- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,019
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח (מ ל)
הנה בפשטות משמע שיש מצוה לסדר את הכלים במקומם, ויש חיוב שיהיו כל הזמן במקום, וכמו שנאמר הציווי בפרשת תרומה והעשייה בפרשתינו. והקשה הרב יהודה משה כ"ץ שליט"א, איך היו משקעים את הכיור בלילה כמבואר בזבחים כ. הא נמצא שהכיור אינו עומד במקומו ומתבטלת מצוותו.
ולכאורה יש להוכיח שאין חיוב שיהיה כל כלי במקומו, דהנה בחגיגה כו: איתא כל הכלים שנטמאו במקדש מוציאין אותן להטבילן, חוץ מן השולחן משום שנאמר בו "לחם הפנים לפני תמיד" ואי אפשר להוציאו משום שתתבטל מצות התמיד, ואיכא למ"ד דהוא הדין המנורה משום שנאמר בה נכח השלחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי. ואם נימא דבכל הכלים איכא מצוה שיהיו תמיד במקומן, א"כ גם שאר הכלים כגון מזבח הזהב [אליבא דחכמים בחגיגה כז. דהמזבח מקבל טומאה] וכדומה לא יוציאום להטבילם, וכן המנורה גם למ"ד שלא נאמר בה תמיד, מ"מ הא מתבטלת המצוה, ומוכח דלית לן בה, ורק בשלחן שנאמר בו תמיד איכא חיוב שיהיה במקומו תמיד, וא"כ א"ש גם לגבי הכיור.
והנה הרמב"ם בסה"מ (עשה כ') כתב שהמנורה והשלחן והמזבח הם מחלקי המקדש ולכן הם בכלל מצות בנין בית הבחירה, אמנם הרמב"ן בהשגותיו (עשה ל"ג) כתב שהשולחן הוא חלק ממצות לחם הפנים, וכתב "ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלק מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו, ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו", עכ"ל. ולכאורה לפי הרמב"ם שהוא חלק מחלקי המקדש, א"כ י"ל דצריכים להיות תמיד כלים אלו במקומן, אך להרמב"ן דהוי רק מכשירי מצות הקרבה, א"כ רק בשעת הקרבה זהו מקומן, ודין קביעות המקום שלהם הוא ששם כשרים להקרבה עליהם, אבל אין להם מצות קביעות מקום בעצמן.
ובחי' הגר"ח על הש"ס זבחים יז: הביא שבירושלמי שקלים פ"ד ה"ב איתא דר"מ סובר שהשלחן והמנורה והמזבחות מעכבים את הקרבן, ופירש דהיינו דבאמת מעכבים בבנין המקדש ובלא זה הוי כמו שאין הבית בנוי ואין מקריבין שום קרבן, וזהו כדברי הרמב"ם, ואף לחכמים שם שחולקים וסוברים דכל הכלים אינם מעכבים, היינו רק שאין זה לעיכובא, אבל עכ"פ איכא מצוה שיהיו מסודרים במקומן וזהו מחלקי הבית, עי"ש.
והנה בהשגות הרמב"ן על סה"מ (שכחת הלאוין מצוה ג') כתב וז"ל "שנמנענו שלא לשנות סדר הנחת הכלים במקדש כשולחן והמנורה והמזבחות, והוא אמרו ית' "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ובא הפירוש המקובל שהיא אזהרה למה שצוה בענין סידור המקדש, אמרו במכילתא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר, לפי שהוא אומר ושמת את השלחן, אם שינה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", עכ"ל. ויל"ע לפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ן שאין מצות סידור כחלק מבנין המקדש בעצמותו, ורק בשעת עבודה צריך את הכלים הללו, א"כ מ"ט לוקה כששינה את הסדר, ומשמע לכאורה דאיכא דין סידור. ואולי באמת אינו לוקה אלא כששינה הסדר בשעת עבודה, דהיינו שהדליק נרות במנורה בצפון או שסידר לחם על שולחן בדרום, וצ"ע.
ויותר נראה, דגם להרמב"ן איכא מצוה בסידור הכלים במקומן, וכמפורש בפרשת תרומה ובפרשתינו, אלא שאין תכלית מצוה זו משום שהם חלק מן הבנין, אלא כהכנה למצוות סידור הלחם והדלקת המנורה, ואין הכוונה דהוי רק הכשר מצוה בעלמא, אלא הוי מצוה גמורה שיהיו מסודרים ומוכנים לעבודה, רק שמצוה זו היא חלק מחלקי המצוה של הסידור והעריכה.
וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח (מ ל)
הנה בפשטות משמע שיש מצוה לסדר את הכלים במקומם, ויש חיוב שיהיו כל הזמן במקום, וכמו שנאמר הציווי בפרשת תרומה והעשייה בפרשתינו. והקשה הרב יהודה משה כ"ץ שליט"א, איך היו משקעים את הכיור בלילה כמבואר בזבחים כ. הא נמצא שהכיור אינו עומד במקומו ומתבטלת מצוותו.
ולכאורה יש להוכיח שאין חיוב שיהיה כל כלי במקומו, דהנה בחגיגה כו: איתא כל הכלים שנטמאו במקדש מוציאין אותן להטבילן, חוץ מן השולחן משום שנאמר בו "לחם הפנים לפני תמיד" ואי אפשר להוציאו משום שתתבטל מצות התמיד, ואיכא למ"ד דהוא הדין המנורה משום שנאמר בה נכח השלחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי. ואם נימא דבכל הכלים איכא מצוה שיהיו תמיד במקומן, א"כ גם שאר הכלים כגון מזבח הזהב [אליבא דחכמים בחגיגה כז. דהמזבח מקבל טומאה] וכדומה לא יוציאום להטבילם, וכן המנורה גם למ"ד שלא נאמר בה תמיד, מ"מ הא מתבטלת המצוה, ומוכח דלית לן בה, ורק בשלחן שנאמר בו תמיד איכא חיוב שיהיה במקומו תמיד, וא"כ א"ש גם לגבי הכיור.
והנה הרמב"ם בסה"מ (עשה כ') כתב שהמנורה והשלחן והמזבח הם מחלקי המקדש ולכן הם בכלל מצות בנין בית הבחירה, אמנם הרמב"ן בהשגותיו (עשה ל"ג) כתב שהשולחן הוא חלק ממצות לחם הפנים, וכתב "ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלק מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו, ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו", עכ"ל. ולכאורה לפי הרמב"ם שהוא חלק מחלקי המקדש, א"כ י"ל דצריכים להיות תמיד כלים אלו במקומן, אך להרמב"ן דהוי רק מכשירי מצות הקרבה, א"כ רק בשעת הקרבה זהו מקומן, ודין קביעות המקום שלהם הוא ששם כשרים להקרבה עליהם, אבל אין להם מצות קביעות מקום בעצמן.
ובחי' הגר"ח על הש"ס זבחים יז: הביא שבירושלמי שקלים פ"ד ה"ב איתא דר"מ סובר שהשלחן והמנורה והמזבחות מעכבים את הקרבן, ופירש דהיינו דבאמת מעכבים בבנין המקדש ובלא זה הוי כמו שאין הבית בנוי ואין מקריבין שום קרבן, וזהו כדברי הרמב"ם, ואף לחכמים שם שחולקים וסוברים דכל הכלים אינם מעכבים, היינו רק שאין זה לעיכובא, אבל עכ"פ איכא מצוה שיהיו מסודרים במקומן וזהו מחלקי הבית, עי"ש.
והנה בהשגות הרמב"ן על סה"מ (שכחת הלאוין מצוה ג') כתב וז"ל "שנמנענו שלא לשנות סדר הנחת הכלים במקדש כשולחן והמנורה והמזבחות, והוא אמרו ית' "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ובא הפירוש המקובל שהיא אזהרה למה שצוה בענין סידור המקדש, אמרו במכילתא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר, לפי שהוא אומר ושמת את השלחן, אם שינה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", עכ"ל. ויל"ע לפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ן שאין מצות סידור כחלק מבנין המקדש בעצמותו, ורק בשעת עבודה צריך את הכלים הללו, א"כ מ"ט לוקה כששינה את הסדר, ומשמע לכאורה דאיכא דין סידור. ואולי באמת אינו לוקה אלא כששינה הסדר בשעת עבודה, דהיינו שהדליק נרות במנורה בצפון או שסידר לחם על שולחן בדרום, וצ"ע.
ויותר נראה, דגם להרמב"ן איכא מצוה בסידור הכלים במקומן, וכמפורש בפרשת תרומה ובפרשתינו, אלא שאין תכלית מצוה זו משום שהם חלק מן הבנין, אלא כהכנה למצוות סידור הלחם והדלקת המנורה, ואין הכוונה דהוי רק הכשר מצוה בעלמא, אלא הוי מצוה גמורה שיהיו מסודרים ומוכנים לעבודה, רק שמצוה זו היא חלק מחלקי המצוה של הסידור והעריכה.
◆ ◆ ◆
ולפי"ז שוב צ"ב הא דמבואר בחגיגה דאת המנורה אם לא נאמר בה תמיד יכול להוציא ולהטבילה, ולפי מה שנתבאר הא בין להרמב"ם ובין להרמב"ן איכא מצוה שיהיו הכלים במקומן. ובספר אור החמה בחגיגה שם כתב לבאר, דהמצוה שיהיה מונח במקומו הוא רק בזמן הראוי לקיים את העבודות האמורות בו, ומנורה כיון שביום אינו זמן עבודתה דהא אין הדלקה ביום, אין חיוב שתהיה מונחת, אם לא משום דבעינן מנורה נוכח השולחן בשביל קיום דינו של השולחן, ואז כל זמן שיש קיום עבודה בשולחן גם המנורה צריכה להיות מונחת. וזה מתאים לפי דרך הרמב"ן, דמצות הכלים היא בשביל קיום העבודה בהם, א"כ מצות הנחת כל כלי היא רק בזמן שהוא ראוי לקיים בו את מצוותו. אבל עדיין קשה לפי"ד הרמב"ם דמצות סידור הכלים היא חלק מבנין המקדש, ולפי"ז צריך שיהיו הכלים מסודרים במקומן, א"כ אף אם לא נאמר תמיד במנורה מ"מ תצטרך להיות מונחת שם.
ואולי י"ל דמצד מצות ההנחה צריך רק שעיקר קביעות הכלי תהיה במקומו, ואם מוציאו דרך ארעי לאיזה צורך אין מתבטלת בזה המצוה, ורק במה שנאמר בו תמיד, כגון השולחן, או במנורה אי ילפינן משולחן דכמאן דכתיב ביה תמיד, איכא קפידא גם בזה.
עכ"פ כיון שנתבאר דלכו"ע איכא מצוה שיהיו הכלים מסודרים במקומן, הדרא קושיא לדוכתה איך משקעין את הכיור. ואולי לפי הנ"ל, גם זה נחשב רק הוצאה דרך ארעי לצורך שלא יפסלו המים, והוי כמו הוצאה להטביל. אמנם זה דחוק, כיון דכל הלילה היה מונח שם.
ולכאורה י"ל עוד, דכיון שרצפת העזרה נתקדשה עד התהום, א"כ גם בתוך הבור עדיין הוי מקום הכיור, וגם שם קדוש בקדושת העזרה וחשיב בין אהל מועד ובין המזבח. והנה בירושלמי יומא פ"ד ה"ה מבואר דאע"פ שקידוש ידים ורגלים כשר בכל כלי שרת, כל זה דוקא היכא דהכיור והכן במקומן, והקשה במקדש דוד קדשים סי' ב' אות ה' על דברי התוס' זבחים כא. דבלילה לאחר ששיקעו את הכיור היו מקדשים ידים ורגלים מכלי שרת אחר, הרי בזמן שאין הכיור והכן במקומן אין מקדשין. ולהנ"ל י"ל דאף בזמן שהכיור משוקע חשיב שנמצא במקומו.