האם עדיין יש תוקף וענין לחרם דרבנו גרשום או להיפך?
עצה טובה קמ"ל ד' אין, טפי לא
מעיקר הדין נושא אדם כמה נשים על אשתו, ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים (יבמות מד.) רבנו גרשום מאור הגולה החרים על הנושא אשה על אשתו, וכמה טעמים נאמרו בחרם זה.
בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ט"ו) כ' שגזר רבנו גרשום מאור הגולה כן משום גזירות השמד שהיו בזמנו, וכיון שלא רצו להתגרות בגויים שאצלם לעוון יחשב מי שנושא ב' נשים, ואמנם מהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור ד"בחוקותיהם לא תלכו", רק משום שהוא בשב ואל תעשה, וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים גזר כן.
ומבאר שם שכיון שהסכנה בזה היה רק במקומות שהיו נוצרים כארצות אשכנז, הלכך לא נתפשטה תקנתו לכל הארצות. וכתבו הפוסקים שאפי' שהספרדים מעולם לא קיבלו עליהם תקנת רבנו גרשום מאור הגולה, טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו, (עי' שו"ע אהע"ז סי' א' סעי' י"א)
ובשו"ת יביע אומר (ח"ח אהע"ז סי' ב') שדן בענין מנהג הספרדים בחרם דרבנו גרשום, וכ' שם "כרגע נראה לי ספר בית יוסף חדש (ירושלים תרל"ה מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר), וראיתי אליו שהביא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר"א זצ"ל, שאילו היה עולה הדבר בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים, וגם הלום ראיתי בספר תולדות הגר"א מאת רבי בצלאל לנדא (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר (מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו), אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר, הנ"ל, שאמר הגר"א שע"י ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה, ע"כ.
מדוע גזר רגמ"ה רק עד האלף החמישי?
הנה דעת השו"ע שרגמ"ה לא החרים שלא ישא אדם אשה על אשתו אלא עד סוף האלף החמישי (שם סעי' י') וכ' הרמ"א שבזמן הזה אחרי האלף החמישי כבר כלה זמן הגזירה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר, ויש שכתבו שתקנות רגמ"ה נתקנו עד עולם (עי' יש"ש יבמות פ"ו סי' מ"א)
בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב כי תצא לה.) מובא שהקראים פירשו את הפסוק "ואשה אל אחותה", וכ' שם שטעו הקראים בזה שהרי דבר זה בתורה ובנביאים ובכתובים שהיו ישראל נושאים שתי נשים, ובפנינה כתב (ש"א,א) "וכעסתה צרתה גם כעס",
ובביאור הרא"ם שם (אות ט"ז) כתב שלכן רבנו גרשום גזר במכוון רק עד סוף אלף החמישי שלא ידמו הקראים כי הרבנים הודו להם בזה, ולהראות כי זה מטעם גזירה ולא על פי דין.
(קב ונקי)
