והוא הביע את תמיהתו בפני, כיצד בחורים שנחשפו לדברים הגרועים ביותר ממשיכים להגיע לבית המדרש, להתפלל וללמוד... בעוד שבזמנו בחור ישיבה שהיה נחשף למעט מזעיר מהנ"ל היה פורק מעליו עול תורה ומצוות לחלוטין...
ותשובתו הייתה שבגלל החשיפה המאסיבית רח"ל "נעשה להם הדבר כלשון הרע" היינו שעל אף שבן אדם יודע שנכשל הוא באיסור דאורייתא הוא מחשיב את הדבר כ"עבירה מינורית" וממשיך בשגרת יומו מבלי שהדבר יערער את תפיסות עולמו.
נמצא שדווקא הדיוטא התחתונה שקיימת היום שומרת על הבחורים - ה"י שנזקקנו לזה.
הדברים הם דברי טעם, ומתיישבים על הלב מאוד.
אם כי ניתן להוסיף הסתייגות מסויימת;
אני חושב שאחד המאפיינים הבולטים בין מצב הדור כיום לשנים קדמוניות - הוא שהיום עיקר העשייה היא ב"חיצוניות", וחסר מאוד "חיבור פנימי".
דבר זה קיים גם בדיבור בלימוד - שאמנם מעמיקים מאוד וכו', אבל חסרה איכפתיות אמיתית פנימית להבנת הסוגיא, [כלשון רש"י "טרודים לדעת סודה].
[במאמר המוסגר, גם ההתעסקות המרובה היום ב"פנימיות התורה" היא חיצונית מאוד , ולכן היא לא באמת "פנימיות התורה"].
וכן גם בתפילות - גם כשמתפללים בכוונה, במקרה הטוב - זה "ריגוש רוחני", ובמקרה הפחות טוב - זה "מפעל להשגת ישועות".
[זה מסביר איך ניתן לראות אדם מתפלל לאחר זמן קר"ש בדבקות ובכוונה... על אף שבעצם הקריאת שמע ששלו היא ההיפך מקבלת עומ"ש.
לאור זאת,
בשנים קדמוניות, היה חיבור פנימי לתורה הקדושה ולעבודת ה', וממילא כשבחור ח"ו נכשל - היתה לו סתירה אמיתית שפגעה ביכולת החיבור האמיתית.
בדורנו, שהחיוב הוא חיצוני ולא פנימי, ממילא על אף שהכשלונות פוגעים בעולם הפנימי - עדיין זה לא מהווה סתירה להמשך הלימוד והתפילה החיצוניים.
[בספר "בעין יהודית" של הרב יוחנן דוד סלומון זצ"ל מתואר סיטואציה שבחור ישיבה עולה לאוטובוס ומתיישבת לידו אשה, והוא קם ועובר מקום. ופונה אליו אדם חילוני ושואל אותו, האם אתה כ"כ נמוך שישיבה ליד אשה כבר משפיעה עליך ומערערת לך את היציבות. תשובת הבחור היתה "על החולצה של המוסכניק לא רואים כתמי שמן"...]
כך שבעצם - לא הדיוטה התחתונה שומרת על הבחורים,
אלא מה שהרמה הכללית היא ירודה ונמוכה - לכן הקלקול פחות משפיע.