- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,484
- נקודות
- 1,280
ויאמר אלוקים אל בלעם, לא תלך עמהם; לא תאור את העם, כי ברוך הוא (כב, יב)
המפרשים תמהים ועומדים כל אחד בדרכו על "שינוי העמדה" שחל כביכול אצל הקב"ה; כאן בפסוק זה, אומר הקב"ה לבלעם "לא תלך עמהם", ואילו לאחר מכן, בפסוק כ', כשבאים האנשים פעם נוספת (לאחר שבלעם כבר דחה אותם ואמר להם "מאן ה' לתתי להלוך עמכם"), ובלעם שואל שוב אם ללכת, לפתע נותן לו הקב"ה רשות ללכת ("אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם"). כיצד ניתן להבין שינוי זה? וכי באמת שינה הקב"ה את עמדתו?
ועוד קשה, מאחר שכבר הרשה לו ללכת אתם ("קום לך איתם"), אם כן מדוע כועס עליו הקב"ה עקב הליכתו (כאמור להלן בפסוקים כא-כב, "וילך עם שרי מואב, ויחר אף ה' כי הולך הוא")?
המפרשים מיישבים זאת בדרכים שונות ), ובפירוש הגר"א מיישב כך (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א"):
בלשון התורה, יש הבדל יסודי בין הלשון "ללכת עמו" לבין הלשון ללכת "איתו"; ללכת "עמו" פירושו בעצה אחת ובלב אחד, ואילו ללכת "איתו", משמעו שאמנם בפועל, במישור החיצוני, השניים הולכים יחד לאותו כיוון, אך ייתכן שכל אחד הולך מטעמיו שלו. ולמשל, אצל אברהם, בהליכתו לעקדה, נאמר שלקח את "שני נעריו איתו" (בראשית כב, ג), ולא "עמו", כי אמנם הלכו איתו בפועל, אך הוא הלך בידיעה שהולך לעקידה, ואילו הם לא ידעו כלל את מטרת הליכתם[2].
וכך הדבר גם בענייננו: הקב"ה הורה לבלעם "לא תלך עמהם", היינו, בעצה אחת עמם, לקלל את ישראל. אך לאחר מכן, כשהגיעו המשלחת השנייה ובלעם שואל שוב האם הוא רשאי ללכת, הורה לו הקב"ה "קום לך איתם", אתה רשאי ללכת בפועל עם חבורתם, אך לא בעצה אחת עמם, אל תעלה בדעתך לקלל. ומדוע כעס הקב"ה על בלעם? כי בלעם בפועל לא נהג כך, אלא "ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב", כלומר בעצה אחת איתם ("עם") [ועיין רש"י, שעל הפסוק "וילך עם שרי מואב" כתב "עם שרי מואב – לבו כלבם שוה"]. ולכן "ויחר אף ה' בבלעם כי הולך הוא".
המפרשים תמהים ועומדים כל אחד בדרכו על "שינוי העמדה" שחל כביכול אצל הקב"ה; כאן בפסוק זה, אומר הקב"ה לבלעם "לא תלך עמהם", ואילו לאחר מכן, בפסוק כ', כשבאים האנשים פעם נוספת (לאחר שבלעם כבר דחה אותם ואמר להם "מאן ה' לתתי להלוך עמכם"), ובלעם שואל שוב אם ללכת, לפתע נותן לו הקב"ה רשות ללכת ("אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם"). כיצד ניתן להבין שינוי זה? וכי באמת שינה הקב"ה את עמדתו?
ועוד קשה, מאחר שכבר הרשה לו ללכת אתם ("קום לך איתם"), אם כן מדוע כועס עליו הקב"ה עקב הליכתו (כאמור להלן בפסוקים כא-כב, "וילך עם שרי מואב, ויחר אף ה' כי הולך הוא")?
המפרשים מיישבים זאת בדרכים שונות ), ובפירוש הגר"א מיישב כך (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א"):
בלשון התורה, יש הבדל יסודי בין הלשון "ללכת עמו" לבין הלשון ללכת "איתו"; ללכת "עמו" פירושו בעצה אחת ובלב אחד, ואילו ללכת "איתו", משמעו שאמנם בפועל, במישור החיצוני, השניים הולכים יחד לאותו כיוון, אך ייתכן שכל אחד הולך מטעמיו שלו. ולמשל, אצל אברהם, בהליכתו לעקדה, נאמר שלקח את "שני נעריו איתו" (בראשית כב, ג), ולא "עמו", כי אמנם הלכו איתו בפועל, אך הוא הלך בידיעה שהולך לעקידה, ואילו הם לא ידעו כלל את מטרת הליכתם[2].
וכך הדבר גם בענייננו: הקב"ה הורה לבלעם "לא תלך עמהם", היינו, בעצה אחת עמם, לקלל את ישראל. אך לאחר מכן, כשהגיעו המשלחת השנייה ובלעם שואל שוב האם הוא רשאי ללכת, הורה לו הקב"ה "קום לך איתם", אתה רשאי ללכת בפועל עם חבורתם, אך לא בעצה אחת עמם, אל תעלה בדעתך לקלל. ומדוע כעס הקב"ה על בלעם? כי בלעם בפועל לא נהג כך, אלא "ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב", כלומר בעצה אחת איתם ("עם") [ועיין רש"י, שעל הפסוק "וילך עם שרי מואב" כתב "עם שרי מואב – לבו כלבם שוה"]. ולכן "ויחר אף ה' בבלעם כי הולך הוא".