הפה שאסר - הערה בחי' הגרנ"ט (1 צופה)

[היושב בישיבה]

היום בלומדי סוגיית קריביה דרב אידי נחשפתי לחי' שלא ידעתי.
מבוא' ברא' שם בסוגייא שההוא גברא לא הודה לרב אידי שהוא קרוב טפי אלא רק הודה שגם הוא קרוב אך עדיין עומד בעמדתו דאיהו קריב טפי, ולכך העמיד רב חסדא הקרקע בחזקת רב אידי דאיהו וודאי וההוא גברא ספק ואסממ"ו, והק' אמאי לא נימא פשא"ס דהא איהו אמר דרב אידי קרוב ואיהו טעין אנא קריבנא טפי.

וראיתי יסוד שכותב הגרנ"ט, שכל כוח פשא"ס זהו רק להישאר בכח הקודם שהיה לו לולי מה שאסר, וכגון שמודה שיש מר"ק, שהדין שעדיין נשאר בכח המוחזקות שהיה לו לולי מה שהודה שיש מר"ק, אך הכא הרי לולי מה שהיה מודה היה זוכה רק מכח דין כדא"ג, וכיוון שהודה עתה דרב אידי קרוב, וגם לפי"ד רב אידי הוי וודאי - א"כ לא שייך לומר שישאר בכח הזכייה הקודם, משום שגם לפנ"כ לא זכה רק מכח דין כדא"ג וכדא"ג אינו מהני לתת לו כח זכייה במקום ודאי.

וצ"ל האיך מתיישבים הדברים עם שלל הביאורים בפשא"ס.

@קבוצה לומדות - סוגיות​

 

[נאמן]

רגילים להסביר בפה שאסר שכאילו לא אמרתי כלום לא שבאמת לא אמר אלא שלא נותן כוח לדוג' למ"ק להיות מוחזק אבל כל כמה שלקרוב אין כלל סיבה לקבל לא שיך דבר זה

 

[נראה לפשוט]

כידוע [מר' עקיבא איגר ור' חיים] שפשא"ס עניינו שאומר שהאיסור אינו קיים במקום ההיתר, דהיינו בא"א הייתי ונתגרשתי שהאיסור אישות שהביא אינו קיים משעת גירושין ואילך, והדברים מתאימים ממש.

 

[נראה לפשוט]

אעתיק בזה מכתביי בסוגייא

ברשב"א ב"מ דף ב דן אי אמרינן פה שאסר הה"ש במקום דהוי אין ספק ממ"ו, ורצה הרשב"א להוכיח מהסוגייא דקריביה דר"א וכתב ז"ל דירושה שאני דכל שזה מודה לחברו שהוא יורש מיד עמדו כל הנכסים בחזקת היורש והוא שאומר שגם הוא קרובו עליו הראיה. עכ"ל. וצריך פירוש.

ונראה לפי"מ שידוע דפשא"ס היינו שיסוד הכח היתר הוא במה שמפקיע את האיסור ממקום ההיתר, וכגון באשת איש הייתי וגרושה אני שבסיפור הגירושין מפקיעה את האיסור אישות ועל זה לא קאמרה דאיכא איסור, וחוזר למה שהיה לפני שסיפרה על האישות.

א"כ הכא ל"ש למימר כן, שהרי בניד"ד קודם סיפור האישות הרי כח זכייתו הוא מדין כד"ג, ואחר שאסר דהאי גברא קרוב הוא, הרי דכבר אית לן ידיעת קורבה ודאית על הממון, וכבר ליכא הכא זכייה דידיה [דכד"ג], אלא דאחר כן מתיר ומספר שהוא קרוב טפי, והכא הרי ל"ש למימר שמפקיע את האיסור שאסר באמרו כי האי גברא קרוב הוא, והדר להיתר שהיה קודם לכן, דהא מה שזוכה אחר כן הוא בתורת יורש ודאי, ולא בתורת כד"ג דספיקות.

ושאני מהא דשל אביך היתה ולקחתיה, משום שזה שהקרקע שייכת לו הוא ההיתר גופיה, ובהא שאומר שלקחתיה הוא אותו היתר ממה שהיה אם לא היה של אביך, דזה שלו. משא"כ בניד"ד, דיסוד הזכייה דכד"ג הוא בתורת ספק, משא"כ היכא דהוי קרוב הוא בתורת ודאי. ותרתי נינהו. דו"ק בזה.

ובספר פיתוחי חותם [לר' ישראל לנדא] כתב בזה בנוס"א, ז"ל הערה 270

ויש לפרש עפ"י היסוד הידוע מהגר"ח [הל' שכנים פ"ב] דבירושה יש לכ"א מהיורשים שם יורש על הכל ורק דבפועל חולקים כי אי אפשר ליתן לשניהם הכל, ולפי זה נראה דלא שייך כאן דין הפה שאסר, דהפה שאסר בעלמא הוא כשמתיר ומגביל את מה שאסר כגון האומרת אשת הייתי ונתגרשתי, שלך היתה ולקחתיה, אבל האוסר ואינו מתיר כלל אלא בא מצד אחר לא חשוב כהפה שהאסר ולכן התם כשאומר חציה שלך הרי הוא כאומר אתה הגבהת הטלית מהפקר אבל גם אני הרמתי אתך ולכן כחך בטלית הוא לחציה בלבד, אבל בירושה כשמודה שרב אידי הוא יורש יש לו בודאי כח ירושה על הכל ואף כשאומר גם אני יורש אין זה מגרע כלל מכחו של רב אידי אלא בא לחדש כח לעצמו לומר דגם הוא יורש עמו וזה אי אפשר לו, ומ"מ יל"ע דסו"ס מגו בעלמא יש כאן ולמה לא יהיה נאמן מדין מגו, ויל"ע בזה ודוק.