גוי קטן שהוא בר דעת שדינו כגדול לפי החת''ס שהביא כן בשם שו''ת הרא''ש שגדלות בב''נ תלוי בדעת ולא בשנים, ונתגייר, האם חוזר להיות דינו כקטן, שהרי למעשה עכשיו בהיותו ישראל הוא פחות מבן י''ג
לכאורה אכן כך צריך להיות, האם יש משהו מפורש בספרים בענין זה?
ספר אור שמח - הלכות איסורי ביאה - פרק ג - הלכה ב
נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומה שכתב רבינו בהלכות מלכים שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,
[ולפי זה משכחת בן נח שהרג את הנפש כשהוא קטן דחייב ונתגייר דמיפטר ועיין פרק בן סו"מ דף ע"א ודוק]:
ובזה פירשתי דברי הגמרא בנזיר (דף ס"ב) הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן איש כי יפליא למה לי לאתויי מופלא סמוך לאיש דעו"ג, ועיין תוספות שכתבו דדבר תימה הוא דבישראל ליתא אלא מדרבנן ועו"ג איתיה יעויין שם ולפי זה א"ש, דבאמת לא ניתנו שיעורין לב"נ, רק כאן דילפינן מאיש איש כי יפליא בישראל לרבות עו"ג תו לא מצי מרבי רק באופן דאיתרבי גבי ישראל ואיש כתיב ולא קטן, רק דכתיב קרא יתירא איש גבי ערכין ועל כן מרבינן רק מופלא סמוך לאיש דעובד גילולים, [ואף אם הוא בן ט' אם יודע להפלות וסמוך לאיש לאו דוקא] אם יודע להפלות וכמו שהוא בר מצות במצות שנצטוו ב"נ. כן הוא בחיוב הנדרים ומשום הכי אחרים לוקין על הקדשו [עיין ירושלמי יבמות פרק ב"ש] כיון דאיהו בר חיובא ונכון.
ולפי זה יש לחלק דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו וכמו שאמרו במכילתא בכיוצא בזה איש להוציא את הקטן כו' רעהו להוציא עו"ג איסי בן עקביא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני אדם ודינן מסור לשמים, דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל ואקיל גביה לענין הורג עובד גילולים ועוברים ואם הרוצח קטן, וכיון שכן בבא על הבהמה שגם בן נח מוזהר ונהרג ודאי דישראל מצווה בקטנותו כיון שהגיע לכלל דעה, וכן בקטנה א"א שזינתה דב"נ מוזהר גם על הקטנה רמי איסורא וחיובא ורחמנא הוא דחס עלה, משא"כ בכולהו איסורי דנדה וזר שישמש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה דאיסורים דידהו לא מצווה בן נח, גם על קטן ישראל לא רמיא שום דררא דאיסורא וא"ש טובא ונכון בס"ד:
ולפ"ז א"ש מה שהשמיט רבינו בהלכות שגגות פ"ד ה"ב אוקימתא דרבנן סבוראי דמוקמי כגון דאית ברא לסבא, ופירש בפירוש המשנה שהבן נעשה י"ג שנה כשכבר ייבם האב דחלה עליה שני האיסורים אף על גב דעל אשת אביו היה מוזהר קודם שנעשה בר מצות, דזה תלוי בפלוגתא דר"א ורע"ק אם בן נח מוזהר על אשת אביו יעויין שם, ורבינו פסק בסוף הל"מ דבן נח מוזהר על אשת אביו, ומשום הכי בשפחה חרופה פסק רבינו דקטן מביא קרבן לכשיגדיל אף על גב דאנוס וישן פטור דבן נח שיחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב לכן קטן מוזהר, והדברים נכונים:
ומה מיושב לפי זה מה שבריש מסכת ערכין בהגהות תמה הרא"ש על רבנן בתוספות שהקשו דלמה צריך קרא למעט בטומאת מקדש לקטן מכרת דהא לאו בר עונשין הוא, וכן הגמרא בריש פרק בן סו"מ דפריך היכא אשכחן דענש הכתוב דבעי קרא למיפטריה, למה דקדקו על דרשה זו יותר ממה שנדרש בפרק ד' מיתות איש פרט לקטן גבי אשת איש ואשת אב וזכר ובהמה, ולפי זה א"ש טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא דבן נח חייב עליהן ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא רק רחמנא הוא דחס עליה קמ"ל קרא דפטור, אבל בטמא שנכנס למקדש דבן נח אינו מוזהר וכן בבן סורר ומורה דב"נ אינו מוזהר על כבוד אביו וכמו שאמרו ריש פרק הכותים אין להם נזירות יעויין שם, וכיון שכן גם על קטן לא רמיא איסורא לישראל פריך שפיר למה לי קרא למיפטריה ודוק:
אמנם הרב המאירי לנזיר בענין הנ"ל מורה דעתו דאף במצות של ב"נ אין קטן נהרג אף שהגיע לכלל דעת יעויין שם. ונראה מובן אחר, דרבנן בתוספות פירשו, הא דלא נקט זר ששימש בטומאה משום דעל שמוש בטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן וינזרו כו' וכן כתב רבינו בפ"ט מביאת מקדש הי"א ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות. ויעוין בכס"מ שכן מבואר בתוספתא משום שלא הוזהר מלעבוד טמא אלא מי שראוי לעבודה וזר לא הוזהר יעויין שם, כן כי הוזהר בעל מום והוזהר טמא ששימש לא נזהרו רק גדולים שקטנים אינם ראוים עלבודה ואינם מוזהרים, דדוקא הראוין לעבודה הוזהרו על מומין וטומאה, וכמו דמפיק בפ"ק דחולין (דף כ"ה) מאיש מזרעך לדרתם וגו' דאינו כשר לעבודה עד שיגדיל וכתיב אשר יהיה בו מום לא יקרב, ואם כן הוזהרו דוקא גדולים דבני עבודה על טומאה ובע"מ. ולפי זה יצא לנו דבר חדש דלענין מזיד אין לומר דבקטן שהגדיל חלו עליו כל האיסורים בבת אחת כיון דגם קטן מוזהר רק לענין עבודות כהונה שאני דאינו מוזהר ודוק [ויעוין פסקי מהרא"י סימן ס"ב בזה]:
