עמך

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
הודעות
392
תודות
1,748
נקודות
225
תוכן מומלץ
1
ויצא יעקב

"מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם"

ידוע להקשות, הרי אברהם ויצחק ג"כ יצאו ממקומם, ומה מיוחד ביעקב שנתייחד אמירה זו לגביו?

יש מתרצים, שיעקב היה 'יושב אהלים', איש שכל עולמו היה שקוע רק בד' אמות של הלכה, הרחק מעיני הבריות והמצלמות, אעפ"כ ובכ"ז מלמדת אותנו התורה שיציאתו של אדם כזה ממקומו עושה רושם סגולי אדיר.

ללמדנו, מה רבה השפעה ועוצמתה של מעשה טוב גם כזה הנעשה בהסתר ובצנעה שבין האדם לקונו.

וישם מראשותיו

"התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת"

ויש להק', עדיין מדוע המריבה פסקה, הרי יעשו מחלוקת באיזה חלק באותה האבן יניח הצדיק את ראשו?

אלא שאחרי שכל האבנים התאחדו ונהיו אחד, כל אבן ידעה שהיא חלק מאותו אחד מושלם ולא הפריע לה המקום המדויק.

ללמדנו, שאם כולם חיים באחדות, כבר לא משנה מה התפקיד של כל אחד, כי אם המטרה היא אחת היא עושה שכולם יהיו אחד ממש, וכמו במכונה גדולה שכל בורג הכי קטן נצרך כמו המנוע, ואם המכונה עובדת זה לא שהבורג מחבר והמנוע מניע, אלא השם של כל המרכיבים יחד שנקרא מכונה עובדת שהיא אחת שכוללת את כולם.

עולים ויורדים

רש"י אומר מדוע המלאכים קודם עלו ואח"כ ירדו והרי מקומם בעליונים, אלא שהמלאכים של אר"י עלו וירדו מלאכי חו"ל.

כעי"ז ידוע מהח"ח למה אומרים בזמירות למלאכים 'שלום עליכם', ומיד פוטרים אותם לשלום ואומרים 'צאתכם לשלום', אלא שגם כאן יש שני סוגי מלאכים של שבת ויום חול,

ללמדנו, גודל הקדושה בפרט בשבת בו מסובבים במלאכים גדולים של השבת ושל אר"י, ולא של חול וחו"ל.

כי אם בית אלוהים

"כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו בעי למיהדר, כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא",

כשיעקב אבינו עבר ליד בית המקדש ולא הסב פניו גם לא נתנו לו ע"כ רמז קל מן השמים כי הנה, כאן התפללו אבותיך, אבל בוא בזמן כשהוא רק 'הרהר בדעתיה' ללכת לשם אחרי שכבר הרחיק נדוד, מיד קפצה לו הארץ.

ללמדנו כי מן השמים יביאו לנו את כל הנצרך עד בית הלקוח, מה כן נדרש מאיתנו, רצון ותשוקה.

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש

היה יכול לכתוב לחם ובגד, אלא שהוא לא ביקש יותר ממה שייתן לו כדי סיפוקו ולא רדף אחרי המותרות (רבנו בחיי).

המטרה של יעקב אבינו בעולם הייתה רק להשיג קרבת ה', ואם יש לו כדי סיפוקו התוספת אינה נצרכת כלל ועיקר.

ללמדנו. שיעור במידת ההסתפקות.

וישא יעקב רגליו

"נשא ליבו את רגליו" (רש"י)

כשאין כח, לא חייבים לנוח כדי להטעין את הגוף מחדש, מטעינים את הלב בחיזוק אחד או שנים, וכבר הגוף מתחיל לרקוד בקצב של מנגינת הלב.

ויהי בבקר והנה היא לאה

במושכל ראשון היה נראה לומר שעליה לשתוק ולא לגלות את הסימנים, הרי מעתה לא תזכה להיות האמא של כלל ישראל, ולא להיות אשתו של הצדיק כי כנראה יעקב לא ישא שתי אחיות, גם אביה לבן לא היה נותן לו גם אותה, ואולי אף ייתן אותה לעשיו,

אבל למרות הכל, אמרה רחל הרי אחותי תתבייש והיא יכולה למנוע את זה, הקיום של כלל ישראל לא יכול לבוא על חשבון בושתה של אחותי א"כ זהו רצון ה' עכשיו והיא תעשה הכל כדי שאחותה לא תתבייש, מה שיהיה אח"כ נהיה בטוחים בבורא עולם,

ואכן יעקב נשאה, וזכתה לבנים רק בזכות הויתור כמ"ש "ויזכור אלהים את רחל", ופרש"י - זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, אדרבא, כל הסיבה שזכתה להעמיד את כלל ישראל הוא רק בזכות הויתור, ללמדנו לא לעשות חשבונות כיצד יראו הדברים בהמשך אם עכשיו ודאי זה רצון ה', נתן לקב"ה לסדר את העניינים בהמשך.

הפעם אודה

"שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות" (רש"י),

וקשה, אטו לפני לידת יהודה היא לא הייתה צריכה להודות על ראובן שמעון ולוי?, מה גם שכעת נשאר אמא שלא יהיה לה כמידתה ואת יהודה היא קיבלה כביכול על חשבונה.

אלא ש'הפעם אודה' קאי גם על שאר הילדים, כי אם עד היום חשבתי שכל אמא מקבלת חלק שווה, כעת אני מבינה שאין שום חלוקה שכזו, א"כ יכל להיות שאני הוא זה שלא תקבל אפי' שלוש, ולכן אודה גם על השלוש הקודמים.

ללמדנו. כשמודים לא להתייחס רק לישועה ספציפית, אלא להבין שצריך להודות על הכל שמגיע רק מה' בלי שום ביטוח מוקדם.

כימים אחדים באהבתו אותה

כשמחכים ומצפים לדבר הוא רק מתרחק, א"כ הכיצד היה זה כימים אחדים?

הביאור הוא שיעקב אבינו לא ראה בשנים הללו זמן המתנה ריק עד ליום החתונה, אלא התבונן בכל יום ויום כנדבך בבניין עתידו ועתידו של עם ישראל כולו. כשכל יום מנוצל במלואו לבניין פנימי, הימים אינם מכבידים אלא חולפים במהירות ובשמחה (ר' שמשון פינקוס).

ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן

"אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני" (רש"י),

והקושיא הנשאלת כמו שהק' הרמב"ן, מצינו צדיקים שהתפללו על אחרים, וגם אם ליעקב יש בנים מן הראוי שגם הוא יתפלל עליה?

אלא הוא בא לומר לה אל תסמכי על התפילה שלי, התפילה שלך היא התפילה שה' רוצה לשמוע, כי אני יש לי בנים והתפילה פחות מעומק הלב, תתפללי את עם כל הלב, תגידי לה' 'ואם אין מתה אנוכי', וכך תראי ישועות.

"תחת" פירושו במקום, לכן אמר לה יעקב האם אני בתפילתי יכול להיות במקום התפילה שלך לאלוקים, האם עדיף לוותר על התלות בקב"ה ולסמוך עלי מאשר להתלות רק בו, ודאי שלא, הנה כאן יש לך הזדמנות להתפלל תפילה שודאי לא תשוב ריקם.

נפתולי אלוהים נפתלתי

ב' פירושים ברש"י אם הכוונה לחיבור כפתילה, או לתפילה,

ויש לומר ששני הפירושים חד הם: התפילה נקראת לשון חיבור, משום שעיקר עניינה של התפילה אינו ליידע את הקב"ה בצרכינו – שהרי הכל גלוי וידוע לפניו – אלא ליצור חיבור ודבקות בבורא יתברך, ומתוך החיבור הזה נפתחים שערי השפע.

לכן ישכב עמך הלילה

ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להיקבר עימו (רש"י)

הדבר מעורר השתהות, הן רחל הייתה 'עקרת הבית', בשבילה נזדווג יעקב עם לבן ובשלה עבד י"ד שנים אשר היו כימים אחדים באהבתו אותה, והנה כשלילה אחד זלזלה במשכב הצדיק וכבר נגזר דינה שלא תקבר עימו!

נורא למתבונן מה רבה חשיבותה של ההתמדה, עד שגם לילה אחד מתוך חיים שלמים יכול להביא שינוי כה מוחלט ולהשפיע לדורות.

ללמדנו על ההתמדה בתורה הק', באשר ידועים דברי הרמב"ם "לפיכך מי שירצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן", האור לציון (ב קפה) כתב – ואפי' ליל חופתו!, - ומכאן נקל להבין מה רבה ההשפעה גם של לילה אחד בלבד!

וישמע אלהים אל לאה

"שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים",

אחרי שקיבלה יותר מחלקה, ועדיין רוצה עוד, האין גבול?

אכן כן!, ברוחניות אסור להסתפק במועט.

ותקרא את שמו דינה

"פירשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה" (רש"י)

וכי יש כאן ויתור גדול כאשר בסכ"ה לא יהיה לה ללאה שבע בנים, רק שש ובת אחת?

גם למה לא קראו לה - 'ויתרה' 'התפללה', ונקראת דינה על השלב שלפני התפילה?

אלא שעיקר המעלה שרואים כאן הוא שלאה בכלל חשבה עליה, שהיא נכנסה לה ללב וחשבה איך זה ייראה כשלרחל יהיה רק אחד ולשפחות שניים, ולכן נקראה שמה על עצם המחשבה.

ללמדנו. לחשוב על השני, להיות נושא בעול, ולא רק כשרואים את המצוקה שלו בעינים.

אסף אלוקים את חרפתי

"ומדרש אגדה כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך" (רש"י),

וזה פלא, הרי רחל אמרה "ואם אין מתה אנוכי", ואטו כל חשקה היה רק שיהיה לה במי לתלות סרחונה?

י"ל שגם על הדבר הקטן הזה היא לא שכחה להודות. לפעמים מודים רק על הדבר הגדול, או רק על התוצאה, אבל צריך להודות על כל שלב על הכלל ועל הפרט.

ויאמר אלי מלאך האלוקים

מדוע יעקב היה צריך להסביר להם באריכות למה הוא הולך, שיגיד ה' אמר לי! ותו לא?

ללמדנו. איך לדבר בבית, לסבר את האוזן ולהטעים הדברים, לא רק - 'תעשי כי כך צריך לעשות'.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓