האמנם "מספיק להיות יהודי פשוט"! (1 צופה)

[נדיב לב]

המשפט השגור בפי עמך ישראל על זמריהם- "מספיק להיות יהודי פשוט"! זה נכון? זה מוסכם?

האם קיים לזה מקור בדברי חז"ל? האם זה נכון שיהודי צריך להסתפק בעצם יהדותו הפשוטה, ולא להגיע לדרגות של צדיק* או לכה"פ לשאוף להגיע לשלבים גבוהים בסולם הדרגות מאשר להתהדר במצבו הנוכחי. ספר מסילת ישרים מיועד בדווקא לאנשים עם קפיצת הדרך והמדרגות?

ואולי בזהירות אנסה לנגוע בשאלה רגישה, האם המשפט הזה הוא תוצאה של גישה שמעבר למתרס?
הלא אם נצמד למשמעות המילה 'פשוט' - שהוא כינוי לכל דבר שאינו מורכב מכמה חלקים שונים אלא פרט אחיד, אז בנוגע לענייננו איזה חלק חסר ליהודי הפשוט? אם התשובה - שאין הכינוי המודבק ליהודי הפשוט בא לדרוש בחסרונו אלא אדרבה בזכותו כאומר - 'שלם באמונתו בלא פקפוק וחלקים מורכבים ונפסדים', אבל על פניו זה הסבר שלא באמת משקף את המסר והכוונה במשפט הזה.

כמובן אני לא מפנה את שאלתי "ליהודים הפשוטים" שמקיימים מצוות רבם, וכמו שכתב אחד - "מספיק לי להיות יהודי פשוט של רבינו!"

שאלה שפחות קשורה למהות הדיון, מי יכול לספק אינפורמציה על הדמות או הספר שטבע את המשפט הזה לראשונה [תופתעו אבל בטח לא ליפא שמעלצר:)] ומיהו הראשון שהחדיר אותו לתודעת עמך ישראל?

בהקשר לזה אפשר גם לשאול הפוך, על מה שרווח בזמנינו אצל חלק מעמך ישראל לפנות לכל יהודי בכינוי 'צדיק' - 'צדיק תוריד אותי בצומת הבאה'... 'צדיק יש כאן תור'.. "צדיק בא לעיר".. מי הכניס את זה לעם ובאיזו תקופה?

*כתב מרן החזון איש [ספר אמונה ובטחון פרק א אות ט]
כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו ית' מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ד', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוממת בשמי שמים: ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד ענג של דביקות האדם ליוצרו ית': הכח הטמיר הלזה הוא אחד מכחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם, וכח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו:

אין יהודי פשוט, יש יהודי שפשוט לו - שלא להסתפק במדרגתו הנוכחית, ובשאיפתו המתמדת הוא מעפיל בשלבי רום הסולם עד שנפשו הפשוטה מתרוממת גבוה מעל גבוה.

 

[בד קודש]

*כתב מרן החזון איש [ספר אמונה ובטחון פרק א אות ט]
כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו ית' מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ד', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוממת בשמי שמים: ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד ענג של דביקות האדם ליוצרו ית': הכח הטמיר הלזה הוא אחד מכחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם, וכח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו:

אין יהודי פשוט, יש יהודי שפשוט לו - שלא להסתפק במדרגתו הנוכחית, ובשאיפתו המתמדת הוא מעפיל בשלבי רום הסולם עד שנפשו הפשוטה מתרוממת גבוה מעל גבוה.

לחץ כדי לכווץ...

אינני יודע כוונתו של מר מהי, האם להצדיק בדברים אלו את היהודי הפשוט או שמא לדרוש את השאיפה לגדלות דווקא.
אבל החזו"א עצמו באיגרות (אינני זוכר את המקור המדוייק) כותב בלשון חריפה מאד כי השאיפה צריכה להיות קיצונית. הוא כותב כי מי שמרשה לעצמו להסתפק בבינוניות גם פחות מזה הוא לא יצא, כי השאיפה תמיד תהיה גבוהה יותר מהתוצאה הסופית.
כמדומני שהנוסח שלו הוא להיות קנאי בשאיפה!