עשי"ת, יום כיפורים הכשיל את חבירו בלפנ"ע ונהפכו לו כזכויות אם נתכפר למפרע (1 צופה)

[נדיב לב]

יש לדון באדם שעבר והכשיל את חבירו בלפנ"ע והבעל עבירה עשה תשובה מאהבה שנהפכו לו כזכויות (ר"ל יומא פו:) אי נתכפר למכשיל לאו דלפנ"ע למפרע וכמו בשואל על נדרו. ואף על גב דקיי"ל בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה צריך כפרה, אולם ראיתי מש"כ השואל בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן נג) לחלק בין עלה בידו בשר היתר גרידא משא"כ בעלה בידו דבר מצוה (שהרי נעשה לו כזכויות) אפשר דאין צריך כפרה.
ובאמת גם בשב שלא מאהבה דקיי"ל בגמ' שם שנעשים לו כשגגות, יש לדון למ"ד שליתא איסור לפנ"ע במכשילו לעבור בשוגג.

ולכאורה ספק זו דומה למה שדן הקובץ שיעורים (כתובות אות יב) במכשיל באיסור באונס כגון שמכריח את חבירו לעבור על איסור, כך שהנכשל לא יעבור במזיד אלא באונס, האם עובר בלפנ"ע. והביא צדדים לכאן ולכאן.
וחזינן בדבריו דכל דלא חשיב כלפי השני מעשה עבירה לא עובר הראשון בלפנ"ע. אמנם לכאורה יש לדחות, דחלוק לפנ"ע באונס שלא נחשב כלל מעשה איסור אלא דנים אותו כנעשה מאליו (וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח להוכיח דמעשה הנעשה באונס אינו נחשב על העושה, אלא חשוב כאילו נעשית מאליה וכך נראה בקוב"ש), משא"כ בנידון דידן שבשעת מעשה עשה מדעתו ולא באונס.

ובעל המשנה הלכות כתב לפשוט בספק הנזכר וזת"ד: דודאי עבר אלפ"ע ולא דמי לשאל על נדרו דהתם מעיקרא לא היתה עבירה שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והיה כאילו לא היה מעולם הנדר, אבל בתשובה מאהבה אין הפי' שלא הי' עבירה אלא הפי' שאלו הי' עכשיו היה עושה מצוה ולא עבירה אבל בשעת מעשה עשה עבירה ורק גדולה תשובה שדוחה ותשובה מאהבה עושה כזכיות אבל מ"מ לגבי המכשיל צ"ע שיועיל להעביר פשעיו ממנו ע"כ.

אמנם לא כל כך נתבררו דבריו מה שכתב "אלא הפירוש שאלו היה עכשיו היה עושה מצווה ולא עבירה".
ולכן נראה לחלק בפשיטות בין המכשיל שלגביו עצם מעשה ההכשלה בעבר עדיין עומד בתקפו ומה שנעשה לשני כזכויות הוא מכאן ואילך אבל לא מסתלק בכך עצם מעשה ההכשלה, ומה עניינו של המכשיל לגבי מעשה התשובה שמסלק מכאן ואילך את עונשו של החוטא. כלומר מכאן ואילך היחס לעבירה כזכות היא לנכשל, אבל שורש העבירה לא נתבטל לגמרי. וחשבתי להוכיח זאת מהגמ' ביומא פו: עבירות שהתוודה עליהן ביוה"כ זה לא יחזור ויתוודה עליהן ביוה"כ אחר ואם שנה בהם צריך לחזור ולהתוודות עליהם ביום כיפור אחר. ומבואר שהתשובה והוידוי שהתוודה קודם לא הועילו לו כיון שחזר ושנה באותם העבירות. וצ"ע סוף כיון שהתוודה ונתבטל שורש העבירה, אם כן מה טעם צריך להתוודות שוב אם חזר ושנה. ובהכרח שגם לאחר וידוי שנמחל לו עוונו, אבל שורשו קיים.
(אמנם ראיתי במבי"ט שער התשובה פרק ו' שכתב לבאר בשני דרכים הטעם שצריך לחזור ולהתוודות, ותוכן דבריו שלעולם גם בחזר ושנה המעשה הראשון לא קיים כלל ומה שצריך לחזור עליו הוא רק מסיבת קיום התשובה והווידוי השני הוא שצריך לזכור מה שחטא קודם עיי"ש).

ובכלל לפי מה שכתב המהרש"א לבאר בגמ' הנ"ל בשב מאהבה שנעשים לו כזכויות שאין הפשט שגוף העבירה הופך למצוה, שתמה וכי חוטא נשכר, ולכן ביאר דבעושה תשובה מאהבה ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עוון, והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכויות, ודייק מקרא שמביא שם בגמ' עיי"ש.
ולדבריו ברור שאין תשובת השני מצילה את הראשון מאיסור לפנ"ע.

ובמשנה"ל שם כתב בסו"ד וז"ל: שוב נזכרתי דדבר זה במחלוקת שנויה לפ"מ שכתבתי כבר במי שהושיט כוס יין לנזיר ושוב שאל עצמו על נזירותו אי הותר הלפ"ע למפרע עי' יד מלאכי סימן שס"ז, ובספרי משנה הלכות ח"ו סימן קל"ג הארכתי בזה. איברא דהכי לכ"ע לא נתקנה שהרי התשובה הוא דבר אחר לאחר שחטא כבר שעבר באיסור מכשול ודו"ק עכת"ד.

 

[נדיב לב]

ולכן נראה לחלק בפשיטות בין המכשיל שלגביו עצם מעשה ההכשלה בעבר עדיין עומד בתקפו ומה שנעשה לשני כזכויות הוא מכאן ואילך אבל לא מסתלק בכך עצם מעשה ההכשלה, ומה עניינו של המכשיל לגבי מעשה התשובה שמסלק מכאן ואילך את עונשו של החוטא. כלומר מכאן ואילך היחס לעבירה כזכות היא לנכשל, אבל שורש העבירה לא נתבטל לגמרי. וחשבתי להוכיח זאת מהגמ' ביומא פו: עבירות שהתוודה עליהן ביוה"כ זה לא יחזור ויתוודה עליהן ביוה"כ אחר ואם שנה בהם צריך לחזור ולהתוודות עליהם ביום כיפור אחר. ומבואר שהתשובה והוידוי שהתוודה קודם לא הועילו לו כיון שחזר ושנה באותם העבירות. וצ"ע סוף כיון שהתוודה ונתבטל שורש העבירה, אם כן מה טעם צריך להתוודות שוב אם חזר ושנה. ובהכרח שגם לאחר וידוי שנמחל לו עוונו, אבל שורשו קיים.

לחץ כדי לכווץ...

אמנם שו"ר מש"כ במסילת ישרים פ"ד במפורש שנעקר החטא מעיקרא כחרטת הנדר וז"ל: אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע עכת"ד.

וכן ברש"י יומא פו: (ד"ה כאן מאהבה) שכתב "השב מאהבה נעקר עוונו מתחלתו". בפשטות סותר לדברינו.

ולכן נ"ל בנוסח מעט שונה. שלעולם מה שנעשו לו כזכויות זה רק לגבי החוטא שעשה תשובה שאז נחשב כלפיו שעקר עוונו מתחלתו אבל אינו ענין למכשיל, שדנים אותו על פי המעשה ולא על פי התוצאה.

 

[נדיב לב]

אמנם שו"ר מש"כ במסילת ישרים פ"ד במפורש שנעקר החטא מעיקרא כחרטת הנדר וז"ל: אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע עכת"ד.

וכן ברש"י יומא פו: (ד"ה כאן מאהבה) שכתב "השב מאהבה נעקר עוונו מתחלתו". בפשטות סותר לדברינו.

ולכן נ"ל בנוסח מעט שונה. שלעולם מה שנעשו לו כזכויות זה רק לגבי החוטא שעשה תשובה שאז נחשב כלפיו שעקר עוונו מתחלתו אבל אינו ענין למכשיל, שדנים אותו על פי המעשה ולא על פי התוצאה.

לחץ כדי לכווץ...

ויל"ע קצת ממה שכתב הרמח"ל קל"ח ע"ח: וז"ל: כל המעשים - נשאר תולדתם קיימת, אף על פי שהמעשה חלף כבר, והיינו קלקול שנתקן - אין רושם הקלקול אבד, אלא נרשם כך, קלקול שהיה לו תיקון. וכן להיפך ח"ו. והיינו כי אין שכחה לפני כסא כבודו ע"כ.

ועל פניו סותר למש"כ במס"י "שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע".
ויש לחלק בין תוצאת המעשה, ובין פעולת העושה וי"ל.

 

[הצעיר שבחבורה]

במחילה, ושמא נשאל במי שהקריב לעבודה זרה, ושב מאהבה, שתותר התקרובת?

 

[נדיב לב]

במחילה, ושמא נשאל במי שהקריב לעבודה זרה, ושב מאהבה, שתותר התקרובת?

לחץ כדי לכווץ...

אפשר להגדיר את מעשה העבירה מכאן ואילך כזכות, אבל אי אפשר לדון את ההשלכות בכלל זה. ולכן אדם שרצח, זה ברור שלא נאמר בגלל שעשה תשובה השני קם לתחייה. כי התוצאה קיימת גם קיימת (במציאות סו"ס האדם מת), וגם אינה קשורה למצווה או עבירה, כי מה שיש כאן בנאדם מת זה לא עבירה, אלא העבירה זה עצם מעשה הרצח, ועל זה אומרים נעשה לו כזכויות. כלומר דנים את המעשה לזכות ולא התוצאה או שינוי המציאות. וראה כאן מה שהרחבתי.