אקדים שנעזרתי במלקטים שונים.
לכאורה מוכח מהגמ' שהתייחסה לזה כעשה דכבוד התורה שאכן כבוד ת"ח נובע מכבוד התורה. וכפי שהביא מהמהרי"ק.
והנה כבר כתב כן מפורש בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד משנה ז כבוד תורה הוא שיכבד ציווייה בגלוי זריזות בעשייתם, ויכבד החכמים נושאיה.
כלומר שאכן מטרת מצוות כבוד החכמים היא מחמת כבוד התורה, ואם כן כמובן כשיש ח"ו חסרון בתורה שנוצר מכבוד החכמים אינו כן. אולם עדיין לא הוכח כפי שהובא בשם המהרי"ק, שעדיין שמא אין זה משנה אם המבזה הוא תלמיד חכם בפנ"ע, שעדיין מבזה כבוד תורת חבירו לכאור'.
כמו כן ברבינו יונה המפורסם שם על אבות פרק ד משנה ו "ואיזהו כבוד תורה שלא יניח ספרים בקרקע ולא ישב בספסל ובכסא כנגדם בשוה והחרד על דברי תורה ומכבד אותה ואת לומדיה"
ופי' הטעם כמפורסם "שדבר ידוע הוא מהכרח הפסוקים והסברא שנותנת שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים שמוחזקין בו שהוא צדיק וכל הדן אותם לכף חובה ולוקח במעשיהם לומר שאינן מכוונין ואינו רואה להיות להם זכות וכשמדברין לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם בידוע שיש בו שמץ רשעות. ובזה לא תסתפק כי בזה הדבר תוכל להבחין לבות האדם ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו [משלי כ"ז כ"א] מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. כלומר לפי מה שהוא מהלל ואף על פי שכתוב [ש"א ט"ז ז'] וה' יראה ללבב. הוא בענין המינות מדבר שאין כח האדם להבחין בחברו אם הוא מין כי הוא מן הדברים המוצנעין בלבות המינין. הם אך בדבור המאמינים"
(וידוע היסוד שהגרא"ו הוציא מענין זה)
ויש לשים לב שהקדים כבוד התורה לחרד עליה כלומר שמפחד שתאבד ח"ו...
וראה באר שבע מסכת סוטה דף מא עמוד א "וקשה לי על דבריהם, היאך אפשר לומר דמה שהמלך מכבד לתלמיד חכם ליכא מצוה, שהרי אדרבה מצות כבוד תלמיד חכם שחייב המלך לנהוג בהו חמיר הרבה יותר ממצות כבוד המלך, שתלמיד חכם חייבין לנהוג בו למלך.
וזה מכמה טעמים, חדא משום דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דכבוד מלך, שהרי מצות כבוד תלמיד חכם הוא כבוד התורה בעצמו, כדאיתא בהדיא בפרק שבועת העדות (שבועות ל, ב) האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף, וכבר כתבו התוספות עצמן (שם ד"ה עשה) דכבוד תורה עדיף מכבוד מלך.
ועוד שהרי הושוה מורא תלמיד חכם למורא שמים (קידושין ל, ב) כדכתיב (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, וכדתנן באבות (פ"ד משנה י"ב) מורא רבך כמורא שמים, משא"כ מורא של המלך לא הושוה למורא שמים, והא ודאי דגם על המלך אמרה תורה את ה' אלהיך תירא. ולכן אשכחן בסנהדרין פרק כהן גדול (יט, א) דקאמר שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך וכו', ואלו תלמיד חכם אין צריך לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה, דכבוד תורה עדיף כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות ל, ב), והאי דתלמיד חכם יכול למחול על כבודו משא"כ מלך, לאו משום דחשיבות דמלך טפי מחשיבות דתלמיד חכם, אלא משום קרא דקאמר (דברים יז, טו) שום תשים וכו' שתהא אימתו עליך, ואין כבודו בא לו בשביל עצמו אלא משום דמצות המקום כך הוא ואין יכול להפקיע מצות המקום, אבל תלמיד חכם תורתו דיליה ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא, כדאמרינן במסכת עבודה זרה (יט, ט) בתחלה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה כו', וכך כתבו התוס' בהדיא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט, א ד"ה ינאי המלך).
ועוד שהרי בפרק בתרא דהוריות (יג, א) תניא חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראויים למלכות. ואין דבר זה צריך הרבה חזוק, שהרי אשכחן לשאול המלך וליהושפט מלך יהודה כשהיו רואין תלמידי חכמים עמדו מכסאם ומחבקם ומנשקם (מכות כד, א), ואף על גב דאוקים הגמרא בכתובות בפרק הנושא (קג, ב) ההוא דיהושפט בצנעה ולא בפרהסיא, היינו דוקא החיבוק ונישוק שהוא לפנים משורת הדין, אבל מהמורא והכבוד שחייבה התורה לכל אדם לנהוג בתלמיד חכם לא נפטר המלך אפילו בפרהסיא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ב דהלכות מלכים (הלכה ה') דמצוה על המלך לכבד לומדי התורה כו'
ע"כ לשון הב"ש.
וכעת למש"כ בשם "יש שדנו" לכאו' כוונתו לרמ"א שם בשו"ע יורה דעה שלד "וע"ל סוף סי' רמ"ג (בהג"ה), אם דנין בזמן הזה דין תלמיד חכם" שברמג פירש "י"א שבזמן הזה אין ת"ח יכול לנדות לכבוד עצמו ולא לעשות דינא לנפשיה. (מהרי"ק [שורש קסג פ.ע.] ומהרי"ו שם ובפסקי מהרא"י סי' רצ"ה /רנ"ה/)." היינו שהרמ"א למד בדעת המהרי"ק עצמו שאין דין תלמיד חכם לענין נידוי בזמה"ז.
וא"כ מ"מ הדרא קושיא לדוכתא.
והנראה לפרש בפשטות שכיוון שלא ברור כלל שהיום הוא מוגדר כחפצא של תורה ולא מיוצגת בו התורה כדבעי על כן אין בביזויו דין ביזוי התורה.
שז"ל המהרי"ק "ועוד נר' דבעונות אין עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה ואותן שתקן ספר אגודה היה קודם הגזירה והיה למדן מופלג ואפילו הכי כתב דבזמנו לא דיינינן דינא תלמיד חכם ומכל שכן בזמן הזה שבעונותינו הרבים נתמעטו הלבבות והרבה רבנים דאפילו צורתא דשמעתא לא ידעי אין בידם לא לחם ושמלה ביתם ריקם מכל טוב יש מהם המתייהרים להשתרר ולהשתמש בכתר הרבנות וכוונתם בשביל כבוד עצמם כדי שישבו בראש וילכו בראש. ויש מהם לרבות ממון וכל המדות שמנו חכמים שצריך תלמיד חכם להתנהג בו הם אינם נוהגים באותה מדה ולהנאת עצמם הם מכוונים. ויש מהם שאינם מדקדקים במעשיהם ומסני שומעינהו ועל ידם מתחלל שם שמים. ופשיטא דאין להם דין תלמידי חכמים לא למעבד דינא לנפשיה ולא לקנס ליטרא דהבא המזלזל בו ומטעם זה לא נהגינן בשום למדן בזמן הזה דין תלמיד חכם. "
והדברים בהירים וברורים.
המשך בענינים אלו יבוא בעז"ה בהמשך.
