הקב"ה עניו, אז מה זה והעושר והכבוד לפניך

[בעל דבר]

איך מסבירים לילד ששואל, הרי מצינו כמה פעמים שהקב"ה אומר שהוא עניו, ואילו מצינו גם שהקב"ה אומר שלו המלוכה והעושר והכבוד לפניך וכו', איך יתכן לפרש את זה?
ועוד, אצל בני אדם, כשאדם אומר על עצמו אני עניו, זה סיבה לחשוב הפוך, ואיך ניתן להבין את זה?
אשמח למקורות ולדברים שמתאימים לילדים, (בשביל הרחבת העניין אשמח גם לקבל מקורות רגילים, בנוסף)

 

[בעל דבר]

בתגובה ראשונה בטח כולם יגידו, שלו העושר והכבוד לא הכוונה שהקב"ה צריך כבוד חלילה, אלא שכל המושג כבוד הוא של הקב"ה בלבד, אבל בכל אופן אשמח לתשובה אחרת

 

[איישר חילי]

איפה הקב''ה אומר שהוא ענו? לא שייך 'מידות' בכלל כלפי קוב''ה שזה דבר מופשט משכלנו לגמרי ואין לנו הבנה מה זה,
אמנם יש מושג רוחני שנקרא כבוד, וגם העושר שלו כי הוא ברא הכל ואי''ז סתירה כלל
בנוסף ידוע שענווה היא לא לומר אני אפס אלא להכיר שהכל מהקב''ה [בשם הרב דסלר] וא''כ כלפי הקב''ה בעצמו ל''ש.

 

[אברך מעמיק]

אכן מבואר בחז"ל כי הקב"ה יש בו מידת הענווה, כמאמרם (מגילה לא.) 'אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו'.

אלא שמהתבוננות שם נראה כי כוונת הענווה, היינו שהוא 'עושה משפט יתום ואלמנה' ו'אבי יתומים ודיין אלמנות', כלומר כי הגאה מרגיש שהוא נמצא ברוממות העולם ועל כן הוא מתעלם מהקטנים והחלשים, ובעל הענווה שאינו מרגיש את עצמו מרומם ונשגב מעל המציאות, הוא רגיש ושם לב לקשיי הקטנים ממנו, ואינו מרגיש פחיתות כבוד לדאוג למענם.

וזו הכוונה כי הקב"ה עניו היינו מתייחס גם לקטנים ממנו ואינו מתעלם מהם כדרך הגאים, ואין לזה קשר לכל המעלות הנמצאות בו. [וכמדומני שזה יכול להספיק בשביל ילדים].

לגופו של ענין, לכאורה אין סתירה בין כבוד לבין ענווה, ואדרבה שלמה אמר בחוכמתו (משלי יח, יב) 'לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה', כי אדרבה הענווה מביאה את בעליה לידי כבוד, והעניו הוא בעל הכבוד האמיתי, על דרך 'כל הרודף אחר הכבוד וכו', ועל כן אין כל רע במה שאנחנו אומרים לפני ה' 'והעושר והכבוד מלפניך'. יש עוד הרבה מה להאריך בזה אבל בינתיים די בזה.​

 

[בעל דבר]

אכן מבואר בחז"ל כי הקב"ה יש בו מידת הענווה, כמאמרם (מגילה לא.) 'אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו'.

אלא שמהתבוננות שם נראה כי כוונת הענווה, היינו שהוא 'עושה משפט יתום ואלמנה' ו'אבי יתומים ודיין אלמנות', כלומר כי הגאה מרגיש שהוא נמצא ברוממות העולם ועל כן הוא מתעלם מהקטנים והחלשים, ובעל הענווה שאינו מרגיש את עצמו מרומם ונשגב מעל המציאות, הוא רגיש ושם לב לקשיי הקטנים ממנו, ואינו מרגיש פחיתות כבוד לדאוג למענם.

וזו הכוונה כי הקב"ה עניו היינו מתייחס גם לקטנים ממנו ואינו מתעלם מהם כדרך הגאים, ואין לזה קשר לכל המעלות הנמצאות בו. [וכמדומני שזה יכול להספיק בשביל ילדים].

לגופו של ענין, לכאורה אין סתירה בין כבוד לבין ענווה, ואדרבה שלמה אמר בחוכמתו (משלי יח, יב) 'לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה', כי אדרבה הענווה מביאה את בעליה לידי כבוד, והעניו הוא בעל הכבוד האמיתי, על דרך 'כל הרודף אחר הכבוד וכו', ועל כן אין כל רע במה שאנחנו אומרים לפני ה' 'והעושר והכבוד מלפניך'. יש עוד הרבה מה להאריך בזה אבל בינתיים די בזה.​

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח על התשובה היפה!
ומה לומר לו על זה?

ועוד, אצל בני אדם, כשאדם אומר על עצמו אני עניו, זה סיבה לחשוב הפוך, ואיך ניתן להבין את זה?

לחץ כדי לכווץ...

 

[אברך מישיבת מיר]

אף אני אענה חלקי שהוא חלק ממה שהזכירו כאן הרבנים שליט"א.
המידות שנאמרים על הקב"ה הם רק כלפינו כלומר מה שמתגלה לנו ומה שאנו רואים בהנהגותיו כאן בעה"ז, ולא על עצמותו יתב' כלל.
וענין.. והכבוד לפניך היינו שאין לנו שום כבוד והערכה בשום דבר וענין אלא רק להקב"ה.
(ענין זה שכבוד הוא הערכה זה פשוט. אך אני ראיתי כעת בשפתי חיים בביאור הפיסקה ובכן תן כבוד לעמך)

 

[אברך מעמיק]

ועוד, אצל בני אדם, כשאדם אומר על עצמו אני עניו, זה סיבה לחשוב הפוך, ואיך ניתן להבין את זה?

לחץ כדי לכווץ...

אני ישמח כרגע למקור בו הקב"ה אומר על עצמו לשון זו, כי לא עובר לי כרגע בראש.

לגופו של ענין, כמדומה כי באמת עניו אמיתי יכול להכיר בזה שהוא עניו, ואף לומר את זה (וכבר מפורסם מאמר רב יוסף, לא תתני ענוה דאיכא אנא), כל עוד הוא מציין את זה בגישה ענינית, באופן שהוא מספר לצורך איזה ענין שהוא לא רגיל להחזיק טובה לעצמו או להתעלם מאנשים שנראים נחותים לעומתו (כמו שהתבאר לעיל). וכאשר הקב"ה מדבר על המידות בו הוא מנהיג את העולם זה לא נאמר להתפארות עצמית, אלא על מנת שנלמד את דרכיו, נכיר אותו, ונוכל ללכת בדרכיו.
רק שבדרך כלל אדם שאומר שהוא עניו אומר זאת על מנת להחזיק טובה לעצמו לכן נתפס אצלנו שמי שאומר שהוא עניו, אז הוא גאוותן... אולי קצת קשה להסביר את זה לילד, וגם יש מה להרחיב בזה יותר, אבל נראה לי שזו הנקודה ובעיקרון אפשר להסביר אותה.

 

[אחד מארץ]

איך מסבירים לילד ששואל, הרי מצינו כמה פעמים שהקב"ה אומר שהוא עניו, ואילו מצינו גם שהקב"ה אומר שלו המלוכה והעושר והכבוד לפניך וכו', איך יתכן לפרש את זה?
ועוד, אצל בני אדם, כשאדם אומר על עצמו אני עניו, זה סיבה לחשוב הפוך, ואיך ניתן להבין את זה?
אשמח למקורות ולדברים שמתאימים לילדים, (בשביל הרחבת העניין אשמח גם לקבל מקורות רגילים, בנוסף)

לחץ כדי לכווץ...

ישנה אריכות בדברי רמח"ל בספרו לשון למודים (למוד שלישי) בביאור מדת הענוה, אצטט קטע מדבריו המיישב את הערתך :
"הגדר (של הענוה) וכו' הוא מאן לקחת היקר והגדולה אשר יאות אל שלמותיו בהשקיפו אל חסרונותיו, וכו' ואמנם דע כי לא כצנוע העניו, הצנוע לא יחפוץ בגדולה אשר לא תאות לו , והעניו ימאן גם באשר תאות לו , ולכן אמרתי : מאן וכו' אשר יאות אל שלמותיו, להבדילו מן הצנוע המואס את אשר לא יאות לו , וכו' לא כן העניו כי הוא ימאס ביקר הגאוה אל שלמותיו , מטעם היות בו חסרון אחר , אך אם היה נקי מכל חסרון לא היה מואס בו. הלא תראה כי אלוקינו יתברך יאמר עליו "גאות לבש" כי לו נאוה הגאוה , ולא רעה היא כאשר היא בנו, יען אין בו כל חסרון ולא תמצא ענוה תמנעהו מן היקר , שכר גדולתו" עי"ש אריכות גדולה ותרו"נ ותרו"צ.

 

[אחד מארץ]

מקור נוסף: הרש"ר הירש זצ"ל בספרו חורב (חלק ראשון פרק יב' עמודים 44-45 ) : "... ענות אמת המציינת אדם שחש תלות גמורה בקב"ה בכל אשר לו, לדידו יש משמעות לעוני ולעושר רק ביחס לעבודת ה', לפיכך הכל בעיניו אינו אלא אמצעים המושאלים לו לעשות את רצון ה', ענוה זו אינה רואה את היקום כישות המסורה לידי האדם אלא את האדם כישות המסורה לידי היקום, ע"מ שיהיה לברכה, כמדת היכולת שהעניק לו הבורא, לכל יצור שנקלע לסביבתו, ומכאן שמדת הענוה אינה יודעת אלא את זכות התביעה של היצורים ממנה , לפיכך היא רחוקה כרחוק מזרח ממערב מן הענוה המזויפת שאיננה אלא תחושה של חולשה ורפיון באפס מעשה , ואמתלה להמנע מלפעול, לעומתה ענוות אמת מתרוממת במשנה עוצמה לפעילות מבורכת , שכן יודעת היא את זכות תביעתם של כל היצורים, ואותה בלבד, מן האדם" עיי"ש עוד. וחושבני שאלו ממש דברי אברך מעמיק:

אכן מבואר בחז"ל כי הקב"ה יש בו מידת הענווה, כמאמרם (מגילה לא.) 'אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו'.

אלא שמהתבוננות שם נראה כי כוונת הענווה, היינו שהוא 'עושה משפט יתום ואלמנה' ו'אבי יתומים ודיין אלמנות', כלומר כי הגאה מרגיש שהוא נמצא ברוממות העולם ועל כן הוא מתעלם מהקטנים והחלשים, ובעל הענווה שאינו מרגיש את עצמו מרומם ונשגב מעל המציאות, הוא רגיש ושם לב לקשיי הקטנים ממנו, ואינו מרגיש פחיתות כבוד לדאוג למענם.

וזו הכוונה כי הקב"ה עניו היינו מתייחס גם לקטנים ממנו ואינו מתעלם מהם כדרך הגאים, ואין לזה קשר לכל המעלות הנמצאות בו. [וכמדומני שזה יכול להספיק בשביל ילדים].

לגופו של ענין, לכאורה אין סתירה בין כבוד לבין ענווה, ואדרבה שלמה אמר בחוכמתו (משלי יח, יב) 'לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה', כי אדרבה הענווה מביאה את בעליה לידי כבוד, והעניו הוא בעל הכבוד האמיתי, על דרך 'כל הרודף אחר הכבוד וכו', ועל כן אין כל רע במה שאנחנו אומרים לפני ה' 'והעושר והכבוד מלפניך'. יש עוד הרבה מה להאריך בזה אבל בינתיים די בזה.​

לחץ כדי לכווץ...

 

[אברך מעמיק]

לא שייך 'מידות' בכלל כלפי קוב''ה שזה דבר מופשט משכלנו לגמרי ואין לנו הבנה מה זה,
אמנם יש מושג רוחני שנקרא כבוד, וגם העושר שלו כי הוא ברא הכל ואי''ז סתירה כלל

לחץ כדי לכווץ...

המידות שנאמרים על הקב"ה הם רק כלפינו כלומר מה שמתגלה לנו ומה שאנו רואים בהנהגותיו כאן בעה"ז, ולא על עצמותו יתב' כלל.

לחץ כדי לכווץ...

ירשו לי הרבנים לחלוק עליהם.

הרי זה דבר ברור שהקב"ה מרומם מעל כל המידות, ואין צריך לפנים, אך מכל מקום ישנם דרכי נהגה בהם הקב"ה מנהיג את עולמו.
והנה כאשר נצטונו להידבק במידותיו של הקב"ה, אין הכוונה להידבק במהותו העצמית שאינה נתפסת כלל אצלנו ואין לנו יכולת להידמות לה, אלא להידבק במידות הנהגתו את העולם.
ואם כן, כאשר אומרים כי הגאוה מאוסה, בהכרח כי הקב"ה אינו מנהיג את עולמו במאיסות וא"כ באמת צריך להבין כיצד הקב"ה לובש גאות, וכאשר אנו אומרים שניתן לו הכבוד, היינו דרך הנהגתו בעולם היא באופן שהמקבלים נותנים לו כבוד, ואם כן חוזרת השאלה מדוע אצלנו המידה הזו רעה, ומדוע אצל הקב"ה - שאנו מצווים להידבק במידותיו - המידה הזו עצמה טובה.​

 

[איישר חילי]

המידה הזו עצמה טובה.

לחץ כדי לכווץ...

ל' החוה''ל והארחות צדיקים שער א' ''והגאווה במעלת החכמה משובחת''

 

[נהר מעדן]

בענין זה יש מימרה: ה' מלך גאות לבש, שבעצם הוא אינו מתגאה, כי זה מדה מגונה, אלא שמשתמש עם הגאווה כעין לבוש, שהוא חוץ מגופו.
וגם אומרים שה' הוא מלך הכבוד, היינו שהוא מושל על הכבוד שלו, מתי להשתמש עמה, ומתי להתנהג בעניוות.

 

[מבקש האמת]

בענין זה יש מימרה: ה' מלך גאות לבש, שבעצם הוא אינו מתגאה, כי זה מדה מגונה, אלא שמשתמש עם הגאווה כעין לבוש, שהוא חוץ מגופו.
וגם אומרים שה' הוא מלך הכבוד, היינו שהוא מושל על הכבוד שלו, מתי להשתמש עמה, ומתי להתנהג בעניוות.

לחץ כדי לכווץ...

הקב"ה הוא גאות לבש בגלל שהוא זה שנאה ויאה לו הגאווה, כשבן אדם מתגאה הרי זה דבר ריק, אבל הקב"ה לו נאה להתגאות
וכנראה שאין זו סתירה למה שהוא עניו וכמו שהזכירו הרבנים הנ"ל

 

[אברך מעמיק]

בענין זה יש מימרה: ה' מלך גאות לבש, שבעצם הוא אינו מתגאה, כי זה מדה מגונה, אלא שמשתמש עם הגאווה כעין לבוש, שהוא חוץ מגופו.
וגם אומרים שה' הוא מלך הכבוד, היינו שהוא מושל על הכבוד שלו, מתי להשתמש עמה, ומתי להתנהג בעניוות.

לחץ כדי לכווץ...

בפסוק נאמר גם 'אשירה לה' כי גאה גאה'.
ואגב, כידוע המידות נקראו לבוש, כי בעצם גם אצל האדם צריך להשתמש עם כל המידות כדבר שבבחינה מסוימת חיצוני מעצם המהות שאמורה להיות מונהגת רק על פי הכרת הנשמה, ובוחרת עם איזה מידה להשתמש ועם איזה לא.
אגב, כן מצאנו בישעיהו (נט, יז) 'וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו וילבש בגדי נקם תלבשת ויעט כמעיל קנאה'. ומבואר כי כל המידות - גם הטובות - נקראות לבוש להקב"ה.

 

[י הירשזאהן]

ירשו לי הרבנים לחלוק עליהם.

הרי זה דבר ברור שהקב"ה מרומם מעל כל המידות, ואין צריך לפנים, אך מכל מקום ישנם דרכי נהגה בהם הקב"ה מנהיג את עולמו.
והנה כאשר נצטונו להידבק במידותיו של הקב"ה, אין הכוונה להידבק במהותו העצמית שאינה נתפסת כלל אצלנו ואין לנו יכולת להידמות לה, אלא להידבק במידות הנהגתו את העולם.
ואם כן, כאשר אומרים כי הגאוה מאוסה, בהכרח כי הקב"ה אינו מנהיג את עולמו במאיסות וא"כ באמת צריך להבין כיצד הקב"ה לובש גאות, וכאשר אנו אומרים שניתן לו הכבוד, היינו דרך הנהגתו בעולם היא באופן שהמקבלים נותנים לו כבוד, ואם כן חוזרת השאלה מדוע אצלנו המידה הזו רעה, ומדוע אצל הקב"ה - שאנו מצווים להידבק במידותיו - המידה הזו עצמה טובה.​

לחץ כדי לכווץ...

ישר כח גדול, אכן יש לעיין.

ולאחר מחשבה עלה בראשי בעז"ה רעיון, אלא שעמוק הוא ואינו מחודד מספיק בפי. ולפחות אנסה.

כי באדם הגאווה מידה מגונה שהרי באמת כל מעלותיו הגיעו לו מהקב"ה, ובגאוותו זו הוא שוכח על הקב"ה.
מה שאין כן הקב"ה גאוותו אמת, שמעלותיו שלו הן ולא משֵני לו ח"ו, ואם כן אין גאוותו מגונה כלל!

ובאופן אחר, אין מידה מגונה לאדם להתגאות בה', שהרי זו האמת. במידה שווה אין חיסרון בגאוות ה' בעצמו.​

 

[אברך מעמיק]

כי באדם הגאווה מידה מגונה שהרי באמת כל מעלותיו הגיעו לו מהקב"ה, ובגאוותו זו הוא שוכח על הקב"ה.
מה שאין כן הקב"ה גאוותו אמת, שמעלותיו שלו הן ולא משֵני לו ח"ו, ואם כן אין גאוותו מגונה כלל!

לחץ כדי לכווץ...

אכן.
וכמדומה כי ביסוד דבריך כיוונת למה שהביאו כאן לעיל בשם הרמח"ל:

"הגדר (של הענוה) וכו' הוא מאן לקחת היקר והגדולה אשר יאות אל שלמותיו בהשקיפו אל חסרונותיו, וכו' ואמנם דע כי לא כצנוע העניו, הצנוע לא יחפוץ בגדולה אשר לא תאות לו , והעניו ימאן גם באשר תאות לו , ולכן אמרתי : מאן וכו' אשר יאות אל שלמותיו, להבדילו מן הצנוע המואס את אשר לא יאות לו , וכו' לא כן העניו כי הוא ימאס ביקר הגאוה אל שלמותיו , מטעם היות בו חסרון אחר , אך אם היה נקי מכל חסרון לא היה מואס בו. הלא תראה כי אלוקינו יתברך יאמר עליו "גאות לבש" כי לו נאוה הגאוה , ולא רעה היא כאשר היא בנו, יען אין בו כל חסרון ולא תמצא ענוה תמנעהו מן היקר , שכר גדולתו" עי"ש אריכות גדולה ותרו"נ ותרו"צ.

לחץ כדי לכווץ...

ואגב, רק אזכיר כי גם בדברי ירמיהו יש סמך לזה, שאף האדם בדבר התלוי בו ראוי לו להתהלל, ולא בדברים הנוגעים להקב"ה, ככתוב (ירמיהו ט, כב-כג):
'כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי וגו''.

ובפשטות טעם הענין הוא, כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ועל כן גאות והלל בחכמה גבורה ועושר (שעל זה נאמר כי המלאך מניח טיפה לפני הקב"ה וכו') זה גאוה במה שאינו שייך לאדם, אך להתהלל בהשכלת הבורא וידעתו, שזה הדבר נעשה בבחירת האדם לבחור ביראת אלוקיו, בזה אכן ראוי להתהלל בהיות וזה שייך לאדם. ואם כי יש להאריך בגדר התהללות זו, אך מכל מקום העיקרון אכן מבואר שם.

א גיט'ן שבת​