כסליו ה' כסליו - יומא דהילולא של רבי ברוך בער ליבוביץ' זצ"ל (2 צופים)

[אחד יחיד]

ראש ישיבת קמניץ ובעל מחבר ספר ברכת שמואל.

נפטר בה' כסליו ת"ש.

הערך עליו במכלול:

רבי ברוך בר ליבוביץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

ביום 'שמחת תורה' בעיירה קמניץ שבליטא, היתה מסורת קבועה לפיה התאספו כל בני הישיבה בסמוך לביתו של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', ומשם לווהו בשירה וזמרה ובכבוד גדול אל בית המדרש, למעמד ההקפות. היה זה מעמד נורא הוד של הנחלת כבוד לתורה ולחכמים, ונצרב בזכרונם של תלמידי ישיבת קמניץ לדורותיה.

שנה אחת, כאשר באו להקביל את פניו, הכריז רבי ברוך בער כי השנה אינו יוצא להקפות! הסיבה היא, אמר, משום ששמע שנמנעו מלסדר השנה 'עזרת נשים'. הגבאים התנצלו שלא הספיקו לעשות מחיצה ראויה קודם החג, ולכך לא הוקמה עזרת הנשים; אולם רבי ברוך בער לא קבל את הדברים, והביע מהם מורת רוח מרובה.

הוא שב והודיע כי אינו מתכונן לצאת להקפות, עד שיעמידו מחיצה המותרת על פי ההלכה ביום טוב – להניח בדים על גבי סטנדרים וכדומה – כדי שאף הנשים תוכלנה להשתתף במעמד ההקפות. ואכן, רק כעבור זמן ממושך, כאשר הודיעו לרבי ברוך בער שסדרו 'עזרת נשים' – יצא לעבר בית המדרש כמדי שנה בשנה.

מאוחר יותר, הסביר רבי ברוך בער את פשר הנהגתו: "אלולא אהבת התורה הנטועה בלבן של בנות ישראל, כיצד יהיו לנו בני תורה ובני ישיבות בעם ישראל בדור הבא?!

(אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

כך סיפר בנו של בעל המעשה, שלמד אצלו בישיבה כמה שנים, כפי ששמע מאביו: בעל המעשה שלמד אצלו בישיבתו:

"אבי ז"ל סיפר לי, שהוא הכיר אותו מזווית נוספת, מבחינה אחרת לגמרי. הוא הסתובב לפעמים בין הבחורים שישנו בחדרי השינה, באמצע הלילה, וכשהבחין בבחור אחד שהוא נושם קשה, והבין שהוא הצטנן קצת, העיר אותו בעדינות, והגיש לו תה חם להחיות את נפשו.

"עוד מנהג יפה היה לו, הרי הישיבה שכנה על ההר שבעיירה השקטה, והנה בפאתי העיירה, הרחק מבניין הישיבה, היה מוכן חדר מיוחד, חדר זה לא שימש לא לראש הישיבה ולא להנהלת הישיבה, חדר זה שימש 'להבראה ונופש'. כן, מחוץ לעיירה היה לו חדר מיוחד שהיה שייך לו, וכשראה בחור "וואס האט זיך איבער-געשטרענגט", שהתאמץ מדי ויש לו צורך לנפוש קצת מעמלו, שלח אותו לשם, לפעמים לשבוע ולפעמים לשבועיים, הכל לפי העניין ולפי גודל הצורך. ומסתמא היה מקבל שם גם יותר אוכל, משאר בני הישיבה, הוא קיבל שם למשל, שלש פרוסות לחם במקום שנים… (כך, לפי מושגי העניות שבימים ההם).

פעם שלח לשם ראש הישיבה את הבחור יצחק גלבך, וקצב לו מספר ימים להבראה. כשנגמרו הימים הקצובים, היה לו קשה לחזור לישיבה… החדר היה במקום כעין בקעה, הישיבה היתה על ההר, והיה צריך לסחוב את גופו בכוחות עצמו עד להיכל הישיבה, שהיה גם מרחק רב. חוץ מהמולת הישיבה הנמצאת על ההר, היו השטחים שמסביב מקום שקט מאד, ובפרט החדר הזה שהיה מחוץ למקום הישוב, ככל הנראה.

אמנם, פגש שם ביציאתו מהחדר, בגוי שמן ומגושם, "א גראבער אנגעפאשעטער גוי", הדור בלבושו כאחד הפריצים, הרוכב בעגלה רתומה לשני סוסים אבירים, ולמרבה הפלא – שאל אותו הגוי: "להיכן פניך מועדות? למי אתה ואנה תלך?". הבחור יצחק נבהל קצת, אך לאחר כמה רגעים ענה לו שהוא צריך להגיע לבנין של "ראביי לייבוביץ"!

ו… הגוי מתלהב: "ראביי לייבוביץ"?! בוא עמי, על העגלה, ואסיע אותך להיכל הישיבה". הבחור יצחק גלבך עלה על העגלה, כולו תמיהה, מה לגוי זה ול'ראביי לייבוביץ'??

אך הגוי לא השאיר אותו בתמיהותיו, והחל לספר לו:

אני אספר לך את הסיפור שלי, החל לספר. הרי אתה רואה אותי כעשיר אדיר. ובכן, הנני מתפרנס זה שנים רבות מעדרי צאן, אני מגדל עזים וכבשים, ומהם יש לי הון רב ["ולמה נקראו עשתרות צאן, כי מעשירות את בעליהן" (חולין פד)]. כיום יש לי כמה וכמה רועים ועובדים תחתי, ואני מתפרנס בריווח גדול, הן מחלבם, והן מהגיזות שלהן אני אורג בגדים, וכו'. בכל שנה ושנה נתווספות עוד ועוד עדרי צאן לעשרות ומאות ואלפים.

שנה אחת, התפשטה מגיפה בעדרי הצאן, מגפת מְשַׁכֵּלָה היתה בהן, ונפלו בזה אחר זה, כנראה שאיזו מחלה התפשטה בהן. רצתי לרופא המומחה לבהמות, בדק אותם, וניסה בזריקות וטיפולים שונים, אבל לא נראה שום שינוי, המשיכו ליפול בזה אחר זה. רצתי שוב לרופא, עד שהרים ידיו ואמר לי: זהו משהו שמיימי, ואיני יכול לעזור לך…

נו, מה צריך לעשות? שאלתי אותו.

וענה לי: "שמע נא לדבריי, בענייני שמים איני מבין, ואיני יכול לעזור לך. לזה יש כתובת מיוחדת, גש נא לכומר העיירה, והוא יוכל לעזור לך"…

הלכתי לכומר, ולפני זה נתתי לו גם סכום כסף הגון… הכומר פקד עלי לעשות גם 'וידוי', אבל לא עזר, הם נפלו פגרים בזה אחר זה. כשראיתי שלא עזר כלום ניגשתי אליו שוב, חשבתי אולי להגדיל את סכום ה'פדיון'… עד שבפעם השלישית, מלאך רע יענה אמן בעל כרחו, ואמר לי הכומר בסוד גמור: "בוא ותשמע מה שאומר לך", כשמקודם הוא בודק אם דלת חדרו סגורה היטב. פתח ואמר: "אני מגלה לך סוד, אבל אל תגלה זאת לשום אדם… לא הרחק מכאן, יש ראביי קדוש, קוראים לו 'ראביי לייבוביץ', הוא איש קדוש, לך אליו, אולי הוא יוכל לעזור לך". והלכתי מיד להיכל הישיבה.

הבחורים נבהלו נמוגו, גוי שמן ומגושם עומד בפתח הישיבה, לידו עגלה וסוסים, והוא מבקש להיכנס לישיבה… הוא רוצה להיכנס אל 'הרבי' (כך כינו אותו התלמידים), אל הראש ישיבה, אולי הוא רוצה להתקבל בישיבה, או לדבר בלימוד?!…

התלמידים הלכו לבשר לרבי ברוך בער שגוי רוצה לדבר עמו… "שיכנס"… פסק רבי ברוך בער.

העמיד את עגלתו בצד, ונכנס לתוך החדר, התיישב והתחיל לבכות בדמעות שליש…

התחיל להתוודות, וסיפר את כל סיפורו על העזים והכבשים שמתו בזה אחז זה, ואין רפואה למכתם. וש… הכומר גילה לו, שראביי לייבוביץ יכול לעזור לו… ולכן אני פה…

רבי ברוך בער נענה ואמר לו: "תנאי אחד יש לי אליך".

"מה התנאי?", שאל הגוי.

"תן לי את ידך, ותבטיח לי, שלא תעשה רע ליהודי כל ימי חייך"!!!

"וכמה זה עולה?" שאל הגוי.

"זה לא עולה כלום!" השיב רבי ברוך בער בניחותא, "רק תבטיח לי".

הגוי הבטיח. וחזר לביתו. והמגפה נעצרה. שוב לא נשמע 'שוד ושבר' בעדרי הצאן.

"האם לא אקח אותך לראביי לייבוביץ?!" – סיים הגוי את סיפורו להבחור יצחק גלבך.

*

סיפור זה שמענו השבוע מהרה"ח רבי אליעזר גלבך שליט"א, שציטט לנו מלה במלה, ממה ששמע מאביו – בעל המעשה – הרב החסיד רבי יצחק גלבך זצ"ל, מתלמידי רבי ברוך בער, ולימים מחשובי חסידי ברסלב (נלב"ע חוה"מ סוכות תשנ"ז).

(אור לישרים, מגליון קנין תורה)

 

[אחד יחיד]

בעת שברח הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל בעל ה'ברכת שמואל' עם הוריו הקשישים מקרמנצ'וג לוילנא, ונאלצו לא אחת להבריח גבולות ולדלג על גבי גדרות, ואביו הזקן התקשה לעמוד בקצב ההליכה הנדרש, הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל עזר לו כל הזמן וכשהגיעו לגדר היה נשכב על הרצפה ומבקשו לעלות עליו ולעבור.

עם בואו לוילנא חלה אביו ונפל למשכב והגאון רבי ברוך בער זצוק"ל היה יושב עמו ימים ולילות. הבחורים דאגו לבריאותו ושכנעו אותו שהם ישמרו על האבא, רק אז הסכים לעזוב לכמה שעות את מיטת אביו. כעבור ימים נפטר אביו, בעיצומו של לימוד עם נכדו הגאון רבי יעקב משה, כאשר לפתע, באמצע שהסביר תוספות הפסיק, וכשהרים רבי יעקב משה את עיניו מהגמ' ראה שסבו נפטר.

הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל חשש שלא טיפל באביו במחלתו כראוי, והצטער על כך צער רב. כל כך הצטער עד שהיה חשש שזה ישפיע על בריאותו. באחד הימים התקיימה בוילנא אספת גדולי ישראל אליה הגיע מרנא החפץ חיים זי"ע, כאשר אחר האספה נפגש הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל עם החפץ חיים פנים אל פנים וסח בפניו את צערו.

מרנא החפץ חיים זי"ע לא הרגיע אותו בסגנון: לא, היית בסדר גמור וכדו', אלא שוחח עימו על מעלת התשובה והדגיש שתשובה לא רק שהיא מכפרת על החטא אלא שהופכת את האדם למציאות אחרת לגמרי, לאדם חדש, ואין לו ל"אדם החדש" שאחר התשובה, להצטער על העבר של קודם התשובה.

והגאון רבי ברוך בער זצוק"ל היה אומר תמיד: החפץ חיים החיה את נפשי! וכל השנים היה חוזר על יסוד זה. וסיפר הגאון רבי מרדכי שוואב שפעם בהפסקה בראש השנה אמר הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל "היום באמצע שמונה עשרה החפץ חיים הציל אותי".

במשך שנים רבות הייתה חמותו של הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל, הרבנית מרת בילא צימרמן ע"ה, שהאריכה ימים הרבה, מתגוררת בביתו והיה מכבדה באופן מופלא. וכשהייתה מקישה על דלת הכניסה בבואה, היה ממהר בעצמו לרוץ אל הדלת לפתוח, תוך שהוא מכריז בקול: "הנה אני בא".

בשנים האחרונות כשהייתה תשושה וחולה, היה משתדל לסעדה ולעוזרה בעצמו. ומספרת נינתה הרבנית ליכטנשטיין, מזיכרונה, שכאשר נזקקה פעם לרופא עמד על כך הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל שהוא עצמו ילך לקרוא לרופא.

בסלון הבית עמד שולחן גדול ובשבת היה הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל יושב בראש השולחן בצד אחד, וחמותו הרבנית בראש השולחן מצדו השני. פעם בשבת אחר הסעודה באו הבחורים מהישיבה לדבר איתו בלימוד. בתוך דבריהם אמרה חמותו לאחת הנכדות: "לו הייתי צעירה יותר, הייתי עוברת לשבת קרוב ולשמוע את דברי התורה שזה גורם לי הנאה".

הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל שמע מה שאמרה ותיכף עבר קרוב למקומה בכדי שתוכל לשמעו מדבר עם תלמידיו.

(גיליון הורינו)

 

[אחד יחיד]

שח מרן הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ וחבר מועצת גדולי התורה, במעשה מופלא ממשנת סבו הגדול, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל, ראש ישיבת קמניץ ובעל ה'ברכת שמואל': "סבא (מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ בעל ה"ברכת שמואל") זצוק"ל, תמיד היה אומר: "בן אדם צריך להכין את עצמו לאחר מאה ועשרים, לבוא לבית דין של מעלה עם משהו שהוא היה מיוחד בזה והשקיע בזה כל החיים". פעם כשישב עם תלמידיו, אמר: "כשאני אבוא לעולם האמת, איני יודע עם איזה דבר חזק אני אבוא. ללמוד כמו שצריך – הרי אני מקווה לפגוש שם את הרבי, ר' חיים, ואילו פנים יהיו לי לידו? אם אני אדבר על עמקות בתורה – הרי אני מקווה לפגוש שם את רבי עקיבא איגר, ומה אני בכלל לעומתו? אם אומר שהייתי חזק במידות טובות – הרי רבי ישראל סלנטר זיע"א, ישב שם, ואני אתבייש ממנו ואתחבא!"…

הרהר רבי ברוך בער כמה רגעים, לפתע התעשת ואמר: "אני אבוא לשם עם טענה חזקה שאהבתי כל יהודי בכל נפשי מכל הלב, עד בלי סוף!". והוסיף ואמר: "כל יהודי שהייתי רואה ברחוב, אפילו מרחוק, הייתי אומר הברכה אוף זיין קאפ (ברכה על הראש שלו, כלומר שיחולו ברכות לראשו)"

ומעשה שהיה, כך סיפרה נכדתו, הרבנית שיינר ע"ה (אשר יום פטירתה חל יום לאחר רבי ברוך בער זיע"א, בו' כסלו): פעם הגיע בעל מלאכה לביתו של רבי ברוך בער, לתקן משהו, והוא הסתובב עם 'כובע עבודה' של פועלים. רבי ברוך בער חשב שהוא גוי וכשסיים את עבודתו והתכוון ללכת, אמר לו האינסטלטור 'יום טוב' בשפה פולנית. רבי ברוך בער הכיר שתי מילים בלבד בשפה הפולנית: 'שלום' ו'יום טוב', מפני דרכי שלום והשיב לו 'יום טוב' בפולנית.

אמר לו בעל המלאכה: "רבי! מדוע אינך עונה לי ביידיש? אני רגיל לשפה הפולנית ולכן אני מדבר כך, אבל הרב הרי לא רגיל לשפה זו ואני יהודי מבין יידיש". רבי ברוך בער הזדעזע על כך שחשב על יהודי שהוא גוי, מיד חיבקו ונישקו וביקש מחילה כמה פעמים, וכה הרבה להצטער על שחשד ביהודי שהוא גוי, ח"ו, הוא לא נרגע וביקש מבעל המלאכה: "בא, תשב, ואסביר לך מה ההבדל בין יהודי לגוי". ישב עמו רבי ברוך בער קרוב לחצי שעה (!) והסביר לו עד כמה יהודי הוא חשוב וכו', ואז אמר לו: "אתה מבין למה אני צריך כל כך להתנצל ולבקש מחילה?!". עלינו ללמוד מהמעשה המופלא עם סבא זצוק"ל, עד כמה יש לאהוב כל יהודי ולהעריך כל יהודי!

(מתוך סברי מרנן – פרשת ויצא תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

וכך סיפר חתנו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעל ה'ברכת שמואל', הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל: שנים רבות לאחר המלחמה, ראיתי יום אחד את שפני חמי הג"ר ברוך בער מפוחדים ומבוהלים, וכששאלתי אותו לפשר הדבר, פרץ בבכי מר ואמר: "ראיתי היום בין ספריי ספר ששייך לבית הכנסת בעיר 'קרעמנטשוג', שם שהיתי בזמן המלחמה, והנה אני גזלן… ולא עוד" – הוסיף רבי ברוך בער – "שהכשלתי אשה באיסור אשת איש, כי בזמן ששהיתי ב'מינסק' צירפני רבי אליעזר רבינוביץ לדון בגט, וכיון שהיה זה אחר שהייתי ב'קרעמנטשוג' והספר כבר היה תחת ידי, הרי אני פסול לדון בגיטין, והגט הרי פסול…".

"ניסיתי לפייסו", מספר רבי משה, "שהרי לבטח לא לקח את הספר בכוונה, וכנראה הכניס את הספרים שלו לתיק ובטעות הכניס גם ספר זה…. אך כל הסבריי לא הועילו, רבי ברוך בער הסתובב אנה ואנה ולא נרגע: הרי אני גזלן…".

לפתע, נעצר רבי ברוך בער ואמר: "חושבני שיש לי תשובה… כי כשנסעתי מ'קרעמנטשוג' ל'מינסק', בדרך נפלו עלי רוצחים ובקשו להורגני, הייתי בין חיים למות ואמרתי וידוי ועשיתי תשובה על כל חטאיי, ממילא גם על חטא זה התוודיתי ושבתי בתשובה שלמה… אלא שעדיין לא השבתי את הגזילה, אך מכיון שהיה מצב מלחמה ולא היה באפשרותי להשיב את הגזילה, כבר אינני בגדר רשע והגט כשר…". (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מספרים שכשרבי ברוך בער ליבוביץ' זצ"ל, בעל ה"ברכת שמואל", שכשהיה ילד קטן, אביו ראה פעם שהוא מתנהג לא כשורה, וגער בו גערה שגרמה לו להתחיל לבכות.

מיד לאחר שהתחיל לבכות, לקח הילד, ברוך בער, סידור והתפלל מנחה.

שאל אותו אביו: "מה העניין שנעמדת להתפלל מנחה?" והילד השיב: "חשבתי לעצמי: אם כבר קיבלתי מכה שהביאה אותי לידי בכי, חבל שהבכי הזה ילך לאיבוד. לפחות אתפלל באמצע הבכי ואבקש 'אתה חונן לאדם דעת' או 'רפאנו ה' ונרפא'. אקח את הבכיות ואתפלל איתן, כדי שאעשה מהן יהלום בכתר של בורא עולם".

(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל התייחד והתפרסם בדקדוקו הגדול במצוות כיבוד אב ואם, ותלמידיו שזכו לראות זאת עין בעין היו מרבים לספר על הידוריו ודקדוקיו במצווה זו. בייחוד ראו זאת תלמידי הישיבה בתקופת כהונתו כראש הישיבה בעיר קרמנצ'וג ובווילנא, שכן בתקופה זו התגוררו הוריו בביתו והיו רואים את התנהגותו אליהם.

הוריו של הגאון רבי ברוך בער היו עשירים. במלחמת העולם הראשונה ירדו מנכסיהם ונאלצו לבוא ולהתגורר בבית בנם הגאון רבי ברוך בער והוא היה דואג לכלכלתם ולכל מחסורם. מדרך הטבע, העניות קשה שבעתיים עבור אדם עשיר שירד מנכסיו, אולם הגאון רבי ברוך בער הצליח בעמל רב לתת להוריו תחושה נעימה כדי שלא יכאבו את מצבם. למשל, כאשר היה נוטל משהו מהבית היה מבקש מהם את הדבר כאילו שייך הוא להם, וכל מי שהיה בביתו הרגיש שהוא עצמו מסתובב כאורח וכבן הסמוך על שולחן אביו.

באופן כללי נדמה היה לבני הישיבה שיומו של הגאון רבי ברוך בער סובב כל העת סביב צרכיהם של הוריו. מפעם לפעם ניגש היה לראות האם זקוקים הם למשהו, ועל כל בדל רמז שצריכים הם משהו, תיכף ומיד היה דואג שיקבלו, ומברר היטב אם הם שבעי רצון.

כשהיה הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל ראש ישיבת סלבודקא, מספר על הנהגות אלו לתלמידיו, היה אומר שאחד מגדולי הדור תמה פעם מתי הגאון רבי ברוך בער מספיק גם ללמוד, אם כל היום עובר עליו בחישובים של כיבוד אב ואם.

פעם בעת חירום, לא שילמו לו ראשי הקהל בקרמנצ'וג את משכורת רבנותו, והיה רעב ללחם במשך תקופה מה, ואמר אז לראשי הקהילה: אם עבור עצמי, ניחא, אבל הקפדתי היא בגלל אבי שאין לי כיצד להאכילו לחם.

האב הרב רבי שמואל דוד, (על שמו קרא הגאון רבי ברוך בער שם ספרו 'ברכת שמואל') מגיע היה בקביעות לשיעורי בנו, ולפני שהחל הגאון רבי ברוך בער למסור את השיעור, ניגש היה אל אביו ומבקש ממנו רשות. כשסיים את השיעור ניגש היה שוב אל אביו ואומר לו: טאטינקע, האב איך גוט געזאגט דעם שיעור? (אבא יקר, האם אמרתי טוב את השיעור?) הג"ר אפרים אשרי זצ"ל סיפר שראה פעם את המחזה איך שהגאון רבי ברוך בער הולך עם אביו לישיבה ונראה היה כהולך אחריו, כילד ההולך אחר אביו. באחד הימים הסתכל תלמיד הישיבה רבי שלמה היימן מהחלון וראה את הגאון רבי ברוך בער הולך עם אביו בדרכו לישיבה ולא הרחק מהם הבחין בקבוצת גויים פורעים. דפק רבי שלמה בחזקה על החלון וסימן בידו להגאון רבי ברוך בער שיראה שיש סכנה ויזדרז לרוץ עם האבא, והשיב לו הגאון רבי ברוך בער "אינך רואה שאבא לוקח אותי עכשיו לישיבה?!"

ומעין זה מסופר כי בזמן הפוגרום בקרמנצ'וג אירע פעם שהלך עם אביו ברחוב וכולם ברחו מאימת הפורעים אולם הגאון רבי ברוך בער בשלוות נפש חיכה לאביו וטיפל בו במסירות, עד שהביאו למקום בטוח.

הגאון רבי ברוך בער היה מספר על נס שהיה לו, שנכנס חייל ורצה לקחת מאביו את השעון שלו, ורבי שמואל דוד לא הסכים לוותר. ואותו פורע נאבק עם האבא ובאמצע הוציא פגיון ורצה להורגו. ומיד קפץ הגאון רבי ברוך בער ונאבק בו ואמר "אין מיר, נישט אין אהם" (תפגע בי ולא בו), ולפתע הגיע גנרל זקן בפתח וצעק על החייל שיעזוב אותם. ותלה את ההצלה המופלאה בזכות מצוות כיבוד אב במסירות נפש.

(עלון 'הורינו')

 

[אחד יחיד]

מספר רבי שלום שבדרון זצ"ל על רבי לייב גרוסנס, גאב"ד לונדון, שהיה תלמידם של החפץ חיים בראדין, ושל רבי ברוך בער ליבוביץ מקמניץ. ערב אחד, בהיות רבי לייב בחור צעיר בישיבת קמניץ, הגיע אורח לישיבה, יהודי הדור פנים בעל זקן לבן. היה זה רבי שלום איישישוקר, שהיה מגדולי תלמידיו של החפץ חיים. רבי שלום שהזדמן לאזור, נכנס להתפלל מעריב בהיכל הישיבה.

מנהג היה לו לרבי ברוך בער ליבוביץ, ראש הישיבה, שכאשר היה פוגש בתלמיד מישיבת ראדין היה מבקש לשמוע ממנו סיפור על מרנא החפץ חיים, זקן הדור.

ידע רבי לייב, שודאי יזמין ראש הישיבה את ר' שלום לאחר ערבית לארוחת ערב, ויבקש לשמוע ממנו סיפורים על הכהן הגדול מראדין. הבחור לייב, השתוקק לשמוע את שיחת הזקנים, שתורה היא ולימוד היא צריכה, אך ידע גם ידע, שלמרות שבית ראש הישיבה פתוח לבחורים בכל שעות היממה, בכל אופן, כאשר מגיע אורח חשוב לשוחח עם הרב, נועלת הרבנית את הדלת ולא מניחה לאף בחור להכנס פנימה.

מה עשה הבחור הצעיר? מיד לאחר סיום התפילה, מיהר ואץ לביתו של הרב, בסלון ישבו כ- 15 בחורי חמד והתפלפלו בריתחא דאורייתא, בגמרות פתוחות. הוא מיהר בחפזונו לחדר הפנימי, בו קיבל הרב את אורחיו, והשתחל בזריזות חתולית מתחת למיטה, כשהוא ממתין במתח לבאות.

כעבור עשר דקות, שמע הבחור את שני הרבנים הזקנים צועדים לכיוון החדר. הבחורים שלמדו בסלון, מיהרו לפנות את הבית, והדלת נסגרה מאחוריהם. פחד מילא את ליבו של רבי לייב, הנה, הנה תיכף ימצאוהו שוכב מתחת למיטה, ויגרשוהו בבושת פנים. אך מאום לא קרה, אף אחד לא שת ליבו לאורח הלא קרוא, והשיחה קלחה לה בין שני הגדולים.

"נו, ר' שלום", פונה אליו ר' ברוך בער בנעימות, "א מעשה פון החפץ חיים"…

"הייתי נער בן 15, כשלמדתי בראדין אצל החפץ חיים", מספר רב שלום איישישוקר. "החפץ חיים עוד היה צעיר, והיה לו מנהג לאסוף את הבחורים בכל יום שישי ולעשות הכנה לשבת. מה היתה ההכנה? הם סיפרו סיפורי צדיקים. זוכר אני היטב, סיפור אחד שסיפר לנו ראש הישיבה. רבו של החפץ חיים היה השרף רבי נחומק'ה מהורודנא הקדוש הנורא. תלמידו הענק כתב עליו פעם: "כשאני רוצה להתחזק ביראת שמים, מוציא אני מן המגירה את התמונה של דמות דיוקנו של ר' נחומק'ה, ואז מתעורר אני ליראת שמים".

סיפר החפץ חיים לבחורים: "כשהייתי נער בישיבה קטנה, אצל ר' נחומק'ה, גילינו שהרבי נעלם מידי לילה בחצות. לא ידענו לאן הוא הולך. לילה אחד החלטתי לעקוב אחריו, ולגלות מעט מסודותיו בקודש. ראיתי אותו הולך בסמטאות עד שהגיע לבית הכנסת של החייטים, שנקרא 'שניידר שול'. הר'בה הקדוש פתח את הדלת בית הכנסת, ונעל את עצמו בתוכו.

למחרת, הלכתי להתפלל ערבית בבית הכנסת של החייטים. לאחר התפילה, עליתי לעזרת הנשים, נשכבתי מתחת לאחד הספסלים והמתנתי. לאחר שעזבו אחרוני המתפללים, כיבה הגבאי את כל הנרות, נעל את הדלת, ואני נותרתי לבדי בבית הכנסת כששיני נוקשות מאימה. מעט אחר חצות, נשמע קול רשרוש המפתחות, והרבי הקדוש פסע פנימה. ממקום עומדי בפינת עזרת הנשים, ראיתי אותו פונה לעבר הבימה, פותח ספר, ושוקע בלימודו.

לפתע ראיתי אש! — אש בוערת! מקיפה את ר' נחומקה השקוע בספר ואת הבימה. עמדתי רועד כולי, בהביטי במחזה הנורא, כמוהו לא ראיתי מעולם, ולא יכולתי להוציא הגה מפי.

שעה שלמה נמשך המחזה המופלא, עד שסגר ר' נחומק'ה את ספרו, ולאט לאט הלכה האש ודעכה. הרבי החזיר את הספר לארגז הספרים ויצא בלאט, ואילו אני נותרתי נעול בבית הכנסת כשכולי נפעם ממראה עיני. לפנות בוקר שב הגבאי, הדליק את האח, חימם את המים, ואילו אני חמקתי ומיהרתי חזרה אל הישיבה".

כך סיפר החפץ חיים לתלמידיו על רבו הגדול, שכאשר למד, היו אצלו הדברים שמחים כנתינתם בסיני, ואף האש ירדה ממרומים כבמעמד הר סיני".

ר' ברוך בער שמע את הסיפור ופניו אורו. "אמור לי", פנה לר' שלום, "על מי היה הסיפור הגדול שסיפרת?"

"מה השאלה?" תמה ר' שלום, "על רבי נחומק'ה מהורודנא, האם כבודו לא שמע את דבריי?"

"סיפור אחר אני שומע ממך", ענה ר' ברוך בער, "העובדה שהאש ירדה מן השמים, והקיפה את השרף המקובל האלוקי, רבינו נחומק'ה מהורודנא, זו בכלל לא שאלה, מילתא דפשיטא… אך נדהם אני מרבינו בעל החפץ חיים, נער צעיר לימים שראה במו עיניו הרכות את אש התורה. על כך אני מתפלא. אות וסימן הוא, כי כבר מגיל רך שמר על עיניו, על דיבורו ועל מחשבתו, כי תורה שהיא אש, היורדת מן השמים – לא כל אחד זוכה לראות…" (הרב ישראל מאיר שושן)

 

[אחד יחיד]

כידוע, בקיץ תרפ"ח נסע בעל ה'ברכת שמואל', מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, למסע גיוס כספים באמריקה, עבור ישיבתו ישיבת קמניץ בליטא, שנקלעה למצב כלכלי קשה, וניצל את ההזדמנות כדי להפיח בה רוח של אמונה ויהדות, ולחזק את שמירת התורה והמצוות.

היהודים התמודדו באותה תקופה עם נסיון קשה בשמירת השבת. אדם שהצהיר שאינו עובד בשבת – אפסו סיכוייו למצוא מקום עבודה.

רבי ברוך בער היה מקהיל קהילות ברבים, ומדבר ומזרז על חשיבות השבת ורוממותה, ועל גודל השכר שמצפה לאלו השומרים אותה כראוי למרות הקשיים והנסיונות.

מסופר, כי באחת השבתות עבר סמוך לחנות יהודית הנעולה על מנעול ובריח, ורצה לחזק את בעל החנות, לטעת בו רגשות אושר וזכיה על החלטתו האמיצה. מה עשה? ניגש למנעול, נישקו בחיבה, ואמר בהתפעלות:

"הא! מנעול זה מכריז כי שבת היום! מנעול זה מכריז כי השם הוא האלוקים, ואנחנו עם ישראל עבדיו השומרים את תורתו ומקיימים את מצוותיו!". (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

ה' בכסלו- רבי ברוך בער ליבוביץ ה'ברכת שמואל'

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il