מאמר נוקב – הסבל שאלפים סובלים ממנו כל שנה
מאת: בעילום שם
הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן, בלי כפפות, ולומר את האמת ללא כחל וללא שרק.
יש סבל שאלפים, ואולי עשרות אלפים, סובלים ממנו בכל שנה, ורובו מתנקז לירח האיתנים.
אני רוצה לעשות סקר, ונשאל אתכם מה דעתכם על התוצאה. ניקח אלף איש שהמכנה המשותף ביניהם הוא שאין להם שום תפקיד בימים הנוראים: לא גבאי, לא מקריא, לא בעל תוקע ולא חזן באף תפילה – היינו 97 אחוז לפחות מתוך ציבור המתפללים. כעת נשאל אותם מהם הזיכרונות שלהם מימים אלו.
סליחה שאני אומר בקול את מה שרבים חושבים: לענ"ד, מעל 80 אחוז יאמרו שהם זוכרים את המשיכות של התפילות. את המסטיק.
במקום להתרומם בימים אלו, אנו חרדים מפני מה שהחזן מכין לנו כעת: האם הוא יחליט למשוך כל מילה, או שמא יניח לנו ויעשה הפסק נשימה לאחר כל ארבע מילים ולא אחרי כל שתי מילים?
האם הוא יתחיל את החזנות של "ואביתה תהילה" לאחר שיש שקט בקהל, ואז, לאחר "תהיאיאיאיאילוווווו מקרוצייייייי" במשך עשר שניות, יתחיל באיטיות: "ואוביסססססו חוייייייימרררררר..." – עד שיוצאת לנו הנשמה...
"ילד אםםםםם אפרראאאיים... לי יקיר, ונאאאאאאאאאאמר... הבייןןןןן שעשועיייייים..."
והכי גרוע – הבכיות.
לא בכיות אמיתיות שפורצות ממעמקי גרונו הטהור של החזן הצדיק, אלא קולות בכי מאולצים...
יש את הפיוט בתחילת שחרית של החזן, שהופך לסיוט הרשמי של מי שלא הצליח להאריך בתפילת הלחש שלו. כל מילה שנייה – פרץ של בכי...
ושוב, אם הבכי מאולץ... ודי למבין...
יש את הקטע של "לללללללללללבבבבבבבבבב שופכים לפניך כמיייייייייייםם", ושוב פרץ בכי בלתי נשלט...
נתקדם ברשותכם לחג הסוכות, שבו מופקד החזן על הגה הספינה של קצב התפילה: ברצותו מאריך וברצותו מקצר.
כל ניגון שרק אפשר, מנגן לו הקברניט המהולל, כשהוא בטוח שכל הציבור כל כך נהנה. כך עוברות להן כארבע שעות של תפילת יום טוב, ובכך אנו מקיימים בהידור "חציו לה'" לפי כל זמני לוח השנה המחמירים ביותר – אכן, חצי יום בבית הכנסת...
ומעל כולם – שמחת תורה.
היום היפה ביותר בשנה נהפך ליום שבו לא רק החזן שולט על המשיכות, אלא כל אברך צעיר ונלהב מביא איזה גימיק חדש כדי למשוך עוד את התפילה הארוכה מאוד בלאו הכי.
אם זה "ידיד נפש" איטי, או "כתר יתנו לך" במארש מרגש וארוך, או דחיפת ספרי התורה החוצה מהארון. כשכבר הגיעה עת דודים להכניסם, מגיע האברך הנלהב ודוחף אותם שוב החוצה, בשירה נלהבת של "שאו שערים ראשיכם..."
הגבאי המסור מנסה בגרון ניחר לזעוק: "עד כאן הקפה א'!", כשמבטים מתחננים של עשרות מתפללים מייחלים לקריאה זו, המסמלת שלפחות שביעית מהריקודים מאחורינו.
אך לא. חמישה אברכים צעירים, ללא ילדים, שישנו היטב כל ערב החג ומתארחים אצל השווער, חמושים בפראק החדש, אינם מסכימים לגבאי להפסיק את הריקודים וממשיכים: "תוייראס השאםם תמימו... תויירס השאאם תמימו..."
ואז מגיע החזן של מוסף, שעושה לנו חזרה על הימים הנוראים ושוב מושך כל מילה במוסף. הרי זה יום דין... תפילת גשם... לא?
"ותערב לפניך עתירתנו..." – באיטיות ובמנגינה של מוסף יום הכיפורים. עטיפות זרוקות בכל רחבי בית הכנסת וילדים משתוללים בחוץ אינם עוזרים לזרז אותו או לגרום לו לדלג על הניגון האיטי של "הטוב כי לא כלו רחמיך..."
כמדומה שבסוגיה זו אין אמצע: או שאתה, הקורא היקר, הזדהית עם כל מילה, או שאתה חושב שאינני נורמלי. אבל אין אמצע – או שאתה נהנה או שאתה סובל.
מוריי ורבותיי, אני רוצה לטעון כאן שתי טענות, ואם מישהו חולק עליי – אשמח לשמוע.
טענה א' – כפי שכבר כתבנו בעבר, יש תרגיל מתמטי שצריך להיות קשר בין התרגיל לבין התוצאה.
לדוגמה: היום יום טוב + יש מצווה לשמוח ביום טוב = אנחנו אוכלים בשר ושותים יין.
התרגיל והתוצאה מתאימים.
עוד תרגיל: היום יום טוב + צריך לשמוח, להודות ולהלל להקב"ה = תפילה רגועה ונעימה.
אבל יש תרגיל שאין שום קשר בין התרגיל לבין התוצאה.
לדוגמה: היום יום טוב + צריך לשמוח ולהודות להקב"ה = תפילה ארוכה ומתישה, עם חזן שמושך ומאמלל ציבור יקר בניגונים בלי סוף.
עוד תרגיל, ותחליטו אתם לאן הוא שייך:
היום שמחת תורה + צריך לשמוח עם התורה, וכמובן עם נותן התורה = משיכות של ריקודים שאינם נגמרים, עם בדיחות לא ברורות של צעירים שאינם ממהרים לשום מקום.
מה הקשר בין שמחת תורה לשירי רגש איטיים באמצע הריקודים?
היום ראש השנה + צריך להמליך את הקב"ה ולעשות חשבון נפש = לעמוד שעות ולשמוע סולו של חזן שחרית וחזן מוסף, עם כל המלכויות, הזיכרונות והשופרות, ולשמוע אותו מושך כל מילה עם שתי נשימות בין כל מילה ומילה...
מה הקשר בין המלכת ה' בראש השנה לבין העונש לשמוע חזן המושך כל מילה עד בלי גבול ומידה?
ואם תאמרו: הרי בישיבות כך עשינו; האם אתה ח"ו מטיל דופי בהנהגת רבותינו בישיבות הקדושות בימים הנוראים ובשמחת תורה?
כאן מגיעה הטענה השנייה שלי, והיא יסוד עצום שאנחנו צריכים להפנים מהר ככל האפשר:
נאמר זאת בבירור – אנחנו לא בחורי ישיבה!
אנחנו, ברוך ה', בעלי משפחות, ויש לנו תפקיד חשוב מאוד – תפקיד חיינו!
בבוקר ראש השנה אינני מגיע רענן כמו בחור ישיבה, שהתכונן בסילודין לראש השנה ומלבד עול של רשימת קבלות ארוכה לא עשה הרבה.
בערב ראש השנה ניקיתי את הבית, ערכתי קניות והתרוצצתי מפה לשם. בראש השנה עצמו צריך לארגן את שולחן החג בין מריבה למריבה, לאחר מכן להשכיב את הילדים, וכמובן לקום מוקדם מספיק כדי להעיר אותם לתפילה.
אין לי הסבלנות שיש לבחור ישיבה. נקודה!
יש לנו עול שאין להם, ואין לנו הלוקסוס לעמוד כל היום בתפילה כמו בישיבה. יש לנו תפקידים נוספים ביום הנשגב הזה.
ואפילו ביום הכיפורים – האם איננו צריכים לבוא הביתה ולבדוק שהכול בסדר? אולי האישה הצדקנית צריכה גם היא לנוח מעט? הרי גם היא צמה.
וכן בשמחת תורה: יש לי שולחן חג לערוך וילדים קטנים בבית הזקוקים לאבא רענן, שיערוך להם שולחן חג נעים וסבלני ויספר להם על החג, ולא יפהק במשך כל הסעודה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב אינני רוצה לומר מה יקרה שם, לאחר שהאבא סבל במשך כל ההקפות מהמשיכות של הזוגות הצעירים, שאין להם שום עול מלבד העול הכבד כיצד להעביר את הערב לאחר שנת הצהריים המרעננת שאנחנו יכולים רק לחלום עליה.
אבל יש כאן עוד נקודה: מה עם ללמוד קצת? מה, לא מגיע לנו לקבוע איזה סדר לימוד גם בירח האיתנים? מדוע צריך למשוך את כל היום בלי שום סיבה ברורה? מה ההיגיון בזה?
רבותיי, כתבתי כאן מקצת מן המקצת ממה שיש לי לומר על כל העניין הזה, ואולי נאריך בכך בפעם אחרת. אבל זו ידיעה חשובה מאוד: לבעלי משפחות אין הסבלנות הנדרשת למריטת העצבים הזאת. הם מתמודדים עם די והותר דברים.
ואם יבוא מי שיטען שזה נגד כבוד התורה, ואדרבה, כבוד התורה הוא לרקוד כל היום בפניה – אף אתה אמור לו: שמא זוג צעיר הנך, או שאתה מתארח ולא הכנת את החג, או שמא אתה כבר בגיל שאין לך זאטוטים בבית.
אנא מכם, מתפללים יקרים, וכל שכן חזן יקר: התחשבו בציבור, המורכב גם ממי שאין להם הלוקסוס לבלות את כל היום בבית הכנסת, וחסכו את המשיכות המיותרות.
וכן, אנא ממך, חזן יקר: אל תשיר בחול המועד "מה אשיב" במארש איטי להחריד. אין לאף אחד כוח לזה. רוצים תפילה נעימה שנוסעת; יש עוד בוקר שלם לטפל בילדים ולנסות ללמוד משהו...
אנא, התחשבו גם באחרים, ולא רק במה שמתחשק לכם באותו רגע.
מאת: בעילום שם
הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן, בלי כפפות, ולומר את האמת ללא כחל וללא שרק.
יש סבל שאלפים, ואולי עשרות אלפים, סובלים ממנו בכל שנה, ורובו מתנקז לירח האיתנים.
אני רוצה לעשות סקר, ונשאל אתכם מה דעתכם על התוצאה. ניקח אלף איש שהמכנה המשותף ביניהם הוא שאין להם שום תפקיד בימים הנוראים: לא גבאי, לא מקריא, לא בעל תוקע ולא חזן באף תפילה – היינו 97 אחוז לפחות מתוך ציבור המתפללים. כעת נשאל אותם מהם הזיכרונות שלהם מימים אלו.
סליחה שאני אומר בקול את מה שרבים חושבים: לענ"ד, מעל 80 אחוז יאמרו שהם זוכרים את המשיכות של התפילות. את המסטיק.
במקום להתרומם בימים אלו, אנו חרדים מפני מה שהחזן מכין לנו כעת: האם הוא יחליט למשוך כל מילה, או שמא יניח לנו ויעשה הפסק נשימה לאחר כל ארבע מילים ולא אחרי כל שתי מילים?
האם הוא יתחיל את החזנות של "ואביתה תהילה" לאחר שיש שקט בקהל, ואז, לאחר "תהיאיאיאיאילוווווו מקרוצייייייי" במשך עשר שניות, יתחיל באיטיות: "ואוביסססססו חוייייייימרררררר..." – עד שיוצאת לנו הנשמה...
"ילד אםםםםם אפרראאאיים... לי יקיר, ונאאאאאאאאאאמר... הבייןןןןן שעשועיייייים..."
והכי גרוע – הבכיות.
לא בכיות אמיתיות שפורצות ממעמקי גרונו הטהור של החזן הצדיק, אלא קולות בכי מאולצים...
יש את הפיוט בתחילת שחרית של החזן, שהופך לסיוט הרשמי של מי שלא הצליח להאריך בתפילת הלחש שלו. כל מילה שנייה – פרץ של בכי...
ושוב, אם הבכי מאולץ... ודי למבין...
יש את הקטע של "לללללללללללבבבבבבבבבב שופכים לפניך כמיייייייייייםם", ושוב פרץ בכי בלתי נשלט...
נתקדם ברשותכם לחג הסוכות, שבו מופקד החזן על הגה הספינה של קצב התפילה: ברצותו מאריך וברצותו מקצר.
כל ניגון שרק אפשר, מנגן לו הקברניט המהולל, כשהוא בטוח שכל הציבור כל כך נהנה. כך עוברות להן כארבע שעות של תפילת יום טוב, ובכך אנו מקיימים בהידור "חציו לה'" לפי כל זמני לוח השנה המחמירים ביותר – אכן, חצי יום בבית הכנסת...
ומעל כולם – שמחת תורה.
היום היפה ביותר בשנה נהפך ליום שבו לא רק החזן שולט על המשיכות, אלא כל אברך צעיר ונלהב מביא איזה גימיק חדש כדי למשוך עוד את התפילה הארוכה מאוד בלאו הכי.
אם זה "ידיד נפש" איטי, או "כתר יתנו לך" במארש מרגש וארוך, או דחיפת ספרי התורה החוצה מהארון. כשכבר הגיעה עת דודים להכניסם, מגיע האברך הנלהב ודוחף אותם שוב החוצה, בשירה נלהבת של "שאו שערים ראשיכם..."
הגבאי המסור מנסה בגרון ניחר לזעוק: "עד כאן הקפה א'!", כשמבטים מתחננים של עשרות מתפללים מייחלים לקריאה זו, המסמלת שלפחות שביעית מהריקודים מאחורינו.
אך לא. חמישה אברכים צעירים, ללא ילדים, שישנו היטב כל ערב החג ומתארחים אצל השווער, חמושים בפראק החדש, אינם מסכימים לגבאי להפסיק את הריקודים וממשיכים: "תוייראס השאםם תמימו... תויירס השאאם תמימו..."
ואז מגיע החזן של מוסף, שעושה לנו חזרה על הימים הנוראים ושוב מושך כל מילה במוסף. הרי זה יום דין... תפילת גשם... לא?
"ותערב לפניך עתירתנו..." – באיטיות ובמנגינה של מוסף יום הכיפורים. עטיפות זרוקות בכל רחבי בית הכנסת וילדים משתוללים בחוץ אינם עוזרים לזרז אותו או לגרום לו לדלג על הניגון האיטי של "הטוב כי לא כלו רחמיך..."
כמדומה שבסוגיה זו אין אמצע: או שאתה, הקורא היקר, הזדהית עם כל מילה, או שאתה חושב שאינני נורמלי. אבל אין אמצע – או שאתה נהנה או שאתה סובל.
מוריי ורבותיי, אני רוצה לטעון כאן שתי טענות, ואם מישהו חולק עליי – אשמח לשמוע.
טענה א' – כפי שכבר כתבנו בעבר, יש תרגיל מתמטי שצריך להיות קשר בין התרגיל לבין התוצאה.
לדוגמה: היום יום טוב + יש מצווה לשמוח ביום טוב = אנחנו אוכלים בשר ושותים יין.
התרגיל והתוצאה מתאימים.
עוד תרגיל: היום יום טוב + צריך לשמוח, להודות ולהלל להקב"ה = תפילה רגועה ונעימה.
אבל יש תרגיל שאין שום קשר בין התרגיל לבין התוצאה.
לדוגמה: היום יום טוב + צריך לשמוח ולהודות להקב"ה = תפילה ארוכה ומתישה, עם חזן שמושך ומאמלל ציבור יקר בניגונים בלי סוף.
עוד תרגיל, ותחליטו אתם לאן הוא שייך:
היום שמחת תורה + צריך לשמוח עם התורה, וכמובן עם נותן התורה = משיכות של ריקודים שאינם נגמרים, עם בדיחות לא ברורות של צעירים שאינם ממהרים לשום מקום.
מה הקשר בין שמחת תורה לשירי רגש איטיים באמצע הריקודים?
היום ראש השנה + צריך להמליך את הקב"ה ולעשות חשבון נפש = לעמוד שעות ולשמוע סולו של חזן שחרית וחזן מוסף, עם כל המלכויות, הזיכרונות והשופרות, ולשמוע אותו מושך כל מילה עם שתי נשימות בין כל מילה ומילה...
מה הקשר בין המלכת ה' בראש השנה לבין העונש לשמוע חזן המושך כל מילה עד בלי גבול ומידה?
ואם תאמרו: הרי בישיבות כך עשינו; האם אתה ח"ו מטיל דופי בהנהגת רבותינו בישיבות הקדושות בימים הנוראים ובשמחת תורה?
כאן מגיעה הטענה השנייה שלי, והיא יסוד עצום שאנחנו צריכים להפנים מהר ככל האפשר:
נאמר זאת בבירור – אנחנו לא בחורי ישיבה!
אנחנו, ברוך ה', בעלי משפחות, ויש לנו תפקיד חשוב מאוד – תפקיד חיינו!
בבוקר ראש השנה אינני מגיע רענן כמו בחור ישיבה, שהתכונן בסילודין לראש השנה ומלבד עול של רשימת קבלות ארוכה לא עשה הרבה.
בערב ראש השנה ניקיתי את הבית, ערכתי קניות והתרוצצתי מפה לשם. בראש השנה עצמו צריך לארגן את שולחן החג בין מריבה למריבה, לאחר מכן להשכיב את הילדים, וכמובן לקום מוקדם מספיק כדי להעיר אותם לתפילה.
אין לי הסבלנות שיש לבחור ישיבה. נקודה!
יש לנו עול שאין להם, ואין לנו הלוקסוס לעמוד כל היום בתפילה כמו בישיבה. יש לנו תפקידים נוספים ביום הנשגב הזה.
ואפילו ביום הכיפורים – האם איננו צריכים לבוא הביתה ולבדוק שהכול בסדר? אולי האישה הצדקנית צריכה גם היא לנוח מעט? הרי גם היא צמה.
וכן בשמחת תורה: יש לי שולחן חג לערוך וילדים קטנים בבית הזקוקים לאבא רענן, שיערוך להם שולחן חג נעים וסבלני ויספר להם על החג, ולא יפהק במשך כל הסעודה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב אינני רוצה לומר מה יקרה שם, לאחר שהאבא סבל במשך כל ההקפות מהמשיכות של הזוגות הצעירים, שאין להם שום עול מלבד העול הכבד כיצד להעביר את הערב לאחר שנת הצהריים המרעננת שאנחנו יכולים רק לחלום עליה.
אבל יש כאן עוד נקודה: מה עם ללמוד קצת? מה, לא מגיע לנו לקבוע איזה סדר לימוד גם בירח האיתנים? מדוע צריך למשוך את כל היום בלי שום סיבה ברורה? מה ההיגיון בזה?
רבותיי, כתבתי כאן מקצת מן המקצת ממה שיש לי לומר על כל העניין הזה, ואולי נאריך בכך בפעם אחרת. אבל זו ידיעה חשובה מאוד: לבעלי משפחות אין הסבלנות הנדרשת למריטת העצבים הזאת. הם מתמודדים עם די והותר דברים.
ואם יבוא מי שיטען שזה נגד כבוד התורה, ואדרבה, כבוד התורה הוא לרקוד כל היום בפניה – אף אתה אמור לו: שמא זוג צעיר הנך, או שאתה מתארח ולא הכנת את החג, או שמא אתה כבר בגיל שאין לך זאטוטים בבית.
אנא מכם, מתפללים יקרים, וכל שכן חזן יקר: התחשבו בציבור, המורכב גם ממי שאין להם הלוקסוס לבלות את כל היום בבית הכנסת, וחסכו את המשיכות המיותרות.
וכן, אנא ממך, חזן יקר: אל תשיר בחול המועד "מה אשיב" במארש איטי להחריד. אין לאף אחד כוח לזה. רוצים תפילה נעימה שנוסעת; יש עוד בוקר שלם לטפל בילדים ולנסות ללמוד משהו...
אנא, התחשבו גם באחרים, ולא רק במה שמתחשק לכם באותו רגע.