הלא כאשר ירבה
כחול אשר על שפת הים
תאבד תקוותו ויהי חרס
ואנושי הלא אף אם יפרה וירבה במאוד מאוד עודו יחידי ועקבו יכהה גלגל חמה
רעדו, רטטו נחירי,
נבהלה נפשי עד מאוד
נכספו ראותי, דמעו עיני,
ורגלי ילאו מעמוד
כך נותרתי שם
מוטל על הארץ
והחמה תיקד בעוז על ראשי
וכוחי תם
ואחשב כבר הקץ
עד אן אטריד הנפש ביגוני
ובעת דמדומים
טרם אכלה זעק שמע
נפרש הוא לעברי כמניפה
פתח כותרתו
הרוויני ריחו
השיב נשמה לגופה
אך גופי כבר קץ בחיים
וכוחו נתרוקן
ושכן בעפר
ויוותרו אך פה ונשמה
רוח ומלל בלי שהיה
ושפה עלומה ומסותרת
יפסחו על הלב והעין
פנים, וחוץ, ובאמצע אין
נשמה אמולה מתבוססת
ופה מלהג ומשיח,
בית מלוכה, חסר טיח,
אך יבוא ,הגשם וימוח,
ישוב לעפר, עד יפוח,
היום,וינוסו הצללים ,
שוב ישוב הדוד, הצח והאדום, והרעיה תתהדר בלבושים,
ויחדל לידוד , ויבנה הדום , וידבור מבעד הכרובים
האנוש עת חטא ויביא יצר בבית מעונו ויטעם בפיו פרי אסור נטמא הוא פיו וערלו שפתיו ולעת יעוררו ליבו חלק אלוה ממעל (לא ממש ) ופיו עוד טרוד בהבלו ילך לו אל גבעת הדממה ויקטוף לו קנה אחד ובו יחרוט עלי גליון בערתו
דמה דמיתי לקאת מדבר
וילל יללתי בלא עת ומסדר
בכה בכיתי אף הרביתי לגנוח
שברים ותרועה עמי דבר לא זנוח
אנקת החולה כדברי צרפתי
ואנחת הדואג כמאמר מיימוני
ואבא אחרי המלך ואשיחה גם אני מר רוחי
אזכרה כי חדל אני וממיצוי כוחותי רחוק אני
אתלבשה בזלעפה ופלצות עת אזכרה יום דיני
אקציפה וארעישה אסלדה בחילה הנה קרב משפטי
לִבּוֹת כֻּלָּם הִתְחַבְּרוּ,
בָּכוּ, נֶאֶנְחוּ, גַּם גָּעֲרוּ
צַר לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ
וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּאַשְׁמֹרֶת
שַׁמָּשׁ זָקֵן צוֹעֵד בְּמִשְׁמֶרֶת
עֲשָׁשִׁית בְּיָדוֹ בְּקֹשִׁי מַאֶרֶת,
עוּרוּ עוּרוּ בָּא אוֹרְכֶם,
אוּצוּ רוּצוּ שִׁפְכוּ לִבְּכֶם,
הוּא כְּבָר מַמְתִּין, אֲבִיכֶם.
מְרַצֶּדֶת הִיא הַלֶּהָבָה
וּבְלִיבִּי נִצְּתָה תִּקְוָה
הִנֵּה, אֵלָיו אָשׁוּבָה
אַבָּא! הִגִּיעַ הַזְּמַן,
נָכוֹן, לֹא הָיִיתִי נֶאֱמָן,
נָפַלְתִּי עָמוֹק בְּפַח מֻטְמָן.
אֲבָל רְאֵה נַפְשִׁי הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת,
בֵּין סְעִיפִים מְדַלֶּגֶת, מְבֹהֶלֶת,
וּלְךָ, תָּמִיד תָּמִיד מְיַחֶלֶת!
