ר"ש משאנץ על משנה כלאים, פרק ז, משנה ד ..כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר משום דעבד מעשה בגפן חברו שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר..
כמדומה שנאמר בחז"ל שכיון שהאדמה לא עשתה את ציווי ה' (שטעם העץ לא היה כטעם הפרי), זה היה עילה וסיבה לנחש, לומר שאפשר לאכול מן העץ,
ואח"כ אכלה גם מהפרי, --
מכל מקום ישר כח לכל העונים, אבל זה לא הכיוון,
אתרמי שפרשת עץ הדעת נקראה עשיו אבל התשובה היא לא משם...
יתכן, הדגשתי שהכל מלמעלה, אבל הרי הקו"ש השריש שהמפקיר הק"פ שיש לו ממילא הפירות שייכים לבעל קניין הגוף- בהיות ואית לי' סיבת בעלות, ואילו בשותפות הדבר לא מוכרע, אם כי ידוע חידושו הגדול של השער המשפט העניין בסימן ער"ה וצ"ת.
יתכן, הדגשתי שהכל מלמעלה, אבל הרי הקו"ש השריש שהמפקיר הק"פ שיש לו ממילא הפירות שייכים לבעל קניין הגוף- בהיות ואית לי' סיבת בעלות, ואילו בשותפות הדבר לא מוכרע, אם כי ידוע חידושו הגדול של השער המשפט העניין בסימן ער"ה וצ"ת.
ר"ל שהגם שבעל קניין הגוף מכר את פירותיו לשני, אבל ביחס לאסור את הגידולים א"י אם לא יכול לאסור בהיות והוי יוצא ממנו.
ובלבבי שהמוכר פרה לולדותי' והשתחווה אליה =ייאסרו הולדות העתידיים.
כדמות ראיה לדבר ,דנתי ממה שנקטו האחרונים שאם בעל קניין הפירות הפקיר את בעלותו , הויא ממילא שייך לבעל קניין הגוף, בהיות ויש לו סיבה שהדבר יהיה שלו, [ואילו בשותפין שא' הפקיר חלקו הדבר ידוע בתור חידוש מופלג של השער המשפט וישנם רבים החולקים עליו בזה וצ"ע לע"ע]
ר"ש משאנץ על משנה כלאים, פרק ז, משנה ד ..כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר משום דעבד מעשה בגפן חברו שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר..