אם הוי התחייבות: ד' המהריב"ל דהוי התחייבות[1], וד' הקצה"ח (לד, ד) דהוי נאמנות מדכ' אשר יאמר כי הוא זה (רש"י קדושין סה:). וע' ריטב"א שבועות מב. ד"ה ההוא שכ' דהוי מחילה.[2] [וי"מ מחילה על זכות הטענה].
אם סברא או גזה"כ: בחי' הגרש"ש כתובות כב הסתפק בזה, ובזכרון שמואל סי' לח כ' דיש ב' דינים: א. גזה"כ.[3] ב. סברא.
האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אם זה משום גזה"כ דהודאה או מדלא טען פרעתי: ע' נ"י ב"מ (ג. מד' הרי"ף) וע' שו"ת רעק"א ח"א קמט (הובא בחי' בשבועות מא: ד"ה מה).
אם רק בב"ד: ד' התרוה"כ (סי' א) והפנ"י (כתובות קב. בא"ד ור"ת כו') דרק בתוך ב"ד. וד' הקצ"ח (לד, ד) דאין חילוק. ומה שהודה חוץ לב"ד נאמן ב"אתם עדי" (כתובות קא:) - להפנ"י משום התחייבות, ולתרוה"כ משום שויא אנפשי'.
אם מהני אמתלא: מחלוקת בקצה"ח (פ, א). ובקוב"ש (בכתובות אות נא) כתב דמהני באמתלא ידועה, וע"ע שם ביאור הטעם דלא מהני באמתלא לא ידועה. והריטב"א (ב"ב לג:) כתב דנחלקו אמוראי, והלכה דלא מהני.
הודאה בתנאי: בר"ן בנדרים כז: ובתוס' שם מבואר דמהני הודאה בתנאי, וע"ש בקה"י סי' כ. (בישנים בהוספות ג). וע' פניני הקה"י סי' יח מה שהקשה על הקה"י ומה שהביא מהגר"ד לנדו שציין לחזו"א סנהדרין יז, ד וחזו"א חו"מ ט, יד ד"ה ואפשר, וחזו"א אה"ע סז, ז ד"ה י. וציין עוד לחי' הרי"ם סוף חו"מ (לסי' כא, נדרים כז.[4]).
נאמנות על הדין ולא על המציאות: הגר"ח שמואלביץ (בשערי חיים גיטין סי' ז בהערה) חידש דהנאמנות אינה על המציאות אלא על הדין.
[1] לכאורה ביאור דבריו שאם האמת כדבריו הרי חיב, ואם אין האמת כדבריו ע"כ שאמר כן בשביל להתחייב.
[2] ייתכן שלא אמר כן הריטב"א אלא במקרה שאין לו נאמנות (מדינא דאשר יאמר כי הוא זה), ואז י"ל דאם אינו אמת ע"כ נתכוין למחול, אבל במקום שיש לו נאמנות א"צ למחילה, ויש אופנים די"ל דל"ש מחילה כגון האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואז צריך לדין הנאמנות.
[3] יל"ע אם הגזה"כ נאמרה רק במקום ששייכת הסברא (ונצרך רק לעשותה נאמנות מוחלטת בודאות גמורה ואף נגד עדים) או דמגזה"כ נאמן אף במקום דל"ש הסברא. ותלוי בנידון דהאומר לא לויתי אם זה מסברא מדלא טעין פרעתי או מגזה"כ דהודאה.
חו"מ ח"ד עמ' קלח.[4]
אם סברא או גזה"כ: בחי' הגרש"ש כתובות כב הסתפק בזה, ובזכרון שמואל סי' לח כ' דיש ב' דינים: א. גזה"כ.[3] ב. סברא.
האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אם זה משום גזה"כ דהודאה או מדלא טען פרעתי: ע' נ"י ב"מ (ג. מד' הרי"ף) וע' שו"ת רעק"א ח"א קמט (הובא בחי' בשבועות מא: ד"ה מה).
אם רק בב"ד: ד' התרוה"כ (סי' א) והפנ"י (כתובות קב. בא"ד ור"ת כו') דרק בתוך ב"ד. וד' הקצ"ח (לד, ד) דאין חילוק. ומה שהודה חוץ לב"ד נאמן ב"אתם עדי" (כתובות קא:) - להפנ"י משום התחייבות, ולתרוה"כ משום שויא אנפשי'.
אם מהני אמתלא: מחלוקת בקצה"ח (פ, א). ובקוב"ש (בכתובות אות נא) כתב דמהני באמתלא ידועה, וע"ע שם ביאור הטעם דלא מהני באמתלא לא ידועה. והריטב"א (ב"ב לג:) כתב דנחלקו אמוראי, והלכה דלא מהני.
הודאה בתנאי: בר"ן בנדרים כז: ובתוס' שם מבואר דמהני הודאה בתנאי, וע"ש בקה"י סי' כ. (בישנים בהוספות ג). וע' פניני הקה"י סי' יח מה שהקשה על הקה"י ומה שהביא מהגר"ד לנדו שציין לחזו"א סנהדרין יז, ד וחזו"א חו"מ ט, יד ד"ה ואפשר, וחזו"א אה"ע סז, ז ד"ה י. וציין עוד לחי' הרי"ם סוף חו"מ (לסי' כא, נדרים כז.[4]).
נאמנות על הדין ולא על המציאות: הגר"ח שמואלביץ (בשערי חיים גיטין סי' ז בהערה) חידש דהנאמנות אינה על המציאות אלא על הדין.
[1] לכאורה ביאור דבריו שאם האמת כדבריו הרי חיב, ואם אין האמת כדבריו ע"כ שאמר כן בשביל להתחייב.
[2] ייתכן שלא אמר כן הריטב"א אלא במקרה שאין לו נאמנות (מדינא דאשר יאמר כי הוא זה), ואז י"ל דאם אינו אמת ע"כ נתכוין למחול, אבל במקום שיש לו נאמנות א"צ למחילה, ויש אופנים די"ל דל"ש מחילה כגון האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואז צריך לדין הנאמנות.
[3] יל"ע אם הגזה"כ נאמרה רק במקום ששייכת הסברא (ונצרך רק לעשותה נאמנות מוחלטת בודאות גמורה ואף נגד עדים) או דמגזה"כ נאמן אף במקום דל"ש הסברא. ותלוי בנידון דהאומר לא לויתי אם זה מסברא מדלא טעין פרעתי או מגזה"כ דהודאה.
חו"מ ח"ד עמ' קלח.[4]