין לא עשה מצותו לא הסיח דעתו, דין זה צ"ב דזה ניחא אם נפל הציצית ומיד מרים הברכה באמת עדיין קיימת על הטלית, אבל אם החליף ציציות הרי יש כאן חיוב מצווה חדש ומדוע שלא יתחייב מחדש בברכה[3], ונעמוד ע"ז בהמשך דברינו לגבי נר חנוכה.

תפילין

בשו"ע [כה' יב'] "מי שמניח תפילין של יד ובירך, ובתחלת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו, אינו צריך לחזור ולברך. אם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן וא"צ לחזור ולברך. אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדק ומברך", במ"ב [סכ"ה סק"נ] ואם נפסק הקשר של ראש או של יד לאחר שכבר הניח הש"ר והדקו צריך לחזור ולברך. ואם אין שם מי שיודע לתקן הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים בכל גווני צריך לחזור ולברך דדמי להא דסימן ר"ו ס"ו.

והנה בשו"ת הלכות קטנות [ח"ב סי קכ] כתב: שאלה אחד הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש נפסקה הרצועה, והוצרך להביא רצועה אחרת אם יברך שתים: תשובה אפשר דאין צריך לברך ולא דמי לההיא [ירושלמי פ"ו דברכות מובא בב"י או"ח סי' ר"ו] דנסיב תרמוסא ונפל מידיה דחוזר ומברך דהתם אזיל ליה לגמרי אבל הכא הקציצה הוא העיקר ומשום דבטלה הטפלה לא בטל העיקר. מד' מבואר דיש חילוק בין מה נפסק הרצועה או הקציצה[4], ונעמוד ע"ז לקמן לגבי נר חנוכה.

ועי' ביאור הלכה [סי' כ''ה ד"ה קשר] שמבואר מד' להדיא כמ"ש וז"ל: "קשר אחר - נ"ל דאין שום חילוק בין אם הקשר מאותה הרצועה או שהוצרך ליקח רצועה חדשה דעיקר הברכה היא על התפילין בעצמם", ולפ"ד מובן נפלא מ"ש במשנ"ב שאם לקח תפילין שלימות חדשות צריך לברך שוב פעם דכל עוד ונשאר משהו ממה שבירך עליו הברכה עדיין חלה ול"צ לברך שו"פ.

קריאת התורה

בשו"ע [קמ' ג'] כתב: העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות, וברך על התורה והתחיל לקרות, או לא התחיל, והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הספר תורה למקום שצריך לקרות בו, י"א שאינו צריך לחזור ולברך, וי"א שצריך. עיקרי הדברים ביארנו לעיל בד' המבי"ט עי"ש, ובביאור הפלוגתא כ' המ"ב [סק"ח] האם כשבירך דעתו על כל פרשיות התורה שמונחות לפניו, והחולקים ס"ל דודאי נתכוין למה שהראו לו ועי"ש מה שפסק ובביאוה"ל ואכמ"ל.

והנה בסי' קמג' סק"כ כ' המ"ב במקרה שהחליפו ס"ת וז"ל: וה"ה כשנמצא הטעות בין ברכה לקריאה גוללין ס"ת זו ומוציאין ס"ת אחרת לקרות בה והעולה שכבר בירך א"צ לברך שנית אם לא הפסיק בשיחה בינתים, ובמקום שנהגו בזה שהעולה חוזר ומברך ג"כ אין למחות בם שיש להם על מה שיסמוכו, וביאר השעה"צ בטעמם של המצריכים לברך משום דעדיין לא חלה הברכה כלל, כיון שנודע עד שלא התחילו לקרות כלל.

קידוש

נח' הפוסקים במי שקידש על יין ומצא שזה מים אם צריך לחזור ולקדש שנית, דהנה הט"ז [רעא' יח'] ס"ל שצריך לחזור על הקידוש אלא דאם היה בשעת קידוש יין על השולחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות א"צ לברך לא בפה"ג ולא לקדש שנית אלא ישתה מן המוכן לפניו וכמו שפסק הרמ"א [רט' ב'] שנחשב כאילו קידש על היין ההוא, אמנם המג"א [סקל"ב] חולק עליו דאם היה דעתו לשתות יין יותר אי"צ לברך שנית בפה"ג כמ"ש בסי' רט' וה"ה בנשפך הכוס כמ"ש סי' רו', ובלבושי שרד מדייק מד' המג"א שרק בפה"ג אי"צ לברך אבל לקדש צריך ומביא דהט"ז חולק וסיים וצ"ע לדינא אם הלכה כט"ז או כמג"א.

והמ"ב [רעא עח'] פסק כט"ז דהא דצריך לקדש שנית דוקא שלא היה יין מוכן לפניו אבל אם היה יין מוכן לפניו בכלי על השולחן או על הספסל בעת הקידוש ודעתו היה לשתות ממנו אח"כ אי"צ לקדש שנית דהוי כאילו קידש על כל היין שמוכן לפניו וישתה מהן תכף מלא לוגמיו, ועי' שעה"צ. ויש עוד הרבה מה לפלפל בזה ואכמ"ל.

מצה

בספר שיח השדה [להר' אריה צבי פרומר, שנה תרע"ג, שער ברכת ה' ס"ג ד"ה עוד העירני] מביא ששאלו חכם אחד: אם בירך על אכילת מצה ונפל מידו ולקח אחרת האם צריך לברך עוד פעם ומה החילוק בין מצות לנהנין, ודן בזה שם דל"ד לברכת הנהנין דהברכה על החפץ 'המוציא לחם' 'בורא פה"ע' וכו' לכן א"א להתיר החפץ באכילה אם לא כוון עליו משא"כ בברכת המצוות הברכה על עצמו 'אשר קדשנו וציונו' ולא על בריאת המצה וכיון דהברכה על עצמו חשוב לא איכפת לן מה שלא כוון אל החפץ, מ"מ בנידון דידן שלא כיון כלל להוציא עצמו רק עבור אחר בירך אם נימא דבנהנין אינו יוצא ודאי צדקו דבריו עי"ש ובמסק' דבריו הביא מס"ת שכ' הט"ז שכשנמצא טעות בס"ת אינו חוזר וקורא משום שחייב לקרוא בתורה הרי מבואר שדבר שהוא חייב לעשותו אין צריך לחזור ולברך ה"נ במצה אי"צ לחזור ולברך עכ"ד.

ספירת העומר

בשו"ע [תפט' ו'] פסק שאם פתח ואמר בא"י אמ"ה על דעת לומר ד' בעומר ונזכר שהוא ה' ובירך ה' בעומר יצא, ובט"ז [סק"ט] כ' שאם סיים הברכה אדעתא דלימא ד' ונזכר לאחר שסיים הברכה שהוא ה' צריך לחזור ולברך כיון שדעתו היה על ד' ולא על ה' ומדמה לדינא דתורמוס שהיה דעתו רק על אותו פרי וה"נ היה דעתו רק לומר ד', המג"א [סקי"ב] חולק ופוסק שאי"צ לחזור ולברך, וכן מסיק המ"ב [סקל"ב], ובשעה"צ [ס"ק מא'] כ' בשם המאמר מרדכי והחק יוסף לדחות ראיות הט"ז דהברכה אינו קאי על היום אלא הודאה לה' על עצם המצוה וכיון שתוך כדי דיבור נזכר וסיים כהוגן שפיר דמי עכ"ד, וזה בעצם ההבדל בין בין ברכה"מ לברכה"נ.

שופר

במ"ב [תקפה' סקי"ח] כ' דאדם שבירך על השופר והוצרך ליקח שופר אחר כדי לתקוע בו מ"מ אי"צ לחזור ולברך דכיון שהיה מונח לפניו על השולחן מסתמא דעתו על כולם ובשעה"צ [סקל"ב] כ' שמקורו נלמד ממש"כ במ"ב רו' ס"ק כו' לגבי תורמוס, עוד הביא המ"ב [שם סק"ד] מתשובות בנין עולם [סי' לא'] שאם קודם שהתחיל לתקוע הוצרכו להביא שופר אחר צריך לברך דומיא דתורמוס ורק אם לאחר שכבר תקעו הוצרכו להביא עוד שופר אי"צ לברך ואף דאכתי צריך לתקוע תקיעות דרבנן מ"מ הרי הוא כמו שמדבר ומספיק באמצע הסעודה שאי"צ לברך ורק בין הברכה לאכילה צריך לברך, וכ' שם דאי"ז דומה למי שבירך על קריה"ת ונמצא שהס"ת פסול והוציאו ספר אחר לקרות בו שאם לאחר שהתחילו לקרוא נמצא שהספר פסול אי"צ לחזור ולברך ואם קודם שהתחילו נמצא שהספר פסול צריך לחזור ולברך.

אמנם צ"ע דהנה המ"ב כאן סתם כד' הבנין עולם ולעיל ראינו דבסי' קמג' כתב דהעיקר להלכה הוא שאף אם נמצא הספר פסול קודם שהתחילו לקרוא לא יברך שנית דלא כהבנין עולם, והנה בטעם החילוק לדעת המ"ב בין נטלו את השופר קודם התקיעות שצריך לחזור ולברך לנמצא הספר פסול קודם שהתחילו לקרוא שאי"צ לברך, ביאר בספר משמרת חיים [ח"א עמ' סו'] דגבי מצות שופר הכוונה למצוה עושה אותה חפצא של מצוה דהיינו תקיעת שופר של מצוה ובלי כונה הוי קול בעלמא, ולכן אם לא כוון לשופר אחרת לגבי ברכתו לא חשוב כתקיעה של מצוה וברכתו לא חל עליה כלל ולכך צריך לברך עליה שו"פ, משא"כ גבי ברכת התורה דהברכה על התורה שאומרים והתורה היא חפצא של תורה אפי' בלי שום כוונה דזה במציאות ד"ת ולכן אף בלא כיון לצאת בתורה זו כשבירך מ"מ הוי חפצא של תורה וברכתו חלה עליה.

ד' מינים

המ"ב [תרנא' סקנ"ו] כתב: "אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה על הדס על נטילת עץ עבות", וביאר השעה"צ [סקע"ד] דאף דהמגן אברהם הקשה על זה ומסיק שלא לברך, כבר תרצו כמה אחרונים קושיתו, עיין בלבוש ובאליה רבה ובגדי ישע [וטעמם בפשיטות, דכיון דבעת הברכה לא היה בדעתו כלל על הדס וערבה אחרת אם כן הוא עתה נטילה חדשה, ודמי לתורמוס שבירך עליו ונפל מידו, אף שהיה לפניו תורמוס אחר ואוכל השניה מכל מקום צריך לברך על השניה כיון שמתחלה לא היה דעתו כלל עליו, והכי נמי דכוותיה, [וכמו שפסקנו לעיל בסימן ק"מ סעיף ג, ואף היש אומרים קמא דשם מודה בענייננו], עי"ש.

נר חנוכה

באחרונים הקדמונים כמעט ולא מצאנו מי שעוסק בשאלה זו מה קורה אם בירך להדליק נר של חנוכה ונשפך השמן, או שמצא שהפתילה מלפסטיק וא"א להדליקה, או שמצא שאין שמן במנורה וכדו', האם נאמר שצריך לחזור ולברך או"ד דהברכה על המצווה ואי"צ לחזור ולברך, והראשון שמצאתי מדבר בזה הוא הכף החיים [תרעו' סקי"א] הביא בשם הרוח חיים [ר' חיים פלאג'י, תרעו' א'] באדם שבירך להדליק נר חנוכה וגילה שעדיין לא מילא את הכוסות בשמן האם צריך לחזור ולברך, וכתב דאם הכד של השמן מונח לפניו אי"צ לחזור ולברך דהשמן מונח לפניו דמי, אבל אם הכד של השמן לא מונח לפניו צריך לחזור ולברך, והוכיח דין זה ממ"ש הט"ז לענין קידוש הו"ד לעיל דמי שקידש על היין ומצא מים דדבריו מיוסדים על הדין של תורמוס שאם שאר היין לפניו מהני דעתו וכו', אמנם ד' צ"ב דאין דומה המקרה לקידוש משום דאין סיבה בנ"ח שיהא דעתו על השמן שבכד דבטוח שמלא לו והרי קי"ל בתורמוס שרק עם דעתו על השאר מועיל א"כ הכא לא יועיל, א"כ מוטל עלינו איפה לברר למה דמיא נר חנוכה בשאר מצוות ולפי"ז נדע מה הדין.

הנה בציצית ותפילין מצאנו נקודה מענינת שיכולה לנפק"מ לנו בנ"ח, דמצאנו בטלית שבירך להתעטף ונפסלו הציציות אם חזר ותקנן מיד ל"צ לחזור ולברך, ואותו הדבר מצאנו לגבי תפילין בשו"ת הלק"ט שכ' דאם נפסלו הרצועות ולא הקציצה ומיד החליף הרצועות לא צריך לחזור ולברך, נראה דהענין בזה דהברכה חלה על משהו מסוים נכון שהציציות והרצועות הינם חלק מהמצוה ובלעדיהם המצוה אינה מצוה מ"מ נשאר משהו מהמצוה ולא בטלה לגמרי כמו בהחליף טלית או תפילין אחרות [וכמו שהבאנו מד' הביה"ל עי"ש מ"ש לעיל], א"כ הברכה חלה על מה שנותר עם זה הטלית או הקציצה ולא בטלה וכל עוד ולא הסיח דעתו מהמצוה עדיין יש לברכה על מה לחול, וא"כ בנידו"ד אפש"ל דמצות נר חנוכה לא רק על השמן אלא גם הפתילות והכלי חלק מהמצוה א"כ כשבירך חלה הברכה על הכל וכשנשפך השמן לא פרחה הברכה דעדיין הפתילות והכלי בעין, [נכון שלפי"ז אם ירצה להחליף למנורה אחרת יצטרך לברך שו"פ], אבל זה צ"ע אם אפשר לומר כך דדנו האחרונים האם הכלי הינו חלק מהמצוה [עי' שע"ת תרעג' סי' ג', אבני נזר או"ח ח"ב סי' תק'] ונראה שנקטו דאין בכלי דין נ"ח עי' באר היטב שם דאפשר להדביק נרות חנוכה בכותל ולהדליק, א"כ עדיין אין לנו הוכחה של"צ לברך שו"פ.

בספר שלמי תודה [חנוכה עמ' ריח'] מעמיד דאה"נ אם נשפך כל השמן צריך לחזור ולברך, אמנם במקרה שנשאר טיפה שמן בכוסית והדליק בזה וחזר ומילא שמן כשיעור אי"צ לברך שנית, דהרי בגמ' מבואר [שבת כא:] דמצותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק וכ"ז לענין דאם לא אדליק מדליק אבל לא נתפרש כמה שמן צריך להשים ואף בקצת שמן מקיים את המצוה וא"כ בקצת השמן שנשאר בכוסית מקיים את המצוה, דנשאר עדיין החפצא דמצוה אף לאחר שנשפך רוב השמן ולחומרא חיישינן לשינויא קמא וא"כ מספק אינו חוזר ומברך, ומוכיח מהמ"ב [תרע"ה סק"ח] שהביא בשם אחרונים דצריך לחוש להאי שינויא קמא לענין ברכה ומה"ט כ' דמי שהדליק בשמן פחות מכשיעור צריך לכבותה וליתן בה שמן כשיעור ולחזור ולהדליק אבל לא יברך משום דחיישינן לשינויא קמא דליכא שיעור בשמן וכבר יצא בהדלקה קמייתא עי"ש, וא"כ ה"נ כשנשפך השמן קודם ההדלקה ונשאר מעט פחות מכשיעור צריך לחוש לשינויא קמא דאי"צ שיעור בשמן וכיון דנשאר מעט שמן אין כאן הפסק וממילא לא יברך שנית.

ומצאנו בשו"ת מהר"ם שיק [או"ח של"ב] יותר מזה בעובדא דהוה במי ששכח בחנוכה ליתן שמן בנר והיו בו פתילות ישנות בלועות בשמן וסבר שכבר נתן שמן ובירך ותיכף אחר שבירך נזכר שלא נתן שמן והוסיף שמן כשיעור ונסתפק אם צריך לחזור ולברך שנית, דאפשר דכיון דאף אם לא היה מוסיף שמן, הפתילות הישנות שהיו ספוגות משמן היו דולקין איזה רגעים א"כ דמיא למש"כ בשו"ע [תרע"ה ס"ב] דאם בשעת הדלקה לא היה בו שמן כשיעור ואח"כ הוסיף לא יצא יד"ח, ומ"מ כשיחזור ויתן שמן שנית וידליק מחדש לא יברך שנית משום דחיישנין לשינויא קמא דגמ' דאי"צ ליתן בה שמן כשיעור ואפי' כל שהוא סגי, וכבר יצא יד"ח בשמן שהדליק מתחילה וה"נ כיון שהיה בה שמן כל שהוא הבלוע בפתילות הישנות שמא יצא יד"ח בזה וחיילא ברכתו ע"ז השמן וא"כ אף דלחומרא צריך להוסיף שמן כשיעור מ"מ מספק אין כאן הפסק ואינו חוזר ומברך שנית וכן הסיק שם לדינא עי"ש. לפ"ד גם במקרה שנשפך השמן והדליק הרי בודאי נשאר שמן בלוע בפתילה וע"ז חיילא הברכה. וע"ע שו"ת משנת יוסף חי"א סי' קכ', ועי' תורת המועדים [סי' תרעו'] שהביא בשם הגרח"ק שאי"צ לחזור ולברך אפי' אין השמן לפניו עי"ש, ובשבט הלוי [ט' נט'] כ' דמאן דרוצה לברך יכול לברך ומאן דלא מברך ג"כ לא משתבש עי"ש. וכמו בן עי' מנחת אשר [חנוכה סי' יז'] שאחר שפלפל הכריע מסק' ההלכה דאי"צ לחזור ולברך מצד דהשמן והפתילות הם רק הכשר מצוה לאור שבוקע וא"כ הוי סב"ל עי"ש.

ובספר מצות נר איש וביתו [עמ' ס'] הביא מהגריש"א שאפי' אם נאמר שלענין שופר אי"צ לחזור ולברך מאחר שעיקר המצוה היא רק השמיעה ולא החפץ וכך כ' בשו"ת מהרש"ג מ"מ לענין נר חנוכה שעיקר המצוה נעשית בשמן מסתבר שצריך לחזור ולברך ברכת להדליק נר אבל ברכת שעשה ניסים יצא.

והראוני בחידושי רבנו דוד עמ"ס פסחים [ז:] שדברי הגריש"א כבר כתובים שם להדיא, דדן שם על נוסח הברכה אם מברכין ב'על' או ב'ל' דיש מצוות שהנוסח כך ויש כך, ומעמיד שההבדל אם המצוה מוטלת על האדם עצמו בגופו דמברך 'ל' [כגון להתעטף, להניח, לעסוק וכו'] או שיכולה להיעשות ע"י אחרים [על קריאת מגילה, על ביעור חמץ, על המילה, על השחיטה וכדו'], והנה לפי היסוד הנ"ל בנר חנוכה קשה מדוע אדם שמברך לחבירו מברך 'להדליק' היה צריך לברך 'על הדלקת נר חנוכה'[5], וביותר אם זה מצוה שאפשר לקיימה ע"י אחר א"כ גם האדם בעצמו אינו יכול לברך 'להדליק', לכן מייסד רבנו דוד חידוש גדול וז"ל: "שמצות נר חנוכה ודאי אינה ע"י שליח שאם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חברו ודאי לא עשה כלום ואינו ראוי לברך כלל אלא כמי שהניח תפילין ונתעטף בטלית בשביל חברו, אבל אחר שהכין בעה"ב בביתו השמנים והפתילות יכול אחר שיברך במקומו והוא שומע ויוצא ידי ברכה שהברכה על עיקר ההדלקה היא רוצה לומר התקנת השמן והפתילות, שהדלקה בשמן ופתילות של חברו אינה כלום, ומעתה כשזה מדליק ומברך להוציא לזה שהוא שומע הוא עושה, שאף בתפילין וציצית שיעשה הוא המצוה וחברו יברך לו להוציאו ידי ברכה שכל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הפירות כדאית' בסוף ראוהו בית דין [כט.] ואע"פ שכמה פעמים אדם מברך על נר חנוכה בביתו של חברו והוא אינו שם הרי יש שם אשתו ובני ביתו שהמצוה שלהם ואיפשר להם לברך וזה בא ומוציאם ידי הברכה אבל בבית חברו שאין שם אדם אינו יכול לברך, עכ"ל עי"ש. וע"ע בד' הרמב"ן והמאירי שם.

מבואר מדברי ר' דוד חידוש בנר חנוכה דהרי יש דין שצריך להשתתף עם בעה"ב בכדי לצאת יד"ח המצוה, ואם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חברו בביתו של חברו לא עשה כלום הרי לנו שהמצוה לא רק היות הנרות דולקים בביתו לפרסום הנס אלא אף התקנת השמן והפתילות מכלל מעשה המצוה והברכה היא על עיקר מצות ההדלקה שהיא התקנת השמן והפתילה ולא על פעולת ההדלקה גרידא, ולפ"ד אלו א"ש ד' הגריש"א דאם נשפך השמן צריך לחזור ולברך משום שבנר חנוכה יש דין של ייחוד השמן והכנת הפתילות וממילא הברכה חיילא על השמן הנשפך ולכן יצטרך לחזור ולברך.

שחיטה

השוחט בהמה ונמצאת טריפה, דנמצא שלא חלה הברכה על שחיטת הבהמה והוצרך ליקח עוד בהמה לשחוט, יש לדון האם צריך לברך פעם שניה על הבהמה השניה או לא, הנה בשמלה חדשה [סי' י"ט סעי' י"ב] פסק שאין צריך לחזור ולברך אפילו נמצא הבהמה הראשונה טרפה, ובס"ק כ"א כ' שאינו הפסק כיון שהוא עוסק בשחיטה כל הזמן, ומסתימת דבריו משמע שבין אם היה דעתו לשחוט עוד בהמות ובין אם לא היה דעתו לשחוט עוד בהמות אין צריך לחזור ולברך.

אמנם בפלתי [יו"ד סי' י"ט סק"ו] כ' דלכאו' הוא דומה לתורמוס ולכן אם לא היה דעתו עליו מתחילה לשחוט עוד בהמה צריך לברך, אולם כ' שבשו"ע או"ח סי' ק"מ הובא מח' בזה אם צריך לברך ועיי"ש במג"א, [והיינו דבשו"ע משמע שהוא סותר למש"כ בסי' ר"ו והוא מח' אם צריך לברך אולם במג"א משמע דלכל הדיעות בעינן שיהא דעתו על שאר פירות והמח' הוא אם דעתו גם על שאר הקריאה], אולם כ' שנראה שאינו דומה לתורמוס דרק כשבירך על פרי ונפל שלא חלה הברכה צריך לברך אבל כאן הברכה היתה כדין רק הבהמה היתה טריפה והוא קיים מצות שחיטה שכן הוא המצוה לשחוט ולא לחוש לספק טריפה וכדין בירך, וכ' שהוא סברא נכונה, ומ"מ קשה לסמוך על זה, וסיים שאם היה דעתו גם על שאר הבהמות אין צריך לברך והיינו כד' הרמ"א שאם היה דעתו עליו אין צריך לברך.

---

[1] והנה יש לחקור בכל מצוה שחז"ל תקנו לה ברכה האם הברכה היא חלק מהמצוה ואם אין ברכה אז חסר במצוה או שמקיים את המצוה ורק חסר הברכה שזה משהו נפרד, ונראה שנחלקו בזה הרא"ש והריטב"א בפסחים [ז:] לגבי הדין של 'עובר לעשייתן' מה טעם שצריך לברך עובר לעשייתן, הריטב"א כתב שם וז"ל: וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהוא עבודת הגוף. אמנם הרבינו יונה בברכות [מד: מדפי הרי"ף] כתב וז"ל: ומה שאמרו כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן זהו בברכת המצוות שמאחר שאומר וציונו צריך לברך לבורא תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו אבל בברכת השבח כגון אלו יכול לברך אח"כ, וכ"כ הרא"ש בברכות [פ"ט סכ"ג] עיי"ש.

ועי' חת"ס [פסחים ז:] שכתב וז"ל: כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשיותן דקדק לומר כל המצות והיה די באומרו חייב לברך על המצות עובר לעשייתן י"ל משום דמבואר בכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא ע"ד שהוסיפו המקובלי' עתה לומר הרני מזמן וא"כ הי' אפשר לומר דוקא במצות שהם הכנת קבלת תוספת קדושה כאכילת פסח וקדשים או מצה והדומה ישיבת סוכה והנחת תפילין ורבי' כאלו לזה יצטרך ההכנה קודם עשייתן משא"כ מצות שטעמם להעביר גילולי' מן הארץ כביעור חמץ והדומה ולדעת המקובלי' גם חתוך הערלה מסוג זה על זה א"צ הכנה ומכ"ש במצות שטעמם לתת גם חלק להס"ם לסתום פיו כשעיר המשתלח ורוב סעודת מצות מזה הסוג וה"א שברכתן הוא רק ברכת השבח ויכולי' לברך אח"כ כמ"ש הר"ן בברכת השבח קמ"ל כל המצות דייקא וזה מרומז במקראי קדש דמייתי דויעבר את הכושי הוא בשורת מפלת הרשעים כביעור חמץ והוא עבר לפניהם הוא הכניעה לעשו הרשע ויעבר מלכם לפניהם הוא הכנה לתוס' קדושה וק"ל.

וכן עי' בנוב"י [יו"ד מהדו"ק סי' צג] מה שהשיב בענין הלשם יחוד ובתו"ד כתב וז"ל: ומ"ש מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו, עי"ש.
[2] ועי' בשע"ת [ח' טז'] שהביא בשם שו"ת מוצל מאש [סי' יד'] שדן אי דמי לתורמוס ונשאר בסב"ל, ובארצות החיים [סקע"ז] כ' דחייב לחזור ולברך דשייך כאן דינא דתורמוס.
[3] [ועי' ביאוה"ל סי' כה' סי"ב ד"ה מהדק שכ' וכעין זה יש להסתפק לענין ציצית דזה פשוט אם מצא בטליתו כשהוא לבוש שאחת מציציותיו פסולין מן הדין ותקנו צריך לחזור ולברך כשלובשו דדמי ממש להא דנפסק הקשר אחר גמר קיום המצוה וכן מצאתי בדה"ח אך אם מן הדין הם כשרים אלא שרוצה לפשוט הטלית כדי להטיל בו ציצית אחרים מהודרים ולחזור וללבשו מיד לכאורה נראה דזה נקרא חלצו מדעתו ע"מ להחזירו וא"צ לברך שנית וכדלעיל בסימן ח' סי"ד בהג"ה אך יש לדחות דשם נשאר הטלית עם הציצית בשלמותו ולא נתבטל מיניה מצותו משא"כ בזה דנתבטל בינתיים מן הבגד מצות ציצית אפשר דצריך לחזור ולברך שנית לכו"ע ואינו דומה למה דמבואר בארה"ח לעיל בסימן ח' דאם נפסקו הציצית אחר הברכה קודם הלבישה ומטיל בו ציצית אחרים דאין צריך לחזור ולברך דשם הלא היה קודם קיום המצוה וכמבואר בט"ז סקי"ב דמשם למד את דינו משא"כ בזה וצ"ע בכל זה].
[4] שאלה נוספת יש להסתפק באדם שבירך על התפילין והניחם וראה שהוא תפילין דר"ת ורוצה להחליפם בתפילין דרש"י האם יש לו לברך שוב עי' דברי חיים [יו"ד ח"ב סי' פג'] ובשו"ת מנחת אלעזר [ח"א סי' כה'].
[5] ובאמת במג"א [סי' תרעו סק"ד] הביא מהב"ח: כשאחר מברך יברך על הדלקת נר חנוכ' עכ"ל, ובר"ן פ"ק דפסחים גבי הפרשת תרומות לא משמע הכי עכ"ל, וביאר ד' במחצית השקל: שהר"ן חילק שם [ג, ב ד"ה וקשיא], מצוה שאפשר לעשות ע"י שליח מברך על מצות, ובמצוה שאי אפשר לעשות על ידי שליח מברך בלמ"ד. והקשה [שם ד, א ד"ה ואיכא] מדתניא בתוספתא [ברכות פ"ו הלכה יט] המפריש תרומות ומעשרות מברך להפריש תרומה ומעשר, והא תרומה דאפשר לתרום ע"י שליח ואפילו הכי מברך בלמ"ד להפריש. ותירץ, כיון דאין רשאי לתרום בלי דעת בעלים, וכיון דצריך דעת בעלים הוה ליה כאלו הוא עצמו עשאה, ולכך מברך בלמ"ד, עכת"ד. והוא הדין דיש לומר כן בנר חנוכה, אף על גב דאפשר להדליק ע"י אחר, מכל מקום צריך המדליק דעת בעלים, דבלאו הכי לא יצאו הבעלים, א"כ אפילו מדליק ע"י שליח יש לברך בלמ"ד. ואף רבנו דוד מסיק שהשליח מברך להדליק מהטעם שכ' אבל לא משום שצריך דעת בעלים, ועי' בשכה"ג בהגה"ט אות א' ובפר"ח שם שהמנהג לברך להדליק אפילו כשכבר הדליק לעצמו.