- הודעות
- 3,460
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,993
- נקודות
- 695
"ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה: ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו הוא ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי" (לח, פסוק' טו טז).
רבים תמהו והשתוממו איך יהודה נכשל עם מופקרת בפרשת דרכים, ולא חש לקדש* אותה או שמא ממזרת, כנענית, נדה. וניחא קצת יהודה (לפמש"כ במדרש המצו"ב), אבל איך תמר חשבה בדעתה שתצליח להכשיל את יהודה?
*[הרמב"ם הלכות אישות (פ"א ה"ד) כתב וז"ל: קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך. וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה ע"כ.
אמנם אין הכרע מדבריו שמתייחס למנהג העולם קודם מתן תורה, משא"כ האבות וי"ב שבטיא שקבלו עליהם דיני התורה כדברי חז"ל בכמה מקומות. ובגמ' קדושין ילפינן קיחה קיחה ממעשה אברהם עפרון... בכ"מ במפרשים כתבו ליישב להדיא שקידש אותה ראה במצו"ב].
מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה ח
ויראה יהודה א"ר חייא בר זבדא צריך אדם להזהר עצמו באחות אשתו ובקרובותיו שלא יכשל באחת מהם ממי אתה למד מיהודה ויראה יהודה וגו' למה כי כסתה את פניה עד שהיא בבית חמיה ד"א ויראה יהודה לא השגיח כיון שכסתה פניה אמר אילו היתה זונה היתה מכסה פניה אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים ויט אליה אל הדרך בע"כ שלא בטובתו:
פירוש הרא"ש פרק לח פסוק טז
ויט אליה אל הדרך. וא"ת וכי איש כמו יהודה שהיה צדיק איך היה נוטה אל זונה אשר לא הכירה ואולי היתה ממזרת או כנענית וישחית זרע קדוש בה. וי"ל דה"פ ויראה יהודה והלך לדרכו ויט אליה כלומר בא מלאך והטהו בעל כרחו אתיא ג"ש כתיב הכא ויט אליה אל הדרך וכתיב התם ותט האתון מן הדרך גבי אתון בלעם כמו שאותה הטיה על ידי מלאך כך ההטיה דהכא על ידי מלאך בשביל המלכים שהיו עתידים לצאת ממנה ומאת ה' היתה הסבה. וא"ת איך יצאו כל כך דרך גנאי. דהא אז"ל אין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם יתגאה על הציבור א"ל חזור לאחוריך פי' שמץ פיסול כמו כן הכא אלו היו יוצאין מלכים מיהודה שלא כדרך גנאי היה מתגאה על השבטים לפי' אם יתגאה יאמרו לו שתוק כי לא יצאו ממך אלא על דרך גנאי:
משאת המלך פרק לח פסוק טז
ויט אליה אל הדרך וגו': איתא בב"ר (פ"ה ט') אר"י ביקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה וכו'. ויש להבין הא ניחא כיצד בא ליהודה זאת, אבל תמר איך עלה בדעתה שתצליח להטות אליה את יהודה דבר שאין הדעת נותנת כן:
ומבואר שתמר שנתאותה להקים זרע מיהודה היא עצמה צריכה לעשות השתדלות, וכן מצינו בבת פרעה דאמרו בסוטה (י"ב ע"ב) ותשלח את אמתה (שמות ב' ה') זו ידה, ואישתרבב אישתרבובי אמתה עד לתיבה, ויש להבין דעכ"פ מה היתה דעתה של בת פרעה להושיט ידה לדבר שהוא רחוק ומופלג ממנה, אלא מבואר נמי כהנ"ל שהיא עשתה מצד עצמה את כל ההשתדלות שיכולה, ואידך בזה סמכה על השי"ת שיענה להשתדלותה וישלים מעשיה, ואף כמו"כ הענין בתמר:
במזרחי שם פסוק טו כתב וז"ל: כי כסתה פניה ולא יכול לראותה להכירה. לא ולכן חשבה לזונה. כי אדרבא דרך הנשים הצנועות לכסות פניהם בשוק. וכך הקשו בסוטה, "משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה" בתמיהה, אלא על כרחך לומר לפי פשוטו של מקרא דהכי קאמר, "ויראה יהודה" יושבת בפרשת דרכים, "ויחשבה לזונה" מפני שדרך הזונות לשבת בפרשת דרכים. ואחר כך אמר, "כי כסתה פניה", כלומר ומפני זה לא הכירה, שאילו היה מכירה לא היה מחשב אותה לזונה גם לא היה בא עליה, כי כלתו היא, כדכתיב "כי לא ידע כי כלתו היא". שאף על פי שאין כלתו מכלל העריות שנצטוו בני נח, הוא היה נוהג עצמו על פי התורה המקובלת לו מאבותיו שקיימו כל התורה כלה, כדאיתא ביומא. ולפיכך התחיל גם במצות יבום, כמו שאמרו בבראשית רבה גבי "בא אל אשת אחיך ויבם אותה" כדלעיל. ואם תאמר, איך הותר לו לבא על הזונה והלא עד כאן לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינה מזומנת לזנות, שהרמב"ם ז"ל סובר שלוקה מן התורה משום לאו "דלא תהיה קדשה", והראב"ד ז"ל סובר שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו. אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל, שניהם מודים שהבא עליה לוקה מן התורה, ואם כן היאך הותר ליהודה לבא עליה מאחר שחשבה לזונה ולקדשה המזומנת לכל אדם. וליכא למימר שבאותו משכון של חותמו ופתילו ומטהו שנתן לה קדשה לאשה, דהא בפרק קמא דקדושין, "אמר רבא אמר רב נחמן, אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת דמנה אין כאן, משכון אין כאן". והא דתניא "קדשה במשכון מקודשת", אוקמוה בגמרא דבמשכון דאחרים שהיה בידו כבר, וקדשה בחוב שיש לו עליו שהיא מקודשת, מפני שהמשכון עצמו קנוי לו כדרבי יצחק, "דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר 'ולך תהיה צדקה' אם אינו קונה משכון 'צדקה' מניין". ושמא יש לומר, דאותו גדי שנדר לה ונתן לה חותמו ופתילו ומטהו לערבון בידה, לא היה אלא לפיוס בעלמא, אבל מכל מקום קדשה אחר כך בכסף או בשטר, ואחר כך בא עליה. אבל בבראשית רבה אמרו, "אמר רבי יוחנן בקש לעבור, וזמן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, אמר ליה, להיכן אתה הולך מכאן מלכים עומדים מכאן גואלים עומדים, מיד 'ויט אליה אל הדרך' על כרחו שלא בטובתו". ואם תאמר, נהי דיהודה לא הכירה שהיא כלתו, מכל מקום תמר הצדקת איך התירה את עצמה להבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה, ואף אם לא היתה צדקת איך לא פחדה מיהודה להכשילו בדבר עבירה. וליכא למימר כיון דער ואונן שלא כדרכה שמשו בה, כדאמר רב נחמן בפרק ארבעה אחין, ואינה כלתו בכך, ממה שאמרו בפרק ארבע מיתות, "בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה פטור, מאי טעמא 'באשתו' ולא באשת חברו 'ודבק' ולא שלא כדרכה". דנהי דלא חייבתו תורה באשת חברו אלא כדרכה, מכל מקום לענין אשות, בעולת בעל אמר רחמנא, לא שנא כדרכה ולא שנא שלא כדרכה. דעד כאן לא קא מיפלגי רבי ורבנן בפרק קמא דקדושין גבי "באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כלן בסקילה, רבי אומר, אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק" אלא באחר, אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולה כדאמר אביי התם בהדיא. ועוד, תינח לרב נחמן דאמר ער ואונן שלא כדרכה שמשו, אלא לבראשית רבה דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ היו, מאי איכא למימר. יש לומר, דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם לאחר מיתתן, שעדיין לא הגדילה ולית בה משום כלתו, כדאיתא בפרק קמא דסוטה, אמר רבי שמואל בר נחמני מאי 'ותשב בפתח עינים' שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני, פנויה אני, יתומה אני, טהורה אני". ופירש רש"י, שנתנה עינים לדבריה דוגמא ופתחי התר נתנה לעצמה שאין חשש בדבר. גיורת אני ואיני עובדת עבודה זרה עד שאיני ראויה לו. פנויה אני ומותרת לכל אדם. יתומה אני שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי. ואין נשואי ער ואונן נשואין לאסור עליו משום כלתו, דאין זכות לאם ולאחים להשיא הקטנה, אלא לאב שזכהו הכתוב, כדכתיב 'את בתי נתתי לאיש הזה'. ולהך סברא צריך לומר דלאו בתו של שם היתה, שהרי בשנת חמשים ליעקב כלים שנותיו של שם, ויעקב היה כשנעשה זה הפועל יותר מבן מאה ועשר שנה. טהורה אני מנדה". וההיא דבראשית רבה דאמרי, "יהודה התחיל במצות יבום" דמשמע דקדושי ער ואונן קדושין גמורין היו. צריך לומר שכל זמן שלא מיאנה אף על פי שהיא בת מיאון יש בה מצות יבום. אבל לאפרים מקשאה דאמר, בתו של שם היתה ודנוה בשריפה, דהשתא אי אפשר לומר שהיתה יתומה קטנה כשנשאת לער ואונן, צריך לומר דלאו בתו ממש אלא מזרעו עכ"ל.
ובספר משכיל לדוד על אתר כתב וז"ל: ויחשבה לזונה וכו'. כ' הרא"ם ז"ל וא"ת היאך הותר לבא על הזונה והלא ע"כ לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינה מזומנת לזנות וכו' אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל שניהם מודים דלוקה מן התורה וכו' ומסיק דקדשה בכסף או בשטר ע"ע ועמו הס"ר קראי לא מוכחי הכי דאם קדשה למה שלחה והיכי קרי לה אח"כ קדשה ואמאי שלח הגדי ביד רעהו ומאי פן נהיה לבוז הרי אשתו היא וכמה הוכחות יש עוד בפסוקים אלא נראה דודאי לא קדשה ומעיקרא לא ידענא מאי קושיא דהא קרא כתיב לא תהיה קדשה מבנות ישראל אבל בגויה לא שייך לאו דקדשה אפילו מופקרת לזנות וכ"כ ה"ה בפ"א מה' אישות וז"ל ומ"מ דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה הכותית שבפי' נזכר בפס' מבנות ישראל ע"ש ואיסור הגויה אינו אלא מדרבנן דב"ד של חשמונאי גזרו כשאינו בפרהסיא כדאיתא בע"ז דף ל"ו ואע"ג דהתם אמרינן דב"ד של שם גזרו מדכתיב הוציאוה ותשרף היינו דוקא. בבת ישראל הנבעלת לגוי דמשכא אבתרי' דומיא דמאי דאמרינן התם כי מקשי דאורייתא היא יע"ש כל זה י"ל לפי דברי רש"י וא"נ נתפוס כדברי רשב"ג בפ"ק דסוטה דנתנה עינים לדבריה דא"ל גיורת אני פנויה אני טהורה אני וכו' השתא נראה דלדידיה ודאי קשה דאדרבא אם היא גיורת שייך ביה לאו דקדשה בהא נמי י"ל חדא מתרתי או דכוונתה לומר השתא נתגיירתי ונמצא דכל ביאות שבאו עליה בגיותה לא עשאוה קדשה וא"נ נתגיירה מעיקרא ס"ל ליהודה דאין עושין אותה קדשה אלא כשבאו עליה ישראלים אבל כותים הי"ל כביאת בהמה. עוד הקשה הרב ז"ל תמר גופה שידעה שהיתה כלתו ואסורה עליו איך הכשילתו בעבירה כזו וליכא למימר כיון דער ואונן שמשו שלא כדרכם אינה כלתו בכך ממ"ש בפ' ד' מיתות וכו' ועוד תינח לר"נ דאמר שמשו שלא כדרכן אלא לב"ר דאמרן דשין מבפנים וזורין מבחוץ והיא שיטת רש"י מאי איכא למימר ונדחק לתרץ דיתומה קטנה היתה וכו' ומסיק דאתיא שלא כמ"ד בתו של שם היתה ע"ש ואין דבריו ז"ל עולים לדעת רש"י דבהדיא נקט לקמן כמ"ד בתו של שם היתה ולע"ד דכיון דדינא הוא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה וידוע שאין האשה נהנית מביאה שלא כדרכה דאדרבא ביאה זו קרויה עינוי בכל מקום פשיטא שלא היתה ברצונה ביאה זו שעשו בה ער ואונן ונמצא שלא חלו קדושין מעיקרא ולסברת ב"ר נמי הכי מבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות אישות המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו היא מקודשת והם לא גמרו ביאתן ואפילו אם היה דעתם לקדשה בתחילת ביאה איהי לא ניחא לה בכך ובודאי אינה מתקדשת על כרחה וא"כ באמת לא היתה כלתו כלל:
רבים תמהו והשתוממו איך יהודה נכשל עם מופקרת בפרשת דרכים, ולא חש לקדש* אותה או שמא ממזרת, כנענית, נדה. וניחא קצת יהודה (לפמש"כ במדרש המצו"ב), אבל איך תמר חשבה בדעתה שתצליח להכשיל את יהודה?
*[הרמב"ם הלכות אישות (פ"א ה"ד) כתב וז"ל: קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך. וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה ע"כ.
אמנם אין הכרע מדבריו שמתייחס למנהג העולם קודם מתן תורה, משא"כ האבות וי"ב שבטיא שקבלו עליהם דיני התורה כדברי חז"ל בכמה מקומות. ובגמ' קדושין ילפינן קיחה קיחה ממעשה אברהם עפרון... בכ"מ במפרשים כתבו ליישב להדיא שקידש אותה ראה במצו"ב].
מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה ח
ויראה יהודה א"ר חייא בר זבדא צריך אדם להזהר עצמו באחות אשתו ובקרובותיו שלא יכשל באחת מהם ממי אתה למד מיהודה ויראה יהודה וגו' למה כי כסתה את פניה עד שהיא בבית חמיה ד"א ויראה יהודה לא השגיח כיון שכסתה פניה אמר אילו היתה זונה היתה מכסה פניה אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים ויט אליה אל הדרך בע"כ שלא בטובתו:
פירוש הרא"ש פרק לח פסוק טז
ויט אליה אל הדרך. וא"ת וכי איש כמו יהודה שהיה צדיק איך היה נוטה אל זונה אשר לא הכירה ואולי היתה ממזרת או כנענית וישחית זרע קדוש בה. וי"ל דה"פ ויראה יהודה והלך לדרכו ויט אליה כלומר בא מלאך והטהו בעל כרחו אתיא ג"ש כתיב הכא ויט אליה אל הדרך וכתיב התם ותט האתון מן הדרך גבי אתון בלעם כמו שאותה הטיה על ידי מלאך כך ההטיה דהכא על ידי מלאך בשביל המלכים שהיו עתידים לצאת ממנה ומאת ה' היתה הסבה. וא"ת איך יצאו כל כך דרך גנאי. דהא אז"ל אין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם יתגאה על הציבור א"ל חזור לאחוריך פי' שמץ פיסול כמו כן הכא אלו היו יוצאין מלכים מיהודה שלא כדרך גנאי היה מתגאה על השבטים לפי' אם יתגאה יאמרו לו שתוק כי לא יצאו ממך אלא על דרך גנאי:
משאת המלך פרק לח פסוק טז
ויט אליה אל הדרך וגו': איתא בב"ר (פ"ה ט') אר"י ביקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה וכו'. ויש להבין הא ניחא כיצד בא ליהודה זאת, אבל תמר איך עלה בדעתה שתצליח להטות אליה את יהודה דבר שאין הדעת נותנת כן:
ומבואר שתמר שנתאותה להקים זרע מיהודה היא עצמה צריכה לעשות השתדלות, וכן מצינו בבת פרעה דאמרו בסוטה (י"ב ע"ב) ותשלח את אמתה (שמות ב' ה') זו ידה, ואישתרבב אישתרבובי אמתה עד לתיבה, ויש להבין דעכ"פ מה היתה דעתה של בת פרעה להושיט ידה לדבר שהוא רחוק ומופלג ממנה, אלא מבואר נמי כהנ"ל שהיא עשתה מצד עצמה את כל ההשתדלות שיכולה, ואידך בזה סמכה על השי"ת שיענה להשתדלותה וישלים מעשיה, ואף כמו"כ הענין בתמר:
במזרחי שם פסוק טו כתב וז"ל: כי כסתה פניה ולא יכול לראותה להכירה. לא ולכן חשבה לזונה. כי אדרבא דרך הנשים הצנועות לכסות פניהם בשוק. וכך הקשו בסוטה, "משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה" בתמיהה, אלא על כרחך לומר לפי פשוטו של מקרא דהכי קאמר, "ויראה יהודה" יושבת בפרשת דרכים, "ויחשבה לזונה" מפני שדרך הזונות לשבת בפרשת דרכים. ואחר כך אמר, "כי כסתה פניה", כלומר ומפני זה לא הכירה, שאילו היה מכירה לא היה מחשב אותה לזונה גם לא היה בא עליה, כי כלתו היא, כדכתיב "כי לא ידע כי כלתו היא". שאף על פי שאין כלתו מכלל העריות שנצטוו בני נח, הוא היה נוהג עצמו על פי התורה המקובלת לו מאבותיו שקיימו כל התורה כלה, כדאיתא ביומא. ולפיכך התחיל גם במצות יבום, כמו שאמרו בבראשית רבה גבי "בא אל אשת אחיך ויבם אותה" כדלעיל. ואם תאמר, איך הותר לו לבא על הזונה והלא עד כאן לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינה מזומנת לזנות, שהרמב"ם ז"ל סובר שלוקה מן התורה משום לאו "דלא תהיה קדשה", והראב"ד ז"ל סובר שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו. אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל, שניהם מודים שהבא עליה לוקה מן התורה, ואם כן היאך הותר ליהודה לבא עליה מאחר שחשבה לזונה ולקדשה המזומנת לכל אדם. וליכא למימר שבאותו משכון של חותמו ופתילו ומטהו שנתן לה קדשה לאשה, דהא בפרק קמא דקדושין, "אמר רבא אמר רב נחמן, אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת דמנה אין כאן, משכון אין כאן". והא דתניא "קדשה במשכון מקודשת", אוקמוה בגמרא דבמשכון דאחרים שהיה בידו כבר, וקדשה בחוב שיש לו עליו שהיא מקודשת, מפני שהמשכון עצמו קנוי לו כדרבי יצחק, "דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר 'ולך תהיה צדקה' אם אינו קונה משכון 'צדקה' מניין". ושמא יש לומר, דאותו גדי שנדר לה ונתן לה חותמו ופתילו ומטהו לערבון בידה, לא היה אלא לפיוס בעלמא, אבל מכל מקום קדשה אחר כך בכסף או בשטר, ואחר כך בא עליה. אבל בבראשית רבה אמרו, "אמר רבי יוחנן בקש לעבור, וזמן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, אמר ליה, להיכן אתה הולך מכאן מלכים עומדים מכאן גואלים עומדים, מיד 'ויט אליה אל הדרך' על כרחו שלא בטובתו". ואם תאמר, נהי דיהודה לא הכירה שהיא כלתו, מכל מקום תמר הצדקת איך התירה את עצמה להבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה, ואף אם לא היתה צדקת איך לא פחדה מיהודה להכשילו בדבר עבירה. וליכא למימר כיון דער ואונן שלא כדרכה שמשו בה, כדאמר רב נחמן בפרק ארבעה אחין, ואינה כלתו בכך, ממה שאמרו בפרק ארבע מיתות, "בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה פטור, מאי טעמא 'באשתו' ולא באשת חברו 'ודבק' ולא שלא כדרכה". דנהי דלא חייבתו תורה באשת חברו אלא כדרכה, מכל מקום לענין אשות, בעולת בעל אמר רחמנא, לא שנא כדרכה ולא שנא שלא כדרכה. דעד כאן לא קא מיפלגי רבי ורבנן בפרק קמא דקדושין גבי "באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כלן בסקילה, רבי אומר, אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק" אלא באחר, אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולה כדאמר אביי התם בהדיא. ועוד, תינח לרב נחמן דאמר ער ואונן שלא כדרכה שמשו, אלא לבראשית רבה דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ היו, מאי איכא למימר. יש לומר, דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם לאחר מיתתן, שעדיין לא הגדילה ולית בה משום כלתו, כדאיתא בפרק קמא דסוטה, אמר רבי שמואל בר נחמני מאי 'ותשב בפתח עינים' שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני, פנויה אני, יתומה אני, טהורה אני". ופירש רש"י, שנתנה עינים לדבריה דוגמא ופתחי התר נתנה לעצמה שאין חשש בדבר. גיורת אני ואיני עובדת עבודה זרה עד שאיני ראויה לו. פנויה אני ומותרת לכל אדם. יתומה אני שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי. ואין נשואי ער ואונן נשואין לאסור עליו משום כלתו, דאין זכות לאם ולאחים להשיא הקטנה, אלא לאב שזכהו הכתוב, כדכתיב 'את בתי נתתי לאיש הזה'. ולהך סברא צריך לומר דלאו בתו של שם היתה, שהרי בשנת חמשים ליעקב כלים שנותיו של שם, ויעקב היה כשנעשה זה הפועל יותר מבן מאה ועשר שנה. טהורה אני מנדה". וההיא דבראשית רבה דאמרי, "יהודה התחיל במצות יבום" דמשמע דקדושי ער ואונן קדושין גמורין היו. צריך לומר שכל זמן שלא מיאנה אף על פי שהיא בת מיאון יש בה מצות יבום. אבל לאפרים מקשאה דאמר, בתו של שם היתה ודנוה בשריפה, דהשתא אי אפשר לומר שהיתה יתומה קטנה כשנשאת לער ואונן, צריך לומר דלאו בתו ממש אלא מזרעו עכ"ל.
ובספר משכיל לדוד על אתר כתב וז"ל: ויחשבה לזונה וכו'. כ' הרא"ם ז"ל וא"ת היאך הותר לבא על הזונה והלא ע"כ לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינה מזומנת לזנות וכו' אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל שניהם מודים דלוקה מן התורה וכו' ומסיק דקדשה בכסף או בשטר ע"ע ועמו הס"ר קראי לא מוכחי הכי דאם קדשה למה שלחה והיכי קרי לה אח"כ קדשה ואמאי שלח הגדי ביד רעהו ומאי פן נהיה לבוז הרי אשתו היא וכמה הוכחות יש עוד בפסוקים אלא נראה דודאי לא קדשה ומעיקרא לא ידענא מאי קושיא דהא קרא כתיב לא תהיה קדשה מבנות ישראל אבל בגויה לא שייך לאו דקדשה אפילו מופקרת לזנות וכ"כ ה"ה בפ"א מה' אישות וז"ל ומ"מ דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה הכותית שבפי' נזכר בפס' מבנות ישראל ע"ש ואיסור הגויה אינו אלא מדרבנן דב"ד של חשמונאי גזרו כשאינו בפרהסיא כדאיתא בע"ז דף ל"ו ואע"ג דהתם אמרינן דב"ד של שם גזרו מדכתיב הוציאוה ותשרף היינו דוקא. בבת ישראל הנבעלת לגוי דמשכא אבתרי' דומיא דמאי דאמרינן התם כי מקשי דאורייתא היא יע"ש כל זה י"ל לפי דברי רש"י וא"נ נתפוס כדברי רשב"ג בפ"ק דסוטה דנתנה עינים לדבריה דא"ל גיורת אני פנויה אני טהורה אני וכו' השתא נראה דלדידיה ודאי קשה דאדרבא אם היא גיורת שייך ביה לאו דקדשה בהא נמי י"ל חדא מתרתי או דכוונתה לומר השתא נתגיירתי ונמצא דכל ביאות שבאו עליה בגיותה לא עשאוה קדשה וא"נ נתגיירה מעיקרא ס"ל ליהודה דאין עושין אותה קדשה אלא כשבאו עליה ישראלים אבל כותים הי"ל כביאת בהמה. עוד הקשה הרב ז"ל תמר גופה שידעה שהיתה כלתו ואסורה עליו איך הכשילתו בעבירה כזו וליכא למימר כיון דער ואונן שמשו שלא כדרכם אינה כלתו בכך ממ"ש בפ' ד' מיתות וכו' ועוד תינח לר"נ דאמר שמשו שלא כדרכן אלא לב"ר דאמרן דשין מבפנים וזורין מבחוץ והיא שיטת רש"י מאי איכא למימר ונדחק לתרץ דיתומה קטנה היתה וכו' ומסיק דאתיא שלא כמ"ד בתו של שם היתה ע"ש ואין דבריו ז"ל עולים לדעת רש"י דבהדיא נקט לקמן כמ"ד בתו של שם היתה ולע"ד דכיון דדינא הוא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה וידוע שאין האשה נהנית מביאה שלא כדרכה דאדרבא ביאה זו קרויה עינוי בכל מקום פשיטא שלא היתה ברצונה ביאה זו שעשו בה ער ואונן ונמצא שלא חלו קדושין מעיקרא ולסברת ב"ר נמי הכי מבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות אישות המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו היא מקודשת והם לא גמרו ביאתן ואפילו אם היה דעתם לקדשה בתחילת ביאה איהי לא ניחא לה בכך ובודאי אינה מתקדשת על כרחה וא"כ באמת לא היתה כלתו כלל: