מחלוקת תנאים בין בשבת בין בשאר איסורים: נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אם דבר שאינו מתכוון אסור או מותר, ד' ר' יהודה דאסור, וד' ר' שמעון דמותר (שבת כב. כט: מא: מו: עה. צה. קג. קלג. יומא לד: ביצה כג: פסחים קא. סוכה לג: כתובות ה: מנחות מא. וב"ק קיג.). והנה מחלוקתם בין באיסורי שבת בין בשאר איסורין, דעיקר היתרו של ר"ש נאמר גבי גרירת מטה כסא וספסל בשבת, ומ"מ מבואר בשבת כט: דגם לענין איסור כלאים נאמר היתר זה, וכן בשבת קלג. גבי קציצת בהרת. וכן בשבת נ: גבי נזיר.ולענין הלכה ע' באו"ח (שלז, א) שקי"ל כר"ש דדשא"מ מותר (לענין שבת), וע"ע שלו, ג, ושכ, יח. ולענין שאר איסורין ע' רמב"ם כלאים י, טז שפסק כר"ש, וכ"פ ביו"ד שא, ו. וכ"פ הרמב"ם בהל' נזירות ה, יד. וע' שבת קי: בתוס' (ד"ה תלמוד) ובשאר הראשונים.{<דבר שאינו מתכוין>}
אם לר' יהודה הוי איסור דאורייתא: בד' ר' יהודה יל"ע אם הוי איסור דאורייתא או דרבנן, והנה בשבת קלג. מוכח דלר' יהודה הוי איסור דאורייתא, אמנם שם מיירי לענין שאר איסורין, אבל לענין איסורי שבת כתבו התוס' (שבת מא: ד"ה מיחם, צה. ד"ה המכבד, וסוכה לג:) דלר' יהודה אסור מדרבנן. (וע"ע תוס' ביומא לד: ד"ה הני). וכן ד' רש"י בשבת קכא: ד"ה דילמא לפי תומו (ע"ש בגליון הש"ס). ודעת הרשב"א (בכתובות ה: ד"ה את"ל) דאף לענין שבת (דבזה מיירי שם) אסור מדאורייתא. (הובא כשטמ"ק שם) וכ"כ הריטב"א (בשבת מא:). וע"ע בס' קובץ על הרמב"ם פ"א משבת ה"ה (הובא בס' הליקוטים שם). והטעם שלתוס' ורש"י ר' יהודה מודה בשבת דאינו מדאורייתא – משום שאינו מלאכת מחשבת, כמבואר בתוס'.
מקור היתר דשא"מ: בריטב"א (ביומא לד: ד"ה גרסת) כתב דמה שר"ש מתיר דשא"מ היינו משום דאינו מלאכת מחשבת, ובשאר איסורין – "שבת בנין אב לכל התורה". [אף שלשאר הפטורים שנלמדים ממלאכת מחשבת לא אמרינן דנילף לשאר איסורין – בזה לומדים לשאר האיסורין, וצ"ב מ"ש]. אמנם בתוס' בכתובות ו. (הנמשך מהדף הקודם) כתבו "אבל שאינו מתכוון כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר, דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוון כגון גבי כלאים, דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון ותנן נמי נזיר חופף וכו'". ובקוב"ש (ח"ב סי' כג אות ב) כ' "וטעמא דר"ש דשרי דבר שא"מ הוא מסברא, ולא מקרא."{<) וכ"כ הריטב"א (בשבת מא>}
טעם היתר דשא"מ: טעם ההיתר דדשא"מ יש לחקור אם היינו משום שהתורה לא אסרה אלא מעשה עם כוונה, או שבלא כוונה נחשב כאילו לא הוא עשאו אלא כנעשה מאיליו.[1] בקוב"ש (ח"ב סי' כג אות ו, ז) כתב שלא מתייחס המעשה אל העושה . (וע' אתו"ד כד שכ"כ גבי מתעסק.[2] ומשמע לכאורה שה"ה באינו מתכוון, ע"ש). ובמשנת ר' אהרן (ביבמות סי' ד) תלה ד"ז במח' ראשונים, ע"ש. וע"ע חי' ר' שמואל בכתובות (סי' ז) מה שהביא בשם הגר"ש שקאפ (וע' שער"י ש"ג פכ"ה ד"ה ובעיקר (עמ' רסה). [וע' קה"י (שבת לה) שכתב גבי מתעסק שהתורה לא חייבה על מעשה בלי כונה וביאר "שענין כוונה הוא השתתפות הנפש במעשה הגוף".]
[1] לכאורה לפ"ז לא שייך ענין דשא"מ באיסור שעניינו מצב ולא מעשה, ובאמת כן מבואר במקור חיים (לבעל הנתה"מ) בהקדמה לדיני בדיקה וביטול ברי"ס תלא (ד"ה ולכאורה וד"ה נראה), דרק במעשה שייך פטור דשא"מ (וכן מתעסק), ומשו"ה לא נאמר היתר דדשא"מ באיסור בל יראה. וכ"כ באג"ט בהקדמה. וצ"ע דבשבת כט: מצאנו ששייך דשא"מ גבי לבישת כלאיים. וע"ע בפסחים כה: דשייך דשא"מ באיסורי הנאה (ורש"י כ' דהיינו ריח של ע"ז), ומצאתי בשער"י (ג, כה, עמ' רסה) שעמד ע"ז ותי' שקבלו חז"ל שאיסור הנאה היינו השתמשות. וע"ע בקוב"ש (ח"ב כג ח) שנקט שהאיסור הנאה היינו מעשה של נטילת הנאה, וע"ע קוב"ש פסחים קטז שהוכיח כן גם מדשייך באיסוה"נ ענין "לא אפשר". וע"ע מקור חיים תסו. (וע"ע ר"ן חולין לב. מד' הרי"ף).
אמנם מד' הגרעק"א נראה דלא ס"ל הך סברא גבי מתעסק, כמשנ"ת בערך מתעסק, ויל"ע לגבי דשא"מ. [2]
