מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – להדות בלב שלם כמו בתפילה
ברש"י - בת ק' כבת כ'. העולם אומר בדרך צחות, רמז מכאן שיש לומר את מזמור ק' בתהילים שהוא 'מזמור לתודה', באותה התעוררות וכוונת הלב שאומרים את פרק כ' – 'יענך ה' ביום צרה'.והיינו שלא להיזכר שהכל מאיתו יתברך רק ב'יום צרה', אלא להמשיך להודות לו באותו הרגש גם כשהגיעה הישועה, וגם כשהכל מאיר פנים.
מסופר על אשה בירושלים (אשת הר"ר יצחק דוד גוטפרב), שכאשר הבת שלה הגיע לפרק האשה נקנית היא עשתה את הסגולה ללכת ארבעים יום לכותל, ביום הארבעים נשברה צלחת, למחרת רואים אותה שוב הולכת לכותל, שאלו אותה מדוע את הולכת היום, הבת הבאה רק בת 15?, אבל היא השיבה כאינה מבינה, אם בקשתי ארבעים יום מן הראוי שגם כעת אבוא להודות ארבעים יום!
שני חיי שרה - הכל לטובה
ברש"י - "כולן שווין לטובה",
אבל לא היו לה חיים קלים?, עד גיל תשעים היא הייתה עקרה, הגר ישבה לה על הראש ותקל בעיניה, ישמעאל רצה להרוג את בנה, ובכל מקום שהגיעו היא הוחבאה בתוך תיבה, פרעה ואבימלך כמעט חמדו אותה, שלא לדבר על הסוף הטראגי כשהשיבה נשמתה, שאילולי אותו מאורע היא הייתה חיה עוד ל"ז שנה.
ובכ"ז כל השנים היו שנים טובים!, 'שווים' - ללא מורדות ועליות, תמיד טוב, ועוד יותר טוב!
ללמדנו: שחיים טובים אינם קשורים למציאות בשטח, הם קשורים לצורת ההסתכלות שלנו עליהם, וכאשר יודעים שכל מסלול החיים מכוון רק מאת ה', אזי גם אם לא הכל טוב - הכל לטובה.
חיי שרה – חי את הימים, או מחיה את הימים?
באוה"ח הק' "ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם",יש מי שעיקר חייו הם הימים שבהם הוא חי, אבל יש מי שעיקר חייו הם החיים שהכניס לתוך הימים, בשביל הצדיקים החיים הם לא הימים עצמם שבאים והולכים ואינם חוזרים, שהרי אין שום תכלית בלחיות את הימים בלבד, החיים הם רק נפיחת החיות באותם ימים.
ללמדנו: ה' מביא את הימים ואנחנו שמים בהם חיים, כל יום הוא כלי שה' נתן לנו כדי למלאות אותו, בא נמלא אותו בחיים, ונחזיר אותו מלא על גדותיו.
ביני ובינך מה היא?- מידת ההשתוות
השוני בין הפסוקים צועק לשמים, כשמדובר "לעיני בני עמי – נתתיה לך קבור מתך", אבל כשמדובר "בני ובינך", התוצאה היא - "ארבע מאות שקל כסף". עפרון נראה נדיב כלפי חוץ כשמדובר על עוד קצת כבוד, אבל באמת הוא לא מוותר על השקל האחרון, גם לא על הזה שאחריו.אמנם אנו רחוקים מצביעות שכזו, אבל יתכן שכאשר אנשים רואים אותנו או סתם בסביבת אנשים אנחנו מתנהגים באופן אוטומטי קצת אחרת, קצת יותר מרשימים, אומרים לנו כמה נאות פסיעתנו וזה גורם לנו לדקדק בהם יותר.
א"כ 'מידת ההשתוות' קא חזינא הכא. אהיה אני, ואף אדם לא יגרום להיות לשנות את דרכי בכי הוא זה, רק בגלל שהוא מסתכל עלי.
וכך בכל נושא בחיים, לא אהיה תלוי בשום רוח חיצונית, אישאר אני גם כשאמרו לי מילה לא טובה, ורגוע גם כשחלילה באה איזה צרה, אישאר באמונה שלמה גם כאשר היא חלפה, ואגיד תודה גם כשלא קדמה לה צרה.
לעיני עם הארץ – מפרסמים עושי מצוה
לפעמים כשעושים מעשה טוב ברבים זה יכול לבוא ממקום טוב של קידוש ה', ולהניח מקום שילמדו הימנו, אבל הרבה פעמים הוא מגיע מהתפארות, ובנוסח אחר: לפעמים זהו באמת ה'אני' האמיתי, ולפעמים זהו מגיע במשחק שמנסה לתפוס במה.כדי לתת את המדד המדויק לפני מעשה, ניתן לבחון את ההבדל בין אברהם לעפרון: שניהם אמרו את דבריהם לעיני רבים, אך אברהם אמר "לעיני עם הארץ", אפי' הפחותים, ואילו עפרון אומר "לעיני בני חת", החשובים שבהם.
אם כן זה תלוי אם עושים את המעשה הטוב רק לעיני החשובים, לעיני המצלמות, או גם לעיני כל המי ומי.
לכן אם רוצים לעשות מצוה בפרסום, ומסתפקים מה המניע, האם לפרסם או להצניע?, המדד הוא אם עושים אותו רק לעיני מכרים ואישים מסוימים, או גם לעיני המי ומי שלא מחפשים להתפאר בפניו ולקבל משוב.
ותשאב לכל גמליו - השתדלות
למרות שראה אליעזר שהמים עלו לקראתה, כשהוצרכה לשאוב עבור הגמלים נאמר "ותשאב לכל גמליו", מדוע גם כאן המים לא עלו לבד?אלא שבשביל חסד צריך לעבוד, כל מאמץ קטן נזקף לזכות המצוה ואין לחפש דרכי קיצור.
כיוצא בזה יש ללמוד מהמדרש על ארבעה שאלו שלא כהוגן, אליעזר שאול וכלב נענו כהוגן, ואילו יפתח נענה שלא כהוגן, ומ"ש?, אלא שכל השלושה שנענו שאלתם הייתה בענייני שידוכים, שהם עניין שעיקרו גשמי, ואילו יפתח אמר שיעלה קרבן עולה לה' את מי שייצא מפתח ביתו, כיוון ששאלתו הייתה בענייני שמיים עליו היה לקחת בעצמו את הראוי לקרבן ולא לתלות זאת בהחלטת שמיים.
ללמדנו. שבשביל מצוה צריך לעשות השתדלות גדולה ולא לחסוך במאמצים, את הבטחון נשאיר לעניינם גשמיים, אבל בחפצי שמים הרי "זה כל האדם".
אמנם גם בגשמיות אין להקל ראש ולומר תמיד הכל משמים, שהנה בהפטרה נתן הנביא ובת – שבע, עושים תוכנית שלמה איך להמליך את שלמה ולא את אדניה, הם היו יכולים לומר שה' יעשה - שמה שצריך להיות יהיה, ולא היא!, נכון - "וברכך", אבל יש תנאי "בכל אשר תעשה".
בקע משקלו - השלם גדול מסך חלקיו
"ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו", פרש”י רמז למחצית השקל.ויל”ע מה מצא עכשיו מקום לרמוז לה מחצית השקל, וכי זו מצווה חשובה מיסודי הדת?
וי”ל שידוע שבמצות מחצית השקל נתנו דווקא מחצית ולא שקל שלם, כדי שכל יהודי ירגיש שהוא רק חצי, ורק יחד עם כלל ישראל יהפכו כולם לדבר השלם,
כך גם רמז לה אליעזר על בית נאמן בישראל לתפארה, שהוא רק כאשר כל צד יודע שהוא בבחינת מחצית,
אדרבא, רק שני חצאים יכולים להתחבר, אבל מי שמרגיש שהוא לא צריך אף אחד בחיים, הוא לעולם יישאר חצוי, הראיה – טושלנט!, א"א לעשות אותו כאשר השעועית מתעקשת להישאר בנפרד מהגריסים.
תחת ירכי - ברית שלא נגמרת
יל"ע בהא דהשביע אברהם את אליעזר במילתו שהייתה בחפצא דמצווה, הרי המצווה נעשתה פעם לפני ארבעים שנה, וכי כל דבר שעשו איתו מצוה נשאר חפצא דמצוה לעולם וועד?רואים שהמילה לא הייתה לשעתה בלבד, אלא היא מכניסה בברית עם ה', ולכן היא ממשיכה עם שמירתה כחפצא דמצוה למי ששומרה בקדושה.
"כלי כסף וכלי זהב ובגדים" – בגדי צניעות לדוגמא
כתוב בפרשה שאליעזר הביא לרבקה, אמנם מובן מה שנתן לרבקה מתנות של כלי כסף וכלי זהב 'אבל מה פשר הבגדים שהביא עמו?אמר רבי ישכר דוב מבעלזא, בגדים אלו לא נועדו על מנת שרבקה תלבש אותם, אלא אברהם שלח לה בגדים לדוגמא, להראות לה את בגדי הצניעות שמקפידים ללבוש בביתו.
אלי לא תאבה האשה – קבלת המצב באהבה
אפשר ללמוד מעלה גדולה אצל אליעזר, חז"ל הפליגו בשבחו שהיה דולה ומשקה מתורתו של רבו והיה קלסתר פניו דומה לשל אברהם, הוא זכה להביא ליצחק את זיווגו וליטול חלק בבניין של כלל ישראל, וכשרצה לקחת את יצחק לבנו, שהרי שניהם גדלו באותו בית גדול של אברהם אבינו, אמר לו אברהם 'אתה ברוך ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך',בוודאי שרבתה אכזבתו עד למאוד, ובכ"ז הלך בעצמו כדי לחפש אשה ליצחק, הוא גם התפלל ע"ז ותפילתו התקבלה א"כ ודאי באמת היה אכפת לו למצוא אשה לבן אדונו שהרי תפילה מתקבלת רק כשהיא נאמרת מכל הלב, ומצינו במדרש (ב"ר ס ז) שבזכות מעשה זה יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, נמצא שלמרות האכזבה הגדולה, הוא לא חשב שאין זה הכרת הטוב לא לתת לביתו את אליעזר ואילו היו מתייחסים אליו בכבוד הוא היה מתמסר למען יצחק, אלא בחר להמשיך להיות עבד אברהם בכל כולו.
אליעזר קיבל את התשובה בהבנה, אני ארור!, לא מתווכח ולא מורד, ביתי תחפש בחור מבית של ארור כמוה, ודווקא בגלל שהוא לא נתן להשפלה להשפיע עליו, וזה, דווקא זה שהוא קיבל בהבנה שהוא ארור, זה מה שהוציא אותו משם.
ללמדנו. שכאשר נראה שהתוכנית לא מסתדרת, אם מחליטים להרים ידיים אין ספק שהצרה תעשה רושם רב ולא תיתן מנוח, אבל כשמחליטים בכ"ז להמשיך, שמים את החיסרון בצד ולא נותנים לו להשפיע עלינו, זה יהיה הצעד הראשון כדי להפוך מספדי למחול לי, לכן למדנו לכל מקרי החיים בהם צריכים לדעת שכל מצב הוא מאת ה' שאומר לנו שזה הנסיון שלנו, ורק מי שישלים עם מצבו ויקבלו באהבה יוכל להמשיך דשן ורענן.