גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקצ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף כח ע"ב
האם מותר לתת שוחד לשופטי עכו"ם?
שנינו במשנה (כח ע"ב) שהיוצא ליהרג על פי בית דין, נותנין עליו "חומרי חיים וחומרי מתים", דהיינו, שחוששין לחומרא לשני צדדי הספק, שמא הוא בחיים ועדיין לא נהרג, ושמא כבר נהרג, ולכן בת ישראל הנשואה לכהן אסורה לאכול בתרומה, כי שמא כבר מת, ואילו בת כהן הנשואה לישראל אסורה לאכול בתרומה, כי שמא הוא עדיין בחיים. ובגמרא: "אמר רב יוסף, לא שנו (-שנותנין עליו חומרי חיים) אלא בבית דין של ישראל (-"שלאחר גמר דין זימנין דחזו ליה זכותא ומחזירין אותו". רש"י), אבל בבית דין של עובדי כוכבים, כיון דגמיר ליה דינא לקטלא מיקטל קטלי ליה. אמר ליה אביי, בית דין של עובדי כוכבים נמי דמקבלי שוחדא (והיינו, שבגלל השוחד יחזירו את הדין), אמר ליה" וכו'. דהיינו, שגם כשנגמר אצלם דינו של בן ישראל למיתה רח"ל, עדיין יש לו חזקת חיים, כי יתכן שקיבלו שוחד והחזירו את דינם.
מכאן ניתן להעיר במה שדנו הפוסקים, אם מותר לתת שוחד לדייני עכו"ם, ובשו"ת 'חוות יאיר' (סי' קלו) כתב: "ולפי הנראה יש בזה איסור דלפני עיור, אחר שבני נח מוזהרין על הדינין... וא"כ הרי זה הנותן שוחד קאי בלפני עיור כמושיט לבן נח אבר מן החי". לעומתו ה'תומים' (סי' ט סק"א), שהביא דבריו, כתב: "והעולם נוהגין היתר משנים קדמוניות ואין שם על לב הנ"ל, וצריכים לומר דס"ל דכל הטעם של שוחד, דהוא חד דמקרביה דעתיה גביה (עי' כתובות קה:), וזהו בישראל דקרובים אסורים לדון, אבל בבני נח שכל הקרובים מותרים לדון, אין לך קירוב יותר מזה, והכל יודעין שדעת האב קרוב לבן יותר מאדם אחר שנותנים לו אלף דינרים, ומכל מקום האב כשר לדון בנו הבן נח, אף ליתן שוחד להצדיק הצדיק וכו' מותר, דמאי שנא מקרובים". ולכאורה מסוגייתנו מבואר כדברי ה'תומים'.
ה'חוות יאיר' מביא (שם) ויכוח בענין זה שהיה לגיסו הג"ר איצק אב"ד ור"מ דמנהיים והמדינה עם "הדוכס קאריל לודוויג ז"ל המופלג בחכמה [שהיה] משתעשע לפרקים בגיסי הנזכר בדברי שכליים", ופעם התלונן לפניו הדוכס על דבר השוחד שהיהודים נותנים לשופטים, "ולא די שהם מקלקלים מעשיהם וחוטאים, אף גם כי יחטיאו וירשיעו ויקלקלו שופטי ארץ הממונים על ידי שנותנים להם שחדים...". בתשובתו אליו, אחרי שהרבה בחומרת הדבר, ענה לעומתו כמצטדק בזה"ל: "ועם כל זה נראה, שבאם יש ליהודי איזה דבר משפט עם הגוי, שהגוי מכחש לו ממון שהלוהו, או תובע לישראל מה שאינו חייב לו, אף כי אין התנצלות לנותן השוחד [פי' בדיני אדם] כי מאן יימר שהאמת אתו, כל שכן שהמקבל השוחד לא טוב עשה, כי לא יאמינו, מ"מ הנותן שלבו יודע מרת נפשו שהדין עמו פטור מדין שמים, כי ע"י השוחד יצא משפט אמת, ותצא העושק מיד מבקש לעושקו. שנית, אפשר כי אין כוונת המשחד שהשופט יעוות המשפט, רק שכל אחד מתיירא פן חבירו נתן שוחד, וע"י כך יטה לב השופט אליו, לכן חפץ לתקן במה שגם הוא נותן שוחד, וכל אחד מהם אם ידע שחבירו לא יתן, גם הוא לא יתן. שלישית, באשר כל שוחד נאסר לא בשניתן על מנת שיזכה אותו בלי זכות ולחייב חבירו בלי חובה, רק שהנותן שוחד נותנו ע"מ שישפוט האמת ויתן לב לחפש בזכותו, וכן ארז"ל (עי' כתובות קה:) 'לא תקח שוחד' - אפילו לשפוט אמת, כי מצד השוחד איקרובי דעתי' לצד הנותן ובלי כוונה ורצון יצא משפט מעוקל, וכמו שכתוב 'כי השוחד יעור' וגו', ומסברא זו, אילו נדע ששניהם נתנו סך אחד לא היה חשש, והנה ידוע שאין שנאה כשנאת הדת, ומצד הטבע והמנהג בעלי דת אחד הם חברים ואחים מצד קירוב דעתם והנהגתם ודתם, ובבוא יהודי וגוי למשפט בלי ספק יטה לבב הדיין דעתו להתנצל בעד הגוי, ולחשוד לישראל שמשקר ומערים בכל דבריו, לכן סבר היהודי שיש לו משפט עם זה שאינו בעל דת שלו, שתהיה יד שכנגדו על העליונה מצד קירוב דעת השופט לבעל דתו, לכן סבר לתקן מאזני צדק להעמיד דעת קנה מאזנים של השופט על היושר שלא ינטה אנה ואנה ע"י שחד שנותן לו, לא לעוות המשפט, אדרבה ליישר המשפט ולשמרו מעוות המשפט פן יצא...".
וממשיך ה'חוות יאיר': "וישרו דברי גיסי הנ"ל בעיני הדוכס, והשיב, כי מה תאמר בשוחד שני בני ישראל המדיינים זה נגד זה, שאין תירוצך האחרון מספיק, חזר והשיב גיסי, כי אז מצא השטן מקום לתשובה הקודמת, שכל אחד חושד חבירו שהוא יתן שוחד, לכן יעשה גם הוא כן, והכל לתקן המשפט, וכל אחד אילו ידע שחבירו ישיב ידו ולא יתן גם הוא ימנע. והדוכס שחק ואמר, חסדאין מילך, עם כי ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו הן באמת הן בשקר”.
ואמנם גם החת"ס החמיר בדבר ולא התיר כי אם כדברי ה'חוות יאיר' הנזכרים, כאשר השוחד יגרום לתיקון הדין והמשפט, ומיישב בזה את דברי הגמרא בסוגיין, וז"ל (שו"ת ח"ו סי' יד): "... דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לארמאי להטות לו משפט ח"ו... אך לפעמים הישראל יודע בעצמו שהדין עמו, ועוד לפעמים ורוב פעמים שכנגדו מודה, וידוע ומבורר שחייב לו, אלא שמחוסר גוביינא, וקשה להוציא חובו מיד הלוה, והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמאי שהוא בעל דתו, וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל, אע"פ שהדין עמו, בזה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק, ולא מיבעיא דאין הישראל עובר על לפני עיור, אדרבה מצוה קעביד, דלולי שוחד שלו היה השופט מטה משפטו של ישראל, והיה עובר על ז' מצות שלו, ועכשיו ניצול מזה, בשוחד כזה וכיו"ב מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף כ"ח, ומכל שכן בש"ס גיטין כ"ח ע"ב בישראל היוצא ליהרג בדיניהם (=הנידון דסוגייתנו), דודאי אין שום אופן שבעולם שיתחייב ישראל הריגה בדיניהם, בלי עדים והתראה, ובי"ד של ישראל מומחים של כ"ג, ואם כן כל הריגתם הוא שלא מדין תורה, ומותר ליתן שוחד להציל נפשו".
ואציין - שיש אופן שחלק מראשונים סוברים דמותר לתת שוחד גם לדיין יהודי, וזה בשני שטרות שיוצאים על שדה אחד של מתנה או מכר ואין בהם קנין, עיין בדרכי משה חו"מ סימן ר"מ סק"ד שכתב כן בשם הר"ן והנמוקי יוסף, אך יש לציין,,,שהש"ך שם חולק וסובר - דגם הר"ן והנמוקי יוסף לא נתכוונו לומר שיש היתר לתת שוחד לדיין גם באופן זה.
