ויחי וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו - מדוע? (1 צופה)

[הצעיר שבחבורה]

לכאו' פלא הוא, למה ציוה יוסף לחנוט את אביו כמנהג המצרים, ולא נשמע כזאת מעולם בישראל.


בביאור מנהג החניטה המצרי, כותב הרש"ר הירש

הרי כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית - הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים - לבין ההשקפה היהודית.

יש לעמוד על ניגודים כאלה, כל מקום שהם נמצאים, ויש להבליט אותם בייחוד מול אלה, הכופרים בתורה משמים, וב"יצירתו של משה" רואים רק את פרי "גאונותו", שינקה מחכמתם של כהני מצרים.

מה רב הניגוד המתגלה כאן! המצרי חנט את הגוף, למען יעמוד בייחודו הפרטי. ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת. היא נדדה מגוף לגוף - ועברה גם בגופי בהמות - פשטה צורה ולבשה צורה בגלגולים רבים.

אך לדידן עומדת הנשמה לעד, ואילו הגוף נודד; משעה שהנשמה נאספה אל עמיה, דבר אין לגוף עם האישיות, אלא מצוה היא להביא את הגוף מיד במגע קרוב עם האדמה המפוררת (עי' סנהדרין מו ע"ב). הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים. המצרי מאמין בגלגולי נשמות, והוא מבקש להגן על הגוף מפני כל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף לשינויים חומריים.
ואם כן, הרי תמוה כיצד ציוה יוסף לחנוט את יעקב?

וביאורו של הרש"ר שכתב "הנה לא היתה החניטה מנהג יהדות, ויוסף התחשב כאן במנהגי המצרים; אילו נמנע מלחנוט את אביו, היו רואים זאת כפגיעה בכיבוד אב".

דומני שאינו מניח את הדעת די הצורך.​

 

[בחקתיך אשתעשע]

"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו" (בראשית נ', ב')

עיין רמב"ן (לעיל מח, ז), שיעקב רמז ליוסף שכשימות יחנטוהו הרופאים. ורואים כן ממה שיעקב אמר ליוסף, שכיון שרחל מתה בדרך ליד בית לחם, אפילו שעד מערת המכפלה היה מהלך רק חצי יום, לא הייתי יכול ללכת עמה למערת המכפלה עם כל המקנה ובני הבית שלי, כי זה היה מאריך את הדרך בהרבה זמן, ולא היו לי רופאים שיחנטו אותה כדי שתחזיק מעמד בכל הדרך, וכן לא היה יכול לעוזבם שם וללכת לבדו, וקברתיה על הדרך בבית לחם.

אבל אני, כיון שאמות במצרים ויש שם רופאים וחונטים – תעשה לי כן כדי שגופי יחזיק מעמד עד ארץ כנען במערת המכפלה. [ועיין בשו"ת חבלים בנעימים ח"ד יו"ד סי' מ].

אולם הגר"י אייבשיץ זצ"ל ב'יערות דבש' (ח"א דרוש ז), כתב טעם אחר מדוע חנט יוסף את אביו: "כי מצרים שהיו חונטים מתים שלהם היה בשביל כך, כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים, יש לנפש דביקות בגוף, וכל עניינם היה לדרוש למתים, וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות שעל ידי המתים".

וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג במצרים לקיים גופו, כדי שעל ידי כן תהיה נפש יעקב קשורה, ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, כי עודנה נפש יעקב בזה העולם כרוכה אחר כל גוף וגוף הקיים, ובעבורו יטיב ה' לנו, כי יש שורש צדיק בעולם הזה.

ועי"ש שמביא ראיה לזה, שע"י החניטה הנפש נשארת קשורה לגוף, "שכבר העידו כותבי זכרונות ספרד פונטי דניסי, על יאהן דע שלאדע, שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים מומיי"א להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים, הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד, ויספר אשר קרהו". [ודנו הפוסקים אם מותר לחנוט מתים, עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"ט, ושו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ד, ושו"ת חת"ס יו"ד סי' של"ו, ושו"ת צפנת פענח ח"א סי' כא, ושו"ת מהר"ץ חיות סי' ו', ושו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח].

ובאור החיים הקדוש הקשה: מדוע חנט יוסף את יעקב, הרי צדיקים – אין גופם מסריח ונרקב? וביאר שמה שאמרה הגמ' (שבת קמו.), שישראל כיון שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, זה רק אחר מתן תורה ולכן גוף של צדיקים לא מסריח, אבל קודם מתן תורה היה מסריח, אבל יעקב, כיון שלא מת (עיין תענית ה:) א"כ גופו לא היה מסריח, אולם יוסף, שלא ידע סוד זה שיעקב אבינו לא מת וסבור היה שמת (עיין רש"י תענית שם) ויסריח, כיון שהיה זה קודם מתן תורה – לכן ציוה לחנוט אותו.

(קב ונקי)
[מקור: https://www.dirshu.co.il/מדוע-היו-ה...6H-fSL6Whu-5YqjzaMPmiVeGqJG9FZaimApvFOaetic3b ]

 

[הצעיר שבחבורה]

והמלבי"ם דרך אחרת עמו בביאור העניין

וענין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון,

אולם יפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו.

ביאור סיבת הקבורה
דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלהית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון והמעשה, שעל ידם יותכו החלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה ג"כ הנצחיית, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזאת שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים, העיון הוא באמצעות המדמה והחושים, והמעשה יתערבו בם פניות רבות חומריות, עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימיית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלה כראוי, וע"כ גם אחרי המות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וע"כ המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה,

צדיקים אינם מטמאין
אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות, אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מן הבשר ואין טומאה עוד להגוף, וע"כ צדיקים אין מטמאין וא"צ שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו, כי כלם נפרדו וכד ניחא נפשיה אמר טהור טהור.

החניטה למצרים היפך החניטה ליעקב
ולפ"ז החניטה להמצריים היה מפני שנפשם נעשה חומר ובשר ואין טעם לקבורה להפריד הנפש והרוח, כי גם הרוח נעשה בשר ואין מטמא עוד כמו שאין טומאה לבהמה,
ואצל יעקב היה בהפך מפני שנפרדו כל חלקי הרוח בחייו ונשאר הגוף טהור, לכן חנט אותו שישאר קים כלבוש טהור שהתלבשה בו הנפש האדירה הזאת שנקרא בשם ישראל, כי שרה עם אלהים ועם אנשים, ונפרד בחייו מן גופו כמ"ש בפ' וישלח. ועז"א ויחנטו הרפאים את ישראל, שחניטה זו היתה מצד שנקרא ישראל:​