ויש בנותן טעם לצטט
כתב הגר"א (משלי י"ד י"ג, "אחרית שמחה תוגה") "שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה בעולם".
במכתב מאליהו (חלק ה' עמ' 11) כותב בשם הגר"א:
"מו"ר רבי צבי הירש ברוידא (חתנו של הסבא מקלם ורבם של כל גדולי המשגיחים בדור האחרון) אמר בשם הגר"א ז"ל, שכשם שאי אפשר לזרוע שדה אלא אם כן נחרשה מקודם, כך טמטום הלב מעכב לפני זריעת הרגשת הרוחניות אל הלב. אך כשיחרוש את הקליפה הקשה ואחר כך יזרע את הרוחניות אל תוך ליבו, יוציא פרי רב. ומהי החרישה? התרגשות גדולה – שיכולה לבוא או מייסורים או משמחה. שניהם פותחים את הלב, כי כאשר האדם בהתפעלות חזקה – ליבו פתוח. ואז, ראוי שיאמר לעצמו: "שדה ליבך חרושה לפניך. מהר וזרע אותה!".
וגם אם מקור השמחה הוא גשמי, מכל מקום הרי הלב מתפעל ומתרגש על ידי זה והטמטום נבקע. וזהו שאמר הכתוב: "חג הסוכות תעשה לך – באספך". השתמש בשמחתך הגשמית (על היבול מגורנך ומיקבך) להגיע אל הרוחניות, ואז תתהפך גם שמחתך לשמחה רוחנית. ואז תהיה שמחתו שלמה, כי ישמח השמחה הגדולה על אשר זכה להפוך את הרע שבלבו לטוב, ואת החושך של "וכחשתי" לאור גדול של אמונה וביטול ה"יש" הגשמי.
ובזה נבין את מנהג החסידים להרבות בשמחה, אפילו חיצוניות – על ידי משקה וכדומה – ולעסוק בשעת מעשה בדברי תורה ועבודה ואהבת הבריות. כי השמחה הזו, אם גם חיצונית היא, פותחת את הלב, כנ"ל. מה נפלא הוא אשר כל המנהגים של ישראל – יהיה על פי איזה שיטה שתהיה – כולם מובילים לתכלית אחת של תורה ועבודת ה' יתברך" עכ"ל.
