אולי בתוך הביהמ"ד, אך מחוץ לזה בכל הכפרים והעיירות [ששם היו רוב היהודים] - שם דווקא לא היה מקובל דווקא סולם הערכים הליטאי המוכר לנו מדור הגר"א, אלא בעיקר היו עסוקים ביראת ה' ורחמנא ליבא בעי, יותר מאשר העיסוק בתוה"ק כהדרך היחידה לרצונו יתברך.
כל זה הוא הסתכלות שגויה במה שגילה הבעש"ט ועבודת החסידות.
כל מי שקיבל אמיתת דרך החסידות יודע שמה שמאז החסידות יש כאלו שאצלם התורה נדחקה לה לאחור, זהו רק אצל קטנים משולי המחנה שלא ידעו מהו חסידות, וכל מי שטוען כאילו הבעש"ט חידש דברים מעצמו לא למד את ספרי חסידות ומכיר אותה רק מסיפורי מעשיית ואגדת עממי בלבד. ניקח דוגמא בהלכות מקוואות. רוב החידושים וההידורים בבניית המקוואות נתחדשו על ידי מאורי החסידות. השו"ת הצמח צדק, חידושו של הרש"ב, ספר דברי חיים וחותנו החיבור לטהרה על מקוואות. התשובות דברי יואל, ערוגת הבשם ועוד הרבה מרבנים חסידיים שחידשו בהלכות מקוואות, והכל על יסודי ההלכה, וכל לומד בהם לא יראה עניני חסידות בהם, רק יראה העמקה בעומק דברי הראשונים ובקשת האמת בתורתינו הקדושה.
ומה שנראה כאילו לימוד התורה אצל החסידים היה שלב ב', זהו אינו חידוש בדברי הבעש"ט, רק כן הוא פשטות הגמרא, ובאמת כבר בגמרא יש משמעות לב' המהלכים. א' שיראת שמים, דהיינו פנימיות הלב והקשר עם הקב"ה הוא העיקר, ב' שהתורה היא העיקרית והיראת שמים היא אמצעי לבוא להתכלית שהיא יראת שמים. ואין זה מחלוקת חדשה בין הלומדים להחסידים, וכמבואר בש"ס -
איתא בגמרא (שבת לא.-:): אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? [דומה לגבאי של בנין של כמה חדרים זו לפנים מזו, ויש לו רק מפתחות לחדר הפנימי, ולחדרי החיצוניים אין לו מפתח, ואם כן, כיצד יכול ליכנס להבנין, היות שאין לו המפתחות לחדרי החיצוניים, והנמשל הוא: התורה היא חדר הפנימי, ויראת שמים היא חדר החיצוני, ואם יש לו רק תורה, אינו יכול להבין התורה, כי אין לו מפתח החיצוני דהיינו יראת שמים, ולכן גם לתורה אינו יכול ליכנס]. מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד [וי לו למי שאין לו חצר, ועושה שער החצר, כי אם אין לו חצר חבל על מה שעושה שער החצר לחינם – כן הוא על פי רש"י. ובספרי חסידות מובא פירוש שדרתא הוא הבית, וחבל על מי שעושה שער לבית ואין לו בית]. אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו.
והנה מדברי רבה בר רב הונא מבואר כי התורה היא הפנימיות, וצריכין להשתדל להגיע לידי התורה שהיא העיקר, אך מי שאין לו מפתח לשער החיצוני, אי אפשר לו לבוא להיכל הפנימי, וכמו כן היראה היא המפתח לשער החיצוני, ואי אפשר להגיע לשער הפנימי שהיא התורה, אם לא שיקדים היראה לפניו, ומבואר כי העיקר היא התורה. והיראה היא האמצעי להגיע לידי העיקר שהיא התורה הקדושה. ומדברי רבי ינאי מבואר כי היראה היא החצר והבית העיקרי, והתורה היא השער ליכנס להבית, וזה לכאורה היפך מדברי רבה בר רב הונא שהתורה היא העיקר. וגם מסברא זה קשה, כי בפשטות ענין יראה ואהבה המה עצות ותחבולות כדי שיוכל לקיים התורה והמצוות, כי על ידי האהבה יבוא לקיים כל המצוות עשה, ועל ידי היראה יזהר מלעבור על מה שצוה ה' לא לעשותו. וכיצד יתכן שעיקר בריאת העולם היה רק למען שיראו מלפניו, ולא שהיראה יפעול שיקיים התורה והמצוות, רק עצם היראה זהו כבר התכלית, וכל תכלית התורה היא רק שהיא מבוא לבוא לידי יראה, ולכאורה ההיפך הוא, כי תכלית היראה היא שיבוא על ידי זה לקיים התורה והמצוות. ולפי זה גם צריך ביאור דברי רב יהודה שאמר, שלא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, הרי גם כן מבואר שעיקר בריאת העולם היה לתכלית שייראו מלפניו, ומשמע שכל התרי"ג מצוות המה רק מבוא ואמצעי שיוכל לירא מהקב"ה.
ועוד איתא בגמרא (יומא עב:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין - אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתיה עביד. הרי מרבי יונתן גם כן מבואר שתכלית האדם הוא לקנות חכמה, אבל צריך להקדים לה יראת שמים, ולא יקנה חכמה ולב אין. ועל זה מביא הגמרא דברי רבי ינאי שכנ"ל מבואר מדבריו שתכלית האדם הוא שיראו מלפניו ולכן צריך להקדים לה התורה שמביאו לידי יראה. וכשמעיין ברש"י וזה לשונו: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים. ומבואר מדבריו שאכן כן הוא ביאור דברי רבי ינאי שהתורה הוא השער והמבוא ליראת שמים, ועיקר בריאת האדם הוא ליירא מהקב"ה, ולכך צריכים ללמוד תורה כדי שיהיה לו היכולת לירא מהקב"ה, אבל צריך ביאור מה שהוסיף שלכך צריך שתקדים להתורה יראת שמים, כי לכאורה להיפך הוא, שאי אפשר לירא מה' זולת לימוד התורה, וצריכין להקדים ללמוד כדי שיוכל באמת לירא מה', ולא שהיראה יקדים להתורה.
וגם קשה, כי מצד אחד כתיב: ראשית חכמה יראת ה', ומבואר מזה, שעבודת ה' מתחילה מיראת שמים, ומצד אחר אמרו ז"ל: אין בור ירא חטא, שאי אפשר לירא מהקב"ה רק אם לומדים תחילה.
הרי לנו כי כבר בדברי חז"ל יש לנו ב' המהלכים, וצריך לברר הביאור כיצד יתכן שמצד אחד אמרו כי התורה היא עיקרית, ומצד אחר אמרו שהיראה היא העיקרית.
והמתבונן בספרי חסידות, יראה שעל זה נבנה כל השיטה, ולא שחידשו דבר חדש, כאילו בפשטות התורה מבואר כי לימוד התורה היא העיקר אך המה נתעלמו מזה, וחידשו שיש דרך חדשה שפנימיות הלב היא העיקר, ואין צריכים להעמיק כל כך בתורה הקדושה.
ומה שכתבת עוד שהבעש"ט חידוש הרבה דברים, כמו כן יהיו אומרים גם כן על משיח צדקינו שיבוא במהרה בימינו, שיחדש הרבה חידושים בפנימיות, ויהיה מלאה כל הארץ דעה את ה', ומה שעתה נקרא פנימיות התורה, ואין לנו עסק בנסתרות, יהיה במהרה התגלות תורה חדשה ממשיח צדקינו, ויראו עין בעין כי שם ה' נקרא, אז יהיה ג"כ מתפלאים, מה רצה משיח ללמדינו דרך חדשה, הרי אנו קבלנו שעסק התורה היא העיקרית וכו'. אבל כל זה דברים בעלמא ואין להם שום יסוד, כי בוודאי גם הפסוק: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין עוד. וגם ידוע כי התכלית ממעמד הנבחר בהר סיני היה: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים. והיה אז פסקה זוהמתן, וחיו חיות רוחניות כמלאכי מעלה.
הבעש"ט בשעתו גילה דרך חדשה האיך שיכולים גם בעולם הזה לחיות חיי נעלים על דרך שיחיו לעתיד לבא, ובאמת כל זה הוא תכלית הבריאה, העולם לא נברא אלא להתענג על ה', ועיקרה יהיה לעתיד לבא, והבעש"ט האיר בנשמת ישראל כיצד זה יתכן עוד בעולם הזה, אם מזככין את הגוף והנשמה כדבעי.
ורמז לזה היה בבית המקדש, שרק הגדולים ביותר היו מראין קונצים בשמחת בית השואבה עם האבוקות של אש, ודווקא על ידי כך זכו לשאוב רוח הקודש. ומה עוד היו עושים שם? היו אוכלים ושותים בשר ויין לשם שמים, וכל זה היה למען תלמד ליראה, מי שהתבונן בעבודת הכהנים שאכלו זבחי שלמים קיבל יראת שמים, ולא היו שומעים שם שום שיעור בחזרת הבתים, ורק על ידי שמיעת במנגינות הלוויים בשירתם, וראה עבודת הכהנים באכילתם התמלא ביראת שמים ורוח הקודש, עוד יותר מכל מה שלמד בכל הזמן בישיבתו.
הבעש"ט לא חידוש עצם הדרך, רק חידוש שהאיר נשמת תלמידיו שיכלו לחיות חיי נשמה גם בעולם הזה בארץ העממים, על דרך שעבדו משרתי השם בבית המקדש, ועל דרך שיהיה לעתיד לבוא.
ומתאמרה שהמקור לדרך זה הוא בדברי הרבינו בחיי על פרשת ברכת יצחק את יעקב ועשיו, שביקש שצריך דווקא לאכול מטעמים אשר אהב כדי שיהיה לו הכח לברך, ומבואר שם ברבינו בחיי שהיסוד הוא, שעל ידי שמחת הגוף נתעלה הנשמה
אתה כל הזמן חוזר ל"נחת רוח", ואני מסביר שוב ושוב שזה לא קשור לזה.
נחת רוח זה ביחס לניצול הכוחות של האדם ואני מדבר על מעלת המעשה עצמו.
רצוי לד', זהו נחת רוח,
אבל אני לא מדבר על זה.
אני מדבר על ערך העצמי של המעשים.
חשוב מבחינת ניצול כוחותיו ולא מבחינת המעשה כמעשה.
בחסידות, כמו שציינתי כבר, יש ערכים שמגיעים לפני התורה, כמו "איזה עניינים" שקודמים להלכה הפשוטה והדביקות שגורמת שאם אין אותה הלימוד לא שווה (כי הוא שלא לשמה).
סילוף של שיטת הגר"א, ובצורה מזוויעה.
תלמד לפני שאתה ממציא.
כבר כתבתי לך הביאור האמיתי בדברי המסילת חישרים,
עיין שם.
בפסגה אין שני ראשים.
או שהתורה זה העליון, או שהלב זה העליון.
ועד לחסידות התורה הייתה הערך העליון אצל כל אחד, ומאז החסידות יש כאלו שאצלם התורה נדחקה לה לאחור רח"ל.
לא חלקתי על זה שהחסידות "התיימרה" להעמיד דרך בעבודת ד', ואף הצליחה בכך.
אבל בדרך הרסה כמה יסודות ביהדות.
כולנו תלמידיו של הגר"א, וממשיכי דרכו.
מאות פסקים של הגר"א נכנסו לכל קהילות ליטא גם אם לא כל פסקיו.
וזה שזילברמן מדמיינים שהם יודעים הכי טוב מה שיטתו של הגר"א, זה לא אמור לעניין אותי.
מה לעשות שזו המציאות.
הגר"א העביר את מה שקיבל בשלשלת הדורות.
והבעש"ט חידש דברים מעצמו.
תאלץ להיישיר מבט אל המציאות ולהתמודד עם זה.
כל טוב.
כתוב אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
דהיי' שגם אדם שעשה (שנשלח לעשות) דברים נעלים כמו הגרע"א למשל ולעומתו אדם שעשה פחות כיון שלא יכל להיות רע"א הוא חשוב אצל ה' אותו דבר. מה לעשות? וממילא החסידות הרימה את היהודי הפשוט לבל יפול רוחו כיון שהוא חשוב אצל ה' בדיוק כמו החשוב. וממילא זה לא משנה מהו רמת המעשה כיון ששניהם גורמים אותו נח"ר אצל ה'. תכלית התורה והמצוות הם לגרום נח"ר לבורא יתברך ותו לא מידי.
התורה היא הערך הכי עליון החסידות לא חולקת ע"ז כלל וכלל. (יותר נכון קיום המצוות הוא הבסיס של יהודי. ויש דגש מיוחד על מצוות למוד התורה כמבואר בתניא פ"ה ובנפה"ח שער ד'). אבל השאלה מה עושים כדי להגיע לאהבת ה' ויראת ה' ותיקון המידות. האם ע"י לימוד התורה לבדה הדברים הנ"ל יבואו מאליהם? החסידות גרסה שלא. [ולהבנתי שיטת הגר"א המקובלת מאוד בציבור הליטאי היא לא כך ולהבנתי לא היה מקובל כך עד הגר"א (אינני יודע אם הגר"א כותב כך מפורש אבל כיון שכך נהג הגר"א בעצמו ובני ליטא הולכים לאורו הרי הם צעדו בדרכו של רבינו הגר"א עד שרי"ס הקים את תנועת המוסר שזכתה להתנגדות משום שהוא שינה את התפיסה הזאת במעט)].
החסידות הציבה בפני האדם דרך לבוא לאהבת ויראת ה' ע"י כך שהאדם ישקיע את מירב כוחותיו בעבודת הלב, דהיי' שליבו של האדם יהיה מלא בהשתוקקות לה' יתברך וזה נעשה בעיקר ע"י יגיעה עצומה בעבודת התפילה שבראשית תנועת החסידות התפילה זכתה להשקעה מרובה. וכן ע"י ההדבקות בצדיק וכו' וכו'.
כדי להשיג אהבת ה' ויראתו צריך יגיעה ועבודה רבה.
כמובן כ"ז אינו סותר לכך שלימוד התורה הוא ערך עליון. יתכן שפעמים מחמת רוב יגיעתו של האדם להשיג את מעלת אהבת ה' ידמה שהוא על חשבון התורה.
אבל עלינו לזכור שהגמ' כבר שואלת על "חסידים הראשונים" שהיו מתפללים כל יום 9 שעות לערך ותורתן מה תהא עליה וכו'.
הטענה שהבעש"ט חידש והגר"א לא היא איננה נכונה לחלוטין.
יתכן שהבעש"ט חידש דברים בקבלה. [וגם בזה הדברים ארוכים ביותר עי' בשער היחוד והאמונה שהנידון האם הצמצום הוא כפשוטו נשנה במח' חכמי הקבלהוכו']
אבל המושג של השקעה בתפילה ובעבודת ה' הוא דבר עתיק מימות חז"ל.
הגודמה לזה הוא "חסידים הראשונים" שהיו משקיעים את רוב יומם בתפילה ובעבודת ה'.
אלא שלא היה זה דרך סלולה לרבים.
והבעש"ט הק' העמיד דרך לרבים לחפץ בכך לבוא לעסוק בזה.
אולי אפשר לקרוא לזה חידוש על כך שהוא העמיד זאת לרבים ולכל אחד מישראל.
אבל בוואי שזה אינו דבר מומצא.
מפני מה ראה הבעש"ט להעמיד דרך לרבים כך? איני יודע.
כנראה שקיבל זאת משמיא ומפני התנצצות אורו של משיח.
שיהיה לך בהצלחה בדרך שלך אני לא מתכוון לענות לך יותר
מי שמתעמק בספרי החסידות רואה שאמנם לכל 'חיידר' דרך עבודה משלו, אבל הנושאים המשותפים, שזה בא מאור שבעת הימים הבעש"ט הק' זי"ע הינם:
- אמונת צדיקים, להאמין שהינו למעלה מהשגתי, בדגש אף כשאין מבינים. (השכל מוגבל, האמונה לא).
- התקשרות לצדיקים, לקשר עניניי הגשמיים והרוחניים לצדיק בו הנני מקושר, (וזה כתוצאה מהאמונה בו, בשביל חנינא בני, ואכהמ"ל).
- ביטול היש, הכולל ביטול הדעת לגמרי, אמונה פשוטה. שזה מאוד קשור לחלק הראשון.
- פנימיות, שזה כבר לא חידוש של הבעש"ט, אבל א"א לדלג על החלק החשוב ביותר, שכמובן תופסת יותר מקום בדרך החסידות, עד שחשיבות הפעולות נמדדות כפי ערך פנימיותן, והסיפורים על כך רבים.
כל אלו מייצרים תלות בצדיק אליו הוא מקושר, וכמו שמוגדר בספרי החסידות 'כאברים לגוף'.
(אינני יודע אם הגר"א כותב כך מפורש אבל כיון שכך נהג הגר"א בעצמו ובני ליטא הולכים לאורו הרי הם צעדו בדרכו של רבינו הגר"א עד שרי"ס הקים את תנועת המוסר שזכתה להתנגדות משום שהוא שינה את התפיסה הזאת במעט
אולי בתוך הביהמ"ד, אך מחוץ לזה בכל הכפרים והעיירות [ששם היו רוב היהודים] - שם דווקא לא היה מקובל דווקא סולם הערכים הליטאי המוכר לנו מדור הגר"א, אלא בעיקר היו עסוקים ביראת ה' ורחמנא ליבא בעי, יותר מאשר העיסוק בתוה"ק כהדרך היחידה לרצונו יתברך.
כבר אמרתי, שבכפרים ועיירות גם לא ידעו קרוא וכתוב.
אתה באמת לוקח את חיי העיירות והכפרים ל"סולם ערכים" כלשהו??
זה לא היה בשום שיטה.
זה היה נטו מחוסר השכלה יהודית.
כל מי שקיבל אמיתת דרך החסידות יודע שמה שמאז החסידות יש כאלו שאצלם התורה נדחקה לה לאחור, זהו רק אצל קטנים משולי המחנה שלא ידעו מהו חסידות, וכל מי שטוען כאילו הבעש"ט חידש דברים מעצמו לא למד את ספרי חסידות ומכיר אותה רק מסיפורי מעשיית ואגדת עממי בלבד. ניקח דוגמא בהלכות מקוואות. רוב החידושים וההידורים בבניית המקוואות נתחדשו על ידי מאורי החסידות. השו"ת הצמח צדק, חידושו של הרש"ב, ספר דברי חיים וחותנו החיבור לטהרה על מקוואות. התשובות דברי יואל, ערוגת הבשם ועוד הרבה מרבנים חסידיים שחידשו בהלכות מקוואות, והכל על יסודי ההלכה, וכל לומד בהם לא יראה עניני חסידות בהם, רק יראה העמקה בעומק דברי הראשונים ובקשת האמת בתורתינו הקדושה.
ומה שנראה כאילו לימוד התורה אצל החסידים היה שלב ב', זהו אינו חידוש בדברי הבעש"ט, רק כן הוא פשטות הגמרא, ובאמת כבר בגמרא יש משמעות לב' המהלכים. א' שיראת שמים, דהיינו פנימיות הלב והקשר עם הקב"ה הוא העיקר, ב' שהתורה היא העיקרית והיראת שמים היא אמצעי לבוא להתכלית שהיא יראת שמים. ואין זה מחלוקת חדשה בין הלומדים להחסידים, וכמבואר בש"ס -
האריכות לחינם.
הדברים הללו כבר מבוארים בנפש החיים, ואין כאן ב' מהלכים כלל.
ברור לכל שיסוד ועיקר כוונת המצוות זה הלב, וכמאמרם רחמנא ליבא בעי, וכבר כתב האבן עזרא כי שורש כל המצווה שיאהב את ד',
אבל יחד עם זאת - אנו חיים בעולם המעשה ועיקר המוטל עלינו הוא המעשה.
ומעשה המצווה מעכב ומחשבה ופנימיות אינה מעכבת.
ולכן, החלוקה שהייתה קיימת עד להופעת החסידות היא - שעיקר החובה היא המעשה ועיקר הגמול הוא המחשבה.
והחסידות שינתה את זה.
ומה שכתבת עוד שהבעש"ט חידוש הרבה דברים, כמו כן יהיו אומרים גם כן על משיח צדקינו שיבוא במהרה בימינו, שיחדש הרבה חידושים בפנימיות, ויהיה מלאה כל הארץ דעה את ה', ומה שעתה נקרא פנימיות התורה, ואין לנו עסק בנסתרות, יהיה במהרה התגלות תורה חדשה ממשיח צדקינו, ויראו עין בעין כי שם ה' נקרא, אז יהיה ג"כ מתפלאים, מה רצה משיח ללמדינו דרך חדשה, הרי אנו קבלנו שעסק התורה היא העיקרית וכו'. אבל כל זה דברים בעלמא ואין להם שום יסוד, כי בוודאי גם הפסוק: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין עוד. וגם ידוע כי התכלית ממעמד הנבחר בהר סיני היה: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים. והיה אז פסקה זוהמתן, וחיו חיות רוחניות כמלאכי מעלה.
הבעש"ט בשעתו גילה דרך חדשה האיך שיכולים גם בעולם הזה לחיות חיי נעלים על דרך שיחיו לעתיד לבא, ובאמת כל זה הוא תכלית הבריאה, העולם לא נברא אלא להתענג על ה', ועיקרה יהיה לעתיד לבא, והבעש"ט האיר בנשמת ישראל כיצד זה יתכן עוד בעולם הזה, אם מזככין את הגוף והנשמה כדבעי.
ורמז לזה היה בבית המקדש, שרק הגדולים ביותר היו מראין קונצים בשמחת בית השואבה עם האבוקות של אש, ודווקא על ידי כך זכו לשאוב רוח הקודש. ומה עוד היו עושים שם? היו אוכלים ושותים בשר ויין לשם שמים, וכל זה היה למען תלמד ליראה, מי שהתבונן בעבודת הכהנים שאכלו זבחי שלמים קיבל יראת שמים, ולא היו שומעים שם שום שיעור בחזרת הבתים, ורק על ידי שמיעת במנגינות הלוויים בשירתם, וראה עבודת הכהנים באכילתם התמלא ביראת שמים ורוח הקודש, עוד יותר מכל מה שלמד בכל הזמן בישיבתו.
כתוב אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
דהיי' שגם אדם שעשה (שנשלח לעשות) דברים נעלים כמו הגרע"א למשל ולעומתו אדם שעשה פחות כיון שלא יכל להיות רע"א הוא חשוב אצל ה' אותו דבר. מה לעשות? וממילא החסידות הרימה את היהודי הפשוט לבל יפול רוחו כיון שהוא חשוב אצל ה' בדיוק כמו החשוב. וממילא זה לא משנה מהו רמת המעשה כיון ששניהם גורמים אותו נח"ר אצל ה'. תכלית התורה והמצוות הם לגרום נח"ר לבורא יתברך ותו לא מידי.
התורה היא הערך הכי עליון החסידות לא חולקת ע"ז כלל וכלל. (יותר נכון קיום המצוות הוא הבסיס של יהודי. ויש דגש מיוחד על מצוות למוד התורה כמבואר בתניא פ"ה ובנפה"ח שער ד'). אבל השאלה מה עושים כדי להגיע לאהבת ה' ויראת ה' ותיקון המידות. האם ע"י לימוד התורה לבדה הדברים הנ"ל יבואו מאליהם? החסידות גרסה שלא.
החסידות הציבה בפני האדם דרך לבוא לאהבת ויראת ה' ע"י כך שהאדם ישקיע את מירב כוחותיו בעבודת הלב, דהיי' שליבו של האדם יהיה מלא בהשתוקקות לה' יתברך וזה נעשה בעיקר ע"י יגיעה עצומה בעבודת התפילה שבראשית תנועת החסידות התפילה זכתה להשקעה מרובה. וכן ע"י ההדבקות בצדיק וכו' וכו'.
כדי להשיג אהבת ה' ויראתו צריך יגיעה ועבודה רבה.
כמובן כ"ז אינו סותר לכך שלימוד התורה הוא ערך עליון. יתכן שפעמים מחמת רוב יגיעתו של האדם להשיג את מעלת אהבת ה' ידמה שהוא על חשבון התורה.
אבל עלינו לזכור שהגמ' כבר שואלת על "חסידים הראשונים" שהיו מתפללים כל יום 9 שעות לערך ותורתן מה תהא עליה וכו'.
האמירה לפיה "דברים מגיעים על חשבון התורה", היא היא הסטת התורה לערך נחות יותר מה"דברים האחרים".
והחסידים הראשונים לא אחרו זמני תפילה וקרי"ש, ולא הפסידו שום מצווה הלכה וסייג בעבור "עניינים".
הטענה שהבעש"ט חידש והגר"א לא היא איננה נכונה לחלוטין.
יתכן שהבעש"ט חידש דברים בקבלה. [וגם בזה הדברים ארוכים ביותר עי' בשער היחוד והאמונה שהנידון האם הצמצום הוא כפשוטו נשנה במח' חכמי הקבלהוכו']
אבל המושג של השקעה בתפילה ובעבודת ה' הוא דבר עתיק מימות חז"ל.
הגודמה לזה הוא "חסידים הראשונים" שהיו משקיעים את רוב יומם בתפילה ובעבודת ה'.
אלא שלא היה זה דרך סלולה לרבים.
והבעש"ט הק' העמיד דרך לרבים לחפץ בכך לבוא לעסוק בזה.
אולי אפשר לקרוא לזה חידוש על כך שהוא העמיד זאת לרבים ולכל אחד מישראל.
אבל בוואי שזה אינו דבר מומצא.
מפני מה ראה הבעש"ט להעמיד דרך לרבים כך? איני יודע.
כנראה שקיבל זאת משמיא ומפני התנצצות אורו של משיח.
מיהו 'החסידות' ששינתה?
אולי זה היתה רק המון עם של חסידות שלא ירדו לעמקן של הדברים.
אני מכיר את 'החסידות' רק מדבריהם בכתב, ומשמע שזה רק טעות ההמון עם
ואעתיק לך לשונו של הבעל התניא בתורה אור סוף פרשת חיי שרה:
נמצא שבמצוה שאין משיג בה טעם הוא יותר גבוה ומה שמשיג טעם ותענוג הוא רק בחינת אחוריים ולא כמו שסוברים העולם שהעיקר הוא הלב שמשיג תענוג ועובד בהתלהבות ואינו כן האמת רק עיקר הוא המעשה בלי תענוג והלב אינו כ''א סיוע בחינת גדפין.
ואם כן אין כאן מחלוקת כלל.
הבעל שם טוב אינו משיח, ואיננו בבית המקדש...
עכ"פ אתה מודה במקצת שבביאת משיח יחיו כך, וגם בבית המקדש היו חיין כך.
ומי מעכב? הגלות! לזה חידוש החסידות שאפשר להתעלה מעל הגלות, כמו שהם היו יכולים לעלות לעולמות העליונים עד לעולם המשיח, היו יכולים גם לעלות למעלה מן הגלות ולחיות חיי משיחית.
והביאור בזה הוא, כי כל המושג של זמן ומקום הוא למטה מן הגלגלים, אבל לאמיתית של דבר למעלה מעולם הגלגלים, שם לא שייך מציאות של זמן ומקום, וכמו שאליהו הנביא יכול להיות בכל ברית מילה בזמן אחד בהרבה מקומות, כן בעולמות ההוא, אין שום סתירה וחילוק, ועבר הוה ועתיד שוין הם, ושם נמצאים כבר אחר ביאת משיח צדקינו, והכל הוא עולם מתוקן.
במבוא שערים לבעל החובת התלמידים ראיתי שמחדד יותר מה נשתנה מעת חידוש החסידות, וז"ל:
קודם התגלות החסידות עיקר העבודה וההמשכה היתה במחשבה לבדה בכוונות ויחודים, לכן רק הצדיקים הגדולים יכלו בעבודתם להמשיך אור ממרום, ואחר התגלות החסידות, העיקר שלה הוא בעבודה גם החושית וגם הגופנית, כי אם גם מדות הגופניות של איש הישראלי מדות עילאות הן, א״כ כמו שההשגה בתלמוד ממשית היא רק כאשר מקיים האיש גם המצות בפועל, ואם לאו לא תועיל לו ההבנה, והמחשבה וההשגה לבדן לא תקרבנה אותו אל קדושת התורה כמו שדברנו לעיל בפרק א׳, מפני שהוא מושכל לבד בלא המשכיל, כן גם ההשגות והכוונות בענין הספירות עם שמות הקדושה התלוים בהם אשר ישיג ויכוון האיש בדעתו, תפעלנה רק כאשר יפעל בהן גם בפועל, ומה פעולתו בהן בפועל, בהמדות שנמצאות בקרבו שהן ספירות ומדות עילאות יעבוד את ד׳ באהבה, יראה, תפארת וכו׳, ואז כשמתעורר בהן בתפילה ועבודה וגם מכוון הכוונות, גם הכוונה נשמה של ממש היא, ובו דבר שלם מדות עילאיות עם מחשבה שהיא מחשבה עילאה חכמה ובינה של הספירות, וחוץ מן הקדושה אשר בקרבו, מוסיף להמשיך קדושה עילאה מעולמות העליונים ג״כ, משא״כ כשאינו מתעורר במדותיו ורק במחשבתו לבדה מכוון הכוונות, מה תועלנה לו המחשבות לבדן, ומה יועיל לאיש שיכוון שהוא בירושלים אם בפועל בחו״ל נמצא,
מיהו 'החסידות' ששינתה?
אולי זה היתה רק המון עם של חסידות שלא ירדו לעמקן של הדברים.
אני מכיר את 'החסידות' רק מדבריהם בכתב, ומשמע שזה רק טעות ההמון עם
ואעתיק לך לשונו של הבעל התניא בתורה אור סוף פרשת חיי שרה:
נמצא שבמצוה שאין משיג בה טעם הוא יותר גבוה ומה שמשיג טעם ותענוג הוא רק בחינת אחוריים ולא כמו שסוברים העולם שהעיקר הוא הלב שמשיג תענוג ועובד בהתלהבות ואינו כן האמת רק עיקר הוא המעשה בלי תענוג והלב אינו כ''א סיוע בחינת גדפין.
ואם כן אין כאן מחלוקת כלל.
לא הבנתי.
התניא עצמו איחר זמן תפילה (היינו מעשה) בעבור עניינים (היינו מחשבה), לא כך??
וכאמור, עבירה לשמה ופירוש הלשמה בתורה מעמידים דה פקטו את המעשה אחרי המחשבה.
הבעל שם טוב אינו משיח, ואיננו בבית המקדש...
עכ"פ אתה מודה במקצת שבביאת משיח יחיו כך, וגם בבית המקדש היו חיין כך.
ומי מעכב? הגלות! לזה חידוש החסידות שאפשר להתעלה מעל הגלות, כמו שהם היו יכולים לעלות לעולמות העליונים עד לעולם המשיח, היו יכולים גם לעלות למעלה מן הגלות ולחיות חיי משיחית.
והביאור בזה הוא, כי כל המושג של זמן ומקום הוא למטה מן הגלגלים, אבל לאמיתית של דבר למעלה מעולם הגלגלים, שם לא שייך מציאות של זמן ומקום, וכמו שאליהו הנביא יכול להיות בכל ברית מילה בזמן אחד בהרבה מקומות, כן בעולמות ההוא, אין שום סתירה וחילוק, ועבר הוה ועתיד שוין הם, ושם נמצאים כבר אחר ביאת משיח צדקינו, והכל הוא עולם מתוקן.
אין לי מושג איך יחיו בזמן משיח ובבית המקדש, אבל להביא מכך ראיה לדרכו של הבעש"ט זה טיפה מגוחך.
ולא משנה לי מה הביאור בחידושיה של החסידות.
בשורה הסופית החסידות חידשה סולם ערכים חדש ועל ידי כך הכניסה את מושגים חדשים.
תפילה אינה מעשה אמירת דברים וזהו.
תפילה יסודה על הפסוק: ועבדתם בכל לבבכם, איזה עבודה שבלב זוהי תפילה. תפילה אינה מעשה כלל. תפילה בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמה. אם אין אתה יודע לחלק בין גוף אם נשמה ללא נשמה, ולומר בעצם שניהם חד, אלא לזה יש נשמה ולזה אין נשמה. אבל כמדומה שאין שניהם בגדר אחד כלל, שלגוף בלי נשמה אין שום שוויות, כי אינו בין החיים כלל. וכמו כן הוא תפילה בלי כוונה.
ובוודאי אם היה הבעל התניא מתפלל בזמן תפילה היה מכוון יותר מכולנו, ולא היה לו אמתלא שזה יהיה כגוף בלי נשמה, אבל מכל מקום מכיון שתכלית התפילה אינה מעשה ביטוי שפתיים, אלא הוא עבודה שבלב, לכן אין להביא מזה ראיה שהבעל התניא העדיף עבודת המחשבה לעומת עבודת המעשה.
תפילה אינה מעשה אמירת דברים וזהו.
תפילה יסודה על הפסוק: ועבדתם בכל לבבכם, איזה עבודה שבלב זוהי תפילה. תפילה אינה מעשה כלל. תפילה בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמה. אם אין אתה יודע לחלק בין גוף אם נשמה ללא נשמה, ולומר בעצם שניהם חד, אלא לזה יש נשמה ולזה אין נשמה. אבל כמדומה שאין שניהם בגדר אחד כלל, שלגוף בלי נשמה אין שום שוויות, כי אינו בין החיים כלל. וכמו כן הוא תפילה בלי כוונה.
ובוודאי אם היה הבעל התניא מתפלל בזמן תפילה היה מכוון יותר מכולנו, ולא היה לו אמתלא שזה יהיה כגוף בלי נשמה, אבל מכל מקום מכיון שתכלית התפילה אינה מעשה ביטוי שפתיים, אלא הוא עבודה שבלב, לכן אין להביא מזה ראיה שהבעל התניא העדיף עבודת המחשבה לעומת עבודת המעשה.
הסברת מצוין למה מחשבה קודמת למעשה, אבל בסופו של דבר לפי"ז המחשבה קודמת למעשה.
ע"פ הגר"א בעולם המעשה, כל מעשה שהוא קודם בחיובו למחשבה, והראיה שמעשה התפילה מעכב וכוונה לא (דהיינו גם בברכה ראשונה אין אומרים שלא יתפלל כלל).
אגב, ומה עם קרי"ש??
ומה עם עבירה לשמה??
ומה עם האמירה לפיה לימוד תורה לשם עצם התורה אינו דבר מושלם??
"והיינו שאיתא באגדה (מדרש שוחר טוב פ"א), שדוד המלך עליו השלום ביקש מהקב"ה שהאומר תהלים יהא חשוב כלומד נגעים ואהלות, משמע דלימוד עומק התורה בעיון יקר משיר ושבחות שבתהלים שמלהיב את ישראל לאביו שבשמים.
וקשה א"כ למאי הרבה דוד המלך לומר שבחים, והלא טוב היה לו ללמוד באותה שעה נגעים ואהלות, וכי אפשר לומר דוד טרם את עצמו בשביל אותם אנשים שאין בכחם להעמיק בתורה. אבל הענין דודאי דוד המלך בעצמו שהשיג רוה"ק בשעת אמירת המזמור והשיג אהבת ה' בשלמות, ודאי יקרה היא מאהבת התורה.
אבל לדורות שאין אדם משיג רוה"ק באמירת תהלים, אע"פ שהוא מתלהב ומשיג איזו אהבה לה' מ"מ אינו בשלמות.
ולא כן השגת אהבת התורה שמשיג בשלמות יקרה וגדולה מכל".
"והיינו שאיתא באגדה (מדרש שוחר טוב פ"א), שדוד המלך עליו השלום ביקש מהקב"ה שהאומר תהלים יהא חשוב כלומד נגעים ואהלות, משמע דלימוד עומק התורה בעיון יקר משיר ושבחות שבתהלים שמלהיב את ישראל לאביו שבשמים.
וקשה א"כ למאי הרבה דוד המלך לומר שבחים, והלא טוב היה לו ללמוד באותה שעה נגעים ואהלות, וכי אפשר לומר דוד טרם את עצמו בשביל אותם אנשים שאין בכחם להעמיק בתורה. אבל הענין דודאי דוד המלך בעצמו שהשיג רוה"ק בשעת אמירת המזמור והשיג אהבת ה' בשלמות, ודאי יקרה היא מאהבת התורה.
אבל לדורות שאין אדם משיג רוה"ק באמירת תהלים, אע"פ שהוא מתלהב ומשיג איזו אהבה לה' מ"מ אינו בשלמות.
ולא כן השגת אהבת התורה שמשיג בשלמות יקרה וגדולה מכל".
הגע עצמך-
דוד המלך ביקש שיחשב לו תהילים כנגעים ואהלות??
הרי התהילים הרבה הרבה יותר מנגעים ואהלות! הרי זה הדביקות!!
ועי' ביתר ביאור בנפש החיים שער ד' שהביא את זה להדיא.
