גם בלי להתייחס לקלקול, אם אין לו מעלת יין הרי זה "זיעת" הפרי, ונפסק שזיעת פרי ברכתה שהכל [אף ברגילות נפסק כהרא"ש ואכמ"ל]
במחצה"ש מדגיש שנובלות זה ע"י בישול בחמה, ולכן הוי כקלקול ע"י בישול.
הא מנלך?
אבל הגינת ורדים מנמק את זה בקלקול, לכאו'.
באמת, ענין זה דיוצא מן הפרי, נוגע לכאו' לגוף הנידון, וכפי הפשוט עולה ממנו תמיהה גדולה על דברי מהר"י לבית לוי.
הוא כותב להדיא "כשאר זיעת פירות".
[אגב, המאמר מצויין שכחתי להחמיא תחילה לפני המו"מ, אבל תמיד טוב מאוחר.]בפשטות הם נחלקו אם אחר שיין הופקע מהדין של מי פירות, האם גם כשאינו במיטבו נחשב כעיקר הפרי ואין בו דין זיעה. או דדנים כל מציאות לגופה. [ויש להביא לזה ראיה ממי צימוקים דנחשבים זיעה, ואם משך אותם מהצימוקים ברכתם הגפן, א"כ יש מציאות של זיעה ביין גופו, וכדברי הגו"ר לגבי חומץ.]
הרי מהר"י לבית לוי נוקט שיין איבד את ברכת בפה"ע.
ליתר דיוק "די לו שנברך על החומץ שהכל, ונשוה אותו כשאר זיעת פירות" אבל כמדו' מדבריו נר' שאין זו סיבת הדין
זה עוד נידון כפי שהרחבת לבאר.
לכאו' אין שום מקום להזכיר כאן את המושג של זיעה.
זהו גוף הנידון, ומהר"י לבית לוי הרי כותב כלפי זה
שהיה דין היין כדין שאר מי פירות.