דביקות בד', כיצד? (מפוצל)

[בד קודש]

אבל הענין דודאי דוד המלך בעצמו שהשיג רוה"ק בשעת אמירת המזמור והשיג אהבת ה' בשלמות, ודאי יקרה היא מאהבת התורה.

לחץ כדי לכווץ...

מצוין שהתכוונת לזה, אבל אני שאלתי אותך על עצם המדרש.
ובעצם לא אני שאלתי, אלא הנפש החיים שואל את זה ומוכיח מזה שודאי שלימוד נגעים ואהלות יותר גדול מתהילים.
וכבר אמרתי עיי"ש.

 

[יושב אהל]

והנציב לא הבין כך

 

[בד קודש]

והנציב לא הבין כך

לחץ כדי לכווץ...

א. גם הבעש"ט לא הבין כך.
השאלה היא מה הוא עונה על המדרש שבו מוכח שהיה צריך תפילה מיוחדת שתהילים יהיה כמו נגעים ואהלות ובלי תפילה מיוחדת זה היה פחות.
ולא כתוב בשום מקום שתפילתו נענתה, וגם אם נענתה, מפורש להדיא שזה שתהלים זה כמו נגעים ואהלות, ולא יותר.

ב. ממש לא.
כל הנצי"ב מגיע רק אחרי שברור שתורה יותר מדביקות, ורק אז מתחילה קושייתו שמדוע עזב דוד את התורה לתהילים הפחות ממנו, ועל זה משיב שדוד המלך בדרגתו שלו השיג בתהילים יותר ממה שהוא השיג בנגעים ואהלות, אבל זה רק דוד עצמו.

 

[יושב אהל]

מה פירוש 'בדרגתו שלו' והרי לפי דבריך התורה היא מעל הדביקות?

 

[בד קודש]

מה פירוש 'בדרגתו שלו' והרי לפי דבריך התורה היא מעל הדביקות?

לחץ כדי לכווץ...

קודם כל - זה שהתורה היא מעל הדביקות זה "לפי דברי" אלא לפי המדרש, ולא תצליח לטשטש את זה.
המדרש אומר בצורה חד משמעית שנגעים ואהלות הם יותר מתהילים.
סוף פסוק.

התורה היא לפני הדביקות, רק בגלל שהתורה היא הדביקות הכי גדולה, הרבה יותר מדביקות על ידי תהילים.
הנציב שאל על זה שאלה, ועל זה הוא מתרץ שאצל דוד עצמו הדביקות הכי גדולה הייתה בתהילים, שלא כמו בכל הדורות.

 

[יושב אהל]

מה לעשות שהנצי"ב פותח את כל דבריו שצטטתי לעיל

'ואחר שכן אי אפשר להשיג אהבת ה' בשלמות אם לא בעת שנגד זה המקום יתברך משפיע רוחו עליו, וזה לא היה אלא בארץ ישראל ודור זכאי לכך, משא"כ בזמן הזה.
וכדאיתא בסוכה פ"ב (כח.), ראוי היה שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור זכאי.
משא"כ אהבת התורה היא משתלמת בכל מקום ובכל זמן, וכמאמר החכמה בפי שלמה ברוה"ק (משלי ח, יז) 'אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני'.

נמצא דבזמן הזה יקרה לפני ה' אהבת התורה מאהבת ה', באשר היא בשלימות יותר',

ועיי"ש כל דבריו

 

[בד קודש]

מה לעשות שהנצי"ב פותח את כל דבריו שצטטתי לעיל

'ואחר שכן אי אפשר להשיג אהבת ה' בשלמות אם לא בעת שנגד זה המקום יתברך משפיע רוחו עליו, וזה לא היה אלא בארץ ישראל ודור זכאי לכך, משא"כ בזמן הזה.
וכדאיתא בסוכה פ"ב (כח.), ראוי היה שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור זכאי.
משא"כ אהבת התורה היא משתלמת בכל מקום ובכל זמן, וכמאמר החכמה בפי שלמה ברוה"ק (משלי ח, יז) 'אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני'.

נמצא דבזמן הזה יקרה לפני ה' אהבת התורה מאהבת ה', באשר היא בשלימות יותר',

ועיי"ש כל דבריו

לחץ כדי לכווץ...

אז אתה טועה ומטעה.
מדובר על אהבת הלימוד מול אהבת ד', ולא על חשיבות הלימוד מול חשיבות הדביקות.

 

[עמוסיך]

כשאני יוצא מאיזה קומזיץ או ערב שירה (עם שירי קמפה, שטינמץ, פריד, בן דוד, היל ושאר ירקות) אני נמצא בהתעוררות רגשית (שיכולה לגרום לי להרבה פעולות רגשיות מכל סוג) ולא חווה חוויה שקשורה לאיזה משהו אלקי (כמו שאמרתי - הבודהיסט יחווה את אותו חוויה כמו שלך במדויק - רק לכיוון הדתי שלו...).

לחץ כדי לכווץ...

בדור רדוד זה ישנה בעייה אמיתית, הרגש כבוי וכהה, בשביל סליחות צריך גיטרה, בשביל הלל צריך הרכב מורחב של אנדלוסיה... אם הצלחת לחדור לרגש היהודי זה אולי דרך שירה וגם זה התפוגג ונעלם לו אי שם...

לחץ כדי לכווץ...

אלול - סליחות בליווי כלי נגינה. | ענייני דיומא

אם היו מקיימים מעמדות כאלה בשעות היום כמופע התעוררות ולא כתחליף לבקשת הסליחות הנהוגה, הרי שזו אחת מצורות הבילוי המשובחות והכשרות ביותר, אבל כתחליף?... איני יודע איזה ניגונים הם מנגנים, אבל במופעי שירה מאוד קשה אח"כ להתפלל מעריב טוב יותר, (ונקווה שאין ההפך הנכון...).

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[נהר מעדן]

חסידים ומתנגדים - פרקי עיון בתולדות המחלוקת | פרקים ה-ו: מ"זכרון יוסף" ל"נפש החיים"

הפולמוס נגד החסידות בהקדמת "זכרון יוסף", לצד בירור היחס בין תורה, יראה ודבקות ב"נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין. עיון בדברי המחברים ובהקשרם, מן הביקורת על הנהגות חדשות ועד להצגת דרך שלמה בעבודת ה'.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[נהר מעדן]

לגוף הנידון, ראיתי לשתף שקלא וטריא שהיה לי עם אחד מן החברים ורבנים כאן:

שאלה:
לכבוד הרב האם יש סתירה בין הבעל שם טוב לבעל התניא באופן הדביקות??? בעל התניא מסביר בתחילת הספר איך על ידי לימוד התורה יש דביקות הכי גדולה ששייך מחשבתו של הקדוש ברוך הוא חופפת את הלומד מכל הצדדים והיא וחכמתו אחד כידיע מהרמבם זל אבל הבעל שם טוב מדבר שפה אחרת לגמרי של להפסיק לחשוב במחשבתו של התורה רק לדבק עצמו למופשט שבתוך התורה דהיינו בחינת האלקות

לחץ כדי לכווץ...

אסכם מה שמבואר בספר בעש"ט על הנושא:
דבקות בה' בלימוד התורה:
גם כשלומד האדם תורה, אפילו הוא מעמיק עצמו בלימוד התורה, יש אפשריות שלא להיות דבוק בקוב"ה, אלא אדרבה יקבל עונש מר שיתחייב בנפשו. והוא – אם מקבל התפארות וגאווה מלימוד התורה, שאומר שהוא גדול מחמת הלימוד, באופן כזה אינו דבוק בקוב"ה רק להיפך הוא נעשה נפרד מקוב"ה. (עפ"י בעש"ט פר' שופטים אות יב)
והכלל בזה הוא, שהכל הולך אחר מחשבתו של אדם. אם האדם לומד תורה כדי לידע מה כתוב בתורה, לצורך עצמו, אזי הוא דבר קטן ולא יזכה לשום דבר, אבל מי שרוצה להיות דבוק בה', אבל מכיון שאין דרך אחרת להיות דבוק בה' אלא על ידי התורה והמצוות, אזי אפילו אם לומד נגלות התורה, זוכה להיות מרכבה לקוב"ה, וזוכה לדביקות גדול בה'. (עפ"י בעש"ט פר' ואתחנן אות נ)
והנה לימוד התורה הוא בעצם מפסיק לדבקות בה', כי דבקות בה' במשנת הבעש"ט הוא לאשתאבה בגופא דמלכא, כענין העליות הנשמה והתעלפות של גדולי תלמידי הבעש"ט, שאינם חושבים משום דבר אחד, אלא נשמתם יודע רק מדבר אחד של יחודא עילאה, ורואים הכל אלקית, ולימוד התורה הוא התעמקות בנושאים פרטיים של הלימוד, וזה דבר פרטיים מחוץ של הקב"ה, והגם שהוא וחכמתו כולא חד, הרי מכל מקום חכמה עילאה הרי הוא תחילת הצמצום ואינו עוד עצם אין סוף לפני הצמצום ממש.
ומכל מקום אי אפשר להתדבק בה' אם לא בכח התורה, לכן צריכים להפסיק מהדביקות העילאה וללמוד תורה, כדי שהלימוד התורה ינקה את המח שיכול האדם להתדבק בה'. (עפ"י הבעש"ט פר' ואתחנן אות כד)
ויש מדרגה אצל הצדיקים הגדולים שגם בשעת התורה ותפילה, אין הם מעמיקים רק בהשכל וההבנה שבתוך התיבות, אלא הם דבקים בו יתברך דרך האותיות הקדושים שהם למעלה מהכוונה היוצא מצירוף התיבות, ועל ידי כן אין הם פוסקים מהדבקות גם בשעת הלימוד, ולאו כל מוחא סובל דא כמבואר לעיל. (עפ"י הבעש"ט פר' ואתחנן אות לז)

אכן בדברי הבעש"ט מבואר שהתורה מפסיק את הדבקות, ובפשטות זה סתירה לדברי הבעל התניא.
אמנם גם בדברי המגיד והתולדות יש שפה זו שיש ענין של דבקות, והתורה קצת מפסקת הדבקות. וכלל אצלנו שהבעל התניא רק מבאר ומרחיב את דברי רבו, ולא חולק וסותר את דבריהם.
לכן נלענ"ד שהגם שלכולא עלמא אני הוי"ה לא שניתי, עכ"ז יש סדר השתלשלות, ואפילו שהוא וחכמתו חד הוא, מכל מקום יש הפרש והבדל גדול בין חכמתו לעצמו, כי חכמה אפילו שמאין תמצא, מכל מקום הוא ראשית ותחילת ההתגלות, וכבר מונח בחלק ההשתלשלות. ומבואר בספרי קודש, שבוודאי המלאכים לא רצו אותו תורה שניתנה לנו בסיני, שזה לא שייך אצלם, רק התאוו לתורה כפי מה שנמצא אצלו יתברך, הרי לנו כי התורה למעלה הוא דבר אחר ממה שניתן לנו, הרי לנו שגם בתורה עצמה יש ענין של השתלשלות וצמצום.
רק הבעל התניא דיבר לבינונים, שעדיין אינם יכולים לידבק בעצם אין סוף, בהיות שעדיין לא ניקו את מוחם מכל וכל.
אבל צדיקים הגדולים, היו דבוקים במציאות במשך כל היום, ואפילו בשעה שלא למדו היו דבוקים בעצם אין סוף ב"ה, כמו שמסופר האיך שהיו עומדים ותפוסים רעיונותיהם בעולמות העליונים למשך שעות ארוכות ולא היו יודעים כלום מהנעשה סביבותיהם. לדוגמא - מעניני דיומא - מסופר על הרה"ק מצאנז, שבשבת בראשית עמד בכוס של קידוש למשך שעות ארוכות וזימר את התנועה של גלות גלות, ופתאום התחיל לקדש על הכוס, וראה שכבר עלה עלות השחר ותמה, כי הרי לא עמד והתבונן רק לרגעה חדא, וכיצד עברה הלילה?
וגם הבעל התניא עמד בדביקות בה' אין סוף למשך שעות ארוכות, ובוודאי זה מדריגת הצדיקים שלא דיבר מזה הבעל התניא, כי הוא התכוון לכתוב לבינונים כיצד יש דרך שקרוב מאוד לכל אדם להדבק בה', ולא דיבר כלל ממדריגות.

אמנם, לאחר העיון בתוך כמה מאמרים מהבעל התניא זי"ע, לכאורה אכן נראה שזה סותר המהלך של הבעש"ט וצ"ע.
יש מאמר בליקוטי תורה פרשת ויקרא בדף ה', ושם מבואר שדווקא ללמוד פשטות התורה זהו היחוד הנפלא ביותר עוד יותר מלימוד תורת הקבלה, כי תורת הקבלה אין האדם משיג את מציאות הענין כמו שהוא, ולכן לא נעשה היחוד השלם בין חכמתו לחכמת האדם עיי"ש. אבל מבאר שם שמכל מקום צריך להקדים לתורה ענין ביטול היש, כי כל עיקר הדבקות הוא רק אחר הביטול של תפלה, וזה כוונת מאמרם ז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו".
ובמקומות אחרים מבואר, כי הדבקות שמדברים בו הבעש"ט ושאר ספרי תלמידי הבעש"ט נקרא בלשון אדמו"ר הזקן "רצוא", דהיינו לדבק בה' באופן שרוצה לפרוש מעולם הזה, ולדבק נשמתו במקורו העליון, שורש האותיות ובשרשו בתורה. ועל זה איתא בספר יצירה "אם רצוא לבך שב לאחד", דהיינו שה'רצוא' אין המטרה, רק העיקר הוא להגיע לידי שוב, דהיינו לימוד הלכה למעשה, ולעשות ולקיים מצוות מעשיית בפועל ממש, שבזה עושים דירה בתחתונים.
ובשאר ספרי חסידות קצת נראה, שהעיקר הוא הרצוא, להגיע לידי התלהבות ודבקות על ידי הקשר שבעשיית המצוות, אבל לעשות מצוות בפועל בלא לב ודבקות, אין זה תכלית השלמות.
ועיין עוד מש"כ בליקוטי תורה פר' אמור לו,א בביאור עבודת הספירה ושבועות, שספירה הוא ענין הרצוא לצאת ממאסר הנפש הנקרא מצרים, אבל התכלית הוא 'שבועות' מלשון 'שוב' לקבל התורה, כי קבלת התורה בלי הקדמת ה'רצוא' אינו כלום, כי כל זמן שעדיין מרגיש הישות ואיננו בטל לקוב"ה, אין זה דבקות לה', ואין זה הכוונה בלימוד התורה, אלא צריך להקדים הרצוא ואח"כ כשמגיע השוב, אזי הוא תכלית הדבקות, ואין יחוד נפלא כמוהו.
וכן מבואר בליקוטי תורה פר' ואתחנן ד, א: "ועם היות שגם ע"י התורה לבד גם בלי הקדם התפלה נמשך ג"כ המשכה עליונה מבחי' אתעדל"ע לבד אך עכ"ז הרי נודע שיש מעלות ומדרגות אין קץ בהמשכה זו ולכן לא דמי התורה שקודם התפלה לעסק התורה שאחר התפלה".
וכן מבאר בפרשת ראה כג, ב, שצריך האדם לטהר את לבבו מעבירות ומדות רעות כדי שאכן יכול לשרות עליו אור ה' שע"י לימוד התורה וז"ל: "כמשל הבית שרוצה להכניס שם את המלך שצריך כיבוד וריחוץ שיהיה מנוקה מכל דבר מלוכלך שלא ימצא בו שום ניוול ואשפה כך כדי שיהי' הלב משכן ומכון להשראת גילוי אור א"ס בתוכו ובפנימיותו צריך לטהר את הלב מכל רע הן בסור מרע גמור באיסור כו' והן בכיבוש מדות רעות בנפש כמו כעס כו'".
והיוצא מכל זה:
הבעל התניא אכן סובר שאין דביקות כדביקות הלומד תורה, ודווקא פשטות התורה, אמנם צריך לכך הקדמות לזכך הגוף ולבטל היש כדי שעל ידי לימוד התורה אכן יהיה בדביקות הגמור.
ובמקומות אחרים מבאר, שכל ענין הדבקות שלא על ידי התורה הוא רק דבקות כבחינות נהנה מזיו השכינה, ואינו אלא זיו והארה, ורק על ידי התורה יכול ליהנות מעצם האור אין סוף, ולכן ירד הנשמה למטה, כי להיות דבוק, הלא לא היה צריך לרדת למטה, כי הנשמה קודם שירדה למטה היה יותר דבוק בה', אלא כל הדביקות של הנשמה במקורה אינה אלא בזיו השכינה, ותכלית הירידה היתה להיות דבוק באור אין סוף וזה על ידי לימוד התורה.

לכאורה הבעל התניא הולך ממש עם שיטת הנפש החיים, ועיקר טענת הנפש החיים היה על הלשונות המובאים מהבעש"ט עצמו.

אשמח לשמוע דעת חו"ר הפורום לחדד יותר הנושא.

 

[נחמן ל.]

עיין בשיעורים בספר התניא ע' 678 וכן באגרות קודש ח'-כ"ב ע' רכח או לחילופין בתניא השלם פמ"ט סי' ל"ט ועפ"ז י"ל דכוונת הבעש"ט היא על שאר הלימודים שהם לא הלכה למעשה, שבהם אם האדם מתגאה בהם - אז באמת אינו נדבק בה'. - שהרי מי שלומד הלכה - לומד ע"מ לעשות ולא מעמיק יותר מדי (משא"כ מי שלומד לשם העניין גמרא אזי הוא מעמיק ביותר..) וממילא לא נגרמת מזה גאווה מחמת הלימוד וממילא זוכה ב"והוא יחוד נפלא" וכו'

 

[ללמוד וללמד]

עכשיו ברצינות, כשאתה לומד על שור שנגח את הפרה - איך בדיוק אתה מסוגל להרגיש בכלל דביקות בה'? אני באמת שואל לפי דבריך, משא"כ בלימוד תורת החסידות שכל כולה עניינים רוחניים - הרבה יותר קל להרגיש את ה' כאן בתוך הלימוד, וממילא דווקא בתורת החסידות שייך עניין ההתבוננות בנלמד ולהבין באמת ולהוליד - (עד כמה שאפשר) אהבה ויראה בלב,

לחץ כדי לכווץ...

אני מרגיש הרבה יותר קשר לר' ברוך בער אחרי שטייקעל ברכת שמואל... מאשר לאחר זיץ של שעה עם ניגוניו....

 

[נהר מעדן]

עכשיו ברצינות, כשאתה לומד על שור שנגח את הפרה - איך בדיוק אתה מסוגל להרגיש בכלל דביקות בה'? אני באמת שואל לפי דבריך

לחץ כדי לכווץ...

שאלת כמו: כשמדביקים קול קורא על חוצות מאה-שערים, כיצד מרגיש הנייר?
כלומר: 'דבקות' אינו הרגש, זה מציאות! כשאדם לומד שור שנגח את הפרה, הרי הוא דבוק ביחוד שאין כמוהו באור אין סוף.