יוחנן בן קרח הזהיר את גדליה כי ישמעאל בן נתניה מתכוון להורגו, אך גדליה סירב להאמין לדבריו ואמר: "שקר אתה דובר אל ישמעאל". לאחר מכן בא ישמעאל ורצחו. חז"ל במסכת נדה (דף ס"א ע"א) למדו מכאן: "אף על פי שלקבל לא מיבעי ליה, מיחש ליה מיבעי". כלומר, אסור היה לגדליה לקבל את הדברים כאמת, אך היה עליו לחשוש להם ולנקוט אמצעי זהירות.
היכן עובר הגבול בין זהירות ראויה לבין קבלת לשון הרע? כאשר אדם שומע טענה חמורה על חברו, כיצד הוא יכול לחשוש למעשה בלי לקבוע בלבו שהדברים נכונים?
ומה צריך לעשות מנהל, מחנך או בעל תפקיד ציבורי המקבל אזהרה על אדם מסוים: להתעלם כדי לא להיכשל בלשון הרע, או לבדוק ולהתגונן מחשש שהדברים נכונים?
היכן עובר הגבול בין זהירות ראויה לבין קבלת לשון הרע? כאשר אדם שומע טענה חמורה על חברו, כיצד הוא יכול לחשוש למעשה בלי לקבוע בלבו שהדברים נכונים?
ומה צריך לעשות מנהל, מחנך או בעל תפקיד ציבורי המקבל אזהרה על אדם מסוים: להתעלם כדי לא להיכשל בלשון הרע, או לבדוק ולהתגונן מחשש שהדברים נכונים?