וישמע יתרו
"מה שמועה שמע - ובא", לשמוע כולם שמעו, "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", אבל הם שמעו ולא עשו דבר,
גם עמלק שיצא חוצץ כנגד ישראל שמע היטב כמ"ש - "אז נבהלו אלופי אדום", מדוע לפתע הוא מעז לצאת נגד ישראל ולצנן את האמבטיה?,
התשובה שהוא שמע והמשיך הלאה, הוא נתן לעצמו להמשיך את חייו כרגיל ואף לקרר אצל כולם את האמבטי, כשיתרו ראה את זה הוא מיד בא, הוא לא רק שמע הוא גם בא, הוא הבין שאם אצל עמלק לקח חודשיים עד שהם חזרו למסלול אצלו זה ייקח מקסימום שנתיים, ולכן הוא התגייר, כך הוא וגם כל זרעו אחריו יזכרו וישננו את הנסים, עד שמבני בניו היו בלשכת הגזית.
וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק,
מדוע נצרך לשניהם?, מה גם שבסוף הפסוק מפורש שבא "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"?, ומדוע יצ"מ לא הייתה מספיקה?
אלא יתרו ראה שבקרי"ס ה' נלחם בשביל הגשמיות שלנו, ואילו אצל עמלק אנחנו נלחמנו בשביל שם קודשו, כשהוא ראה את החיבור והיחס ביננו לקב"ה שכ"א נלחם בשביל השני, הוא רצה גם להיות חלק,
ומזה הוא אף הבין שיציאת מצרים לא הייתה למען העם המתייסר תחת עול מעבידיו, אלא דווקא "כי הוציא את ישראל ממצרים", הוא הוציא את ישראל עם סגולתו מרוב אהבה המיוחדת אליהם, וכדי שנתתמם עימו בסיני, שנהיה לממלכת כהנים וגוי קדוש.
מה הדבר הזה אשר אתה עושה
והפתרון, "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות", לכאו' יש ליתרו טענה פשוטה ויש לו פתרון פשוט, אין פה חכמה גדולה, הלא בכל עבודה צבא ובית משפט יש את הגדול והקטן כדי שהגדול יתייחס לדבר הגדול בלבד, האם כל זה הגיע רק מהרעיון הגאוני של יתרו?
שמא זהו הביאור, משה קיבל את התורה מסיני, אם יש לי שאלה הוא המקור ברור שנשאל אותו, בדרך טבעית זה מה שצריך להיות, לשאול את מקבל התורה בעצמו וכך הדבר המשיך למרות שהיו עוד גדולים בתורה, אבל יתרו הגיע מבחוץ, מבחוץ אפשר לראות לפעמים דברים שקשה לראות מבפנים, ואז הוא מיד אומר שכך לא יתכן,
כך בכל דבר המחייב שינוי, לא צריך חכמה שלא הייתה קיימת, אלא הסתכלות מחודשת על המצב, בכל בעיה ומידה רעה יתכן שההרגל והזמן מכהה את החושים, הוא נותן להם להרגיש כי המידה הרעה היא עובדה מוגמרת רק צריך להתרגל לחיות לצידה, ולא היא.
ברוך ה'
תנא משום ר"פ, גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'. (סנהדרין צז)
ומדוע באמת לא אמרו ברוך?, גם כאן שמא י"ל שמאחר והיו מורגלים בטובה ובניסים הגדולים כבר לא הרגישו את הפלא, רק יתרו ששמע זאת לפתע ראה את כל הטובות ובירך, כך אנחנו יכולים לשכוח את כל הטובות שבכל יום עימנו, עלינו לראות אותם כחדשים.
אשר זדו
'זדו' הכוונה התכוונו מלשון מזיד, המצרים השתעבדו בנו במזיד, מה באים לומר בזה, אם הם שיעבדו אותנו שנים ארוכות ברור שהם עשו זאת עם הרבה כוונה?, ועוד יותר מקשה הרמב"ן (פר' לך לך) לכאו' מה רוצים מפרעה, הוא יכול לטעון טענה פשוטה, הרי הוא קיים רצון ה' שאמר 'ועבדום ועינו אותם'?
ומתרץ, שזה מה שהתורה באה לומר במילים "זדו עליהם", הם עשו את זה בכוונה להרע מתוך כעס אישי, הם היו עושים כך בלא"ה וכל כוונתם לא הייתה בגלל שה' ציוה, וכן המצריים אף הוסיפו מעבר לעינוי הנאמר לאברהם, כי הם שחטו תינוקות וימררו את חייהם,
ובכלל הזה רק בוחן לבבות ויודע מחשבות יכול לדון, שהרי מלך שנתן לתליין להרוג את פלוני והתליין יריבו משכבר הימים, למלך זה לא משנה, חשוב לו התוצאה ולא הכוונה, אבל ה' יראה ללבב, וע"ז אמר יתרו בתחילת הפס' "עתה ידעת כי גדול ה' מכל האלוקים".
למדנו מזה שכל מעשה נמדד לפי הכוונה האמיתית, ודי במעשה קטן נוסף כדי להוכיח את הכוונה בכל המעשה, אם יהודי פותח חנות וגם מכוון לעשות חסד, אין גבול למצוות שיכול להשיג כל רגע.
כי אמר גר הייתי
משה קרא שמות לבניו, גרשום ע"ש שהיה גר בארץ נוכריה, ואליעזר על ההצלה מחרב פרעה, מדוע קודם קרא ע"ש מגוריו בכוש ורק לאחמ"כ ע"ש הצלתו מחרב פרעה שקדמה לה?
וי"ל שכל זמן שהצטערו ישראל במצרים לא רצה משה לשמוח בהצלתו הפרטית, ורק כאשר התקרבה ישועת ישראל במראה הסנה שמח גם הוא בהצלתו האישית. (ר' יונתן אייבשיץ)
שונאי בצע
מדוע לא מספיק יראי אלוקים ואנשי אמת, וצריך גם אלו ששונאים בצע?
י"ל שכאשר אדם אוהב בצע הרי שכלו מתעוות מדרך הישר, כיון שהוא רודף ואוהב כסף הרי ליבו משועבד לממון ואין שכלו ישר, מלמד שהישרות מגיעה רק למי שאינו רודף אחר תאוות. (ר' אלחנן וסרמן)
ויחן שם ישראל
כאיש אחד בלב אחד,
אם יש פירוד ל"ש לקבל את התו', אי אפשר להתחבר לתורה בלי ביאל"ח.
ואומר המדרש שבקבלת התורה ה' ירד 'לעיני כל העם' מלמד שאם היו חסרים אפילו אחד אינו כדאי לקבל, כי קבלת התורה היא רק בשישים ריבוא, וישראל זה ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, וכשם שאות שחסרה בס"ת הס"ת פסול כן בנין עמ"י הוא של שישים ריבוא שכשחסר אחד חסר בכולם,
וכן ברש"י עה"פ ונפל ממנו רב - כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב, לא כזה פשוט להיות יהודי פשוט!
על כנפי נשרים
הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני.
ואם ייכנס בו החץ הרי הגוזל לא יצליח לשרוד את הנפילה, ומה הועיל שלוקח אותו על גבו?
אלא שאותו נשר אומר, אני לא מסוגל לראות את בני נופל שדוד מהחץ שיפגע בו, לא אכפת לי גם למות יחד איתו, ובלבד שלא אראה ברעתו, והנמשל מרגש (ר' יוסף רפפורט)
ועתה -
אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות
למה לפעמים הערבות ממאנת לבוא, עוד שנה ועוד שנה והערבות ממני והלאה?
התשובה שבמקום להמשיך ולהתמיד, מתחילים כל פעם מחדש, כל יציאה נהיית הפסקה, וכך הסיר יורד מהאש ולעולם לא נהיה מוכן, הברירה היא איפוא להפסיק כעומד לכתף ולא כעומד לפוש, (ר' בונים שרייבר)
ויתיצבו בתחתית ההר
מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהיה קבורתכם
למה לא אמר פה תהיה קבורתכם, אלא שאם לא תקבלו זה יהיה כי היצר של ה'שם', כביכול במקום אחר יהיה יותר טוב הוא זה שהטעה אתכם, ובאותו 'שם' גם תהיה קבורתכם, (ר' חיים שמואלביץ)
כך כל דבר שמגיע מאת ה' ולא מקבלים בשמחה זה כי חושבים שהיכן שהוא איי שם מעבר להרי החושך יכול להיות יותר טוב, אבל האמת שאם נראה את המקום אשר אתה עומד עליו כי אדמת קדוש הוא, ככה הוא באמת יהיה.
פן יהרסו
הציווים על הגבלת ההר חוזרים ונשנים, מה כ"כ דחוף לצוות ולחזור ע"כ?, והאם יש לזה קשר לדורות?
בתורת משה ביאר, "נ"ל אעפ"י שכבר הזהירם ואמר כי סקול יסקל, מ"מ אפשר מכח חשק והתלהבות ימסור נפשו להסקל ורק לקרב אל מקום קדוש לחזות בנועם ה' וימות במקומו ונוח לו בזה",
שמא גם לדורות, לפעמים דווקא ה'לשם שמים' וההתלהבות יכולים לגרום להיכנס למקומות אשר למעלה מהשגתנו.
כל אשר דיבר ה' נעשה -
"ומנין שלא היה בהם אלם, שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה",
אותו פסוק נאמר בב' סיון, ונראה שכבר משעה שרצו וקיבלו על עצמם עול תורה, ומשעה שרצו לקיים בכל לבם 'כל אשר דבר ה' נעשה', אפילו האילמים שבהם זכו לאומרו, וידוע שבכל לימוד תורה יש מתן תורה זוטא, ושמא אם אדם יחפוץ בכל לבו לעשות כל אשר דיבר ה', יזכה לראות ניסים מופלאים.
כל אשר דיבר ה' נעשה
הרמב"ם (מכירה יא) פסק, דל"ש להתחייב על דבר שאין לו קצבה, אדם לא יכול לומר לשני שהוא ייתן לו הכל מתי שהוא רוצה וככל אשר יחפוץ, וזה מסברא דדרך העולם לשים עצמם לפני חבריהם, וא"כ איך קבלו ישראל את התורה באומרם 'נעשה ונשמע', הרי אין לזה קצבה?
ותירץ הבית הלוי, שכל זה כשבן אדם מתחייב מעצמו, אבל אם הוא משנה את כל העצמיות שלו להיות בשביל השני בזה כן שייך להתחייב בלי קצבה, שלכן עבד כנעני יכול למכור את עצמו לעבד למרות שאין לזה קצבה, כי בכך נותן את עצמו וממילא מתחייב בהכל, אין כאן התחייבות אלא הפיכת כל מהותו של האדם לכזה ששם את כל רצונותיו כמשניים לרצון אדונו, ולכן עמ"י קיבל על עצמו להיות עבד וממילא התחייב בכל המצוות, זה לא שהאדם חייב תרי"ג מצוות, אלא בעיקר הוא עבד לה', תרי"ג מצוות מבארים מה זה אומר וכולל להיות עבד, אבל באמת השורש הוא שכל מהותנו השתנתה, אנחנו משהו אחר, קשורים רק לה'.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים
אשר בראתי שמים וארץ לא נאמר כאן, אלא אשר הוצאתיך מא"מ, הא מה בא זה ללמדנו, כי ה' לא ברא את העולם כי הוא כביכול 'צריך' אותי, אלא כי הוא רוצה שנתקשר עימו, שנמשיך את אותו קשר שהתחיל ביצ"מ, ונרקם בהר סיני, כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, העם ניגש לקראת האלוקים – כחתן היוצא לקראת כלה, התורה היא קשר לקב"ה ולא רק הוראות.
לא תרצח/ תנאף/ תגנוב (נפשות)
כזה מעמד מרומם, קולות וברקים, פלצות, 'צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו', ומה נאמר שם, לא לרצוח לנאוף ולגנוב?,
אלא שהתרגום יונתן תירגם, "עמי בני ישראל – לא תהוון רציחין/ קטולין.
הציווי לא היה רק שלא לשים את סכין על הצוואר של השני, אלא לא להיות בכלל בפרשה, הגויים רוצים לרצוח אך זה לא שווה להם, אנחנו באמת אנשים שהרציחה היא דבר שמושלל מאיתנו מן היסוד ועד הטפחות
ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים
דווקא בהסתרה שבתוך ההסתרה, כשיש הסתר חושך וערפל, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך.
כי חרבך
והרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות
יותר גרוע לירוק על החבר רח"ל מאשר לירוק על ס"ת רח"ל, כמה רחוקה דעתנו מד"ת. (ר"א דיסקין)
לא תעשון אותי אלהי כסף, לא תניף אתהם גזית, לא תעלה במעלות,
רגע אחרי קבלת התורה, ומקבלים כמה פירורים מהחוקים, לא לבנות את הכרובים מכסף, את המזבח לא לבנות עם ברזל, ולבנות במזבח כבש במקום מדרגות, מדוע הציווים הללו כה חשובים דווקא עכשיו?
אלא שג' הציווים הללו, הינם הרחקות שלא להשאיר זכר לעברות, אלהי כסף מזכיר ע"ז, ברזל מזכיר רציחה, מעלות מזכיר ערווה, והרי לך אבזרייהו רחוק שלג' עברות חמורות,
יש בכאן רמז עבה, שהרציחה אינה דווקא להעביר סכין על השני, כי כל אבק וריח של עבירה גם אותו צריך להרחיק, כי אנחנו אנשים של תורה, כאלו שאין להם שום אחיזה באלו העברות, לכן נרחיק מהם כמלוא עיניו, כדי לא להיות שייכים אלהים בכל שהוא, רמז לכך מהפ' "השמר לך עלות בהר ונגוע בקצהו", הנגיעה בקצהו כמוה כנגיעה בהר כולו.
"מה שמועה שמע - ובא", לשמוע כולם שמעו, "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", אבל הם שמעו ולא עשו דבר,
גם עמלק שיצא חוצץ כנגד ישראל שמע היטב כמ"ש - "אז נבהלו אלופי אדום", מדוע לפתע הוא מעז לצאת נגד ישראל ולצנן את האמבטיה?,
התשובה שהוא שמע והמשיך הלאה, הוא נתן לעצמו להמשיך את חייו כרגיל ואף לקרר אצל כולם את האמבטי, כשיתרו ראה את זה הוא מיד בא, הוא לא רק שמע הוא גם בא, הוא הבין שאם אצל עמלק לקח חודשיים עד שהם חזרו למסלול אצלו זה ייקח מקסימום שנתיים, ולכן הוא התגייר, כך הוא וגם כל זרעו אחריו יזכרו וישננו את הנסים, עד שמבני בניו היו בלשכת הגזית.
וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק,
מדוע נצרך לשניהם?, מה גם שבסוף הפסוק מפורש שבא "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"?, ומדוע יצ"מ לא הייתה מספיקה?
אלא יתרו ראה שבקרי"ס ה' נלחם בשביל הגשמיות שלנו, ואילו אצל עמלק אנחנו נלחמנו בשביל שם קודשו, כשהוא ראה את החיבור והיחס ביננו לקב"ה שכ"א נלחם בשביל השני, הוא רצה גם להיות חלק,
ומזה הוא אף הבין שיציאת מצרים לא הייתה למען העם המתייסר תחת עול מעבידיו, אלא דווקא "כי הוציא את ישראל ממצרים", הוא הוציא את ישראל עם סגולתו מרוב אהבה המיוחדת אליהם, וכדי שנתתמם עימו בסיני, שנהיה לממלכת כהנים וגוי קדוש.
מה הדבר הזה אשר אתה עושה
והפתרון, "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות", לכאו' יש ליתרו טענה פשוטה ויש לו פתרון פשוט, אין פה חכמה גדולה, הלא בכל עבודה צבא ובית משפט יש את הגדול והקטן כדי שהגדול יתייחס לדבר הגדול בלבד, האם כל זה הגיע רק מהרעיון הגאוני של יתרו?
שמא זהו הביאור, משה קיבל את התורה מסיני, אם יש לי שאלה הוא המקור ברור שנשאל אותו, בדרך טבעית זה מה שצריך להיות, לשאול את מקבל התורה בעצמו וכך הדבר המשיך למרות שהיו עוד גדולים בתורה, אבל יתרו הגיע מבחוץ, מבחוץ אפשר לראות לפעמים דברים שקשה לראות מבפנים, ואז הוא מיד אומר שכך לא יתכן,
כך בכל דבר המחייב שינוי, לא צריך חכמה שלא הייתה קיימת, אלא הסתכלות מחודשת על המצב, בכל בעיה ומידה רעה יתכן שההרגל והזמן מכהה את החושים, הוא נותן להם להרגיש כי המידה הרעה היא עובדה מוגמרת רק צריך להתרגל לחיות לצידה, ולא היא.
ברוך ה'
תנא משום ר"פ, גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'. (סנהדרין צז)
ומדוע באמת לא אמרו ברוך?, גם כאן שמא י"ל שמאחר והיו מורגלים בטובה ובניסים הגדולים כבר לא הרגישו את הפלא, רק יתרו ששמע זאת לפתע ראה את כל הטובות ובירך, כך אנחנו יכולים לשכוח את כל הטובות שבכל יום עימנו, עלינו לראות אותם כחדשים.
אשר זדו
'זדו' הכוונה התכוונו מלשון מזיד, המצרים השתעבדו בנו במזיד, מה באים לומר בזה, אם הם שיעבדו אותנו שנים ארוכות ברור שהם עשו זאת עם הרבה כוונה?, ועוד יותר מקשה הרמב"ן (פר' לך לך) לכאו' מה רוצים מפרעה, הוא יכול לטעון טענה פשוטה, הרי הוא קיים רצון ה' שאמר 'ועבדום ועינו אותם'?
ומתרץ, שזה מה שהתורה באה לומר במילים "זדו עליהם", הם עשו את זה בכוונה להרע מתוך כעס אישי, הם היו עושים כך בלא"ה וכל כוונתם לא הייתה בגלל שה' ציוה, וכן המצריים אף הוסיפו מעבר לעינוי הנאמר לאברהם, כי הם שחטו תינוקות וימררו את חייהם,
ובכלל הזה רק בוחן לבבות ויודע מחשבות יכול לדון, שהרי מלך שנתן לתליין להרוג את פלוני והתליין יריבו משכבר הימים, למלך זה לא משנה, חשוב לו התוצאה ולא הכוונה, אבל ה' יראה ללבב, וע"ז אמר יתרו בתחילת הפס' "עתה ידעת כי גדול ה' מכל האלוקים".
למדנו מזה שכל מעשה נמדד לפי הכוונה האמיתית, ודי במעשה קטן נוסף כדי להוכיח את הכוונה בכל המעשה, אם יהודי פותח חנות וגם מכוון לעשות חסד, אין גבול למצוות שיכול להשיג כל רגע.
כי אמר גר הייתי
משה קרא שמות לבניו, גרשום ע"ש שהיה גר בארץ נוכריה, ואליעזר על ההצלה מחרב פרעה, מדוע קודם קרא ע"ש מגוריו בכוש ורק לאחמ"כ ע"ש הצלתו מחרב פרעה שקדמה לה?
וי"ל שכל זמן שהצטערו ישראל במצרים לא רצה משה לשמוח בהצלתו הפרטית, ורק כאשר התקרבה ישועת ישראל במראה הסנה שמח גם הוא בהצלתו האישית. (ר' יונתן אייבשיץ)
שונאי בצע
מדוע לא מספיק יראי אלוקים ואנשי אמת, וצריך גם אלו ששונאים בצע?
י"ל שכאשר אדם אוהב בצע הרי שכלו מתעוות מדרך הישר, כיון שהוא רודף ואוהב כסף הרי ליבו משועבד לממון ואין שכלו ישר, מלמד שהישרות מגיעה רק למי שאינו רודף אחר תאוות. (ר' אלחנן וסרמן)
ויחן שם ישראל
כאיש אחד בלב אחד,
אם יש פירוד ל"ש לקבל את התו', אי אפשר להתחבר לתורה בלי ביאל"ח.
ואומר המדרש שבקבלת התורה ה' ירד 'לעיני כל העם' מלמד שאם היו חסרים אפילו אחד אינו כדאי לקבל, כי קבלת התורה היא רק בשישים ריבוא, וישראל זה ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, וכשם שאות שחסרה בס"ת הס"ת פסול כן בנין עמ"י הוא של שישים ריבוא שכשחסר אחד חסר בכולם,
וכן ברש"י עה"פ ונפל ממנו רב - כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב, לא כזה פשוט להיות יהודי פשוט!
על כנפי נשרים
הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני.
ואם ייכנס בו החץ הרי הגוזל לא יצליח לשרוד את הנפילה, ומה הועיל שלוקח אותו על גבו?
אלא שאותו נשר אומר, אני לא מסוגל לראות את בני נופל שדוד מהחץ שיפגע בו, לא אכפת לי גם למות יחד איתו, ובלבד שלא אראה ברעתו, והנמשל מרגש (ר' יוסף רפפורט)
ועתה -
אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות
למה לפעמים הערבות ממאנת לבוא, עוד שנה ועוד שנה והערבות ממני והלאה?
התשובה שבמקום להמשיך ולהתמיד, מתחילים כל פעם מחדש, כל יציאה נהיית הפסקה, וכך הסיר יורד מהאש ולעולם לא נהיה מוכן, הברירה היא איפוא להפסיק כעומד לכתף ולא כעומד לפוש, (ר' בונים שרייבר)
ויתיצבו בתחתית ההר
מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהיה קבורתכם
למה לא אמר פה תהיה קבורתכם, אלא שאם לא תקבלו זה יהיה כי היצר של ה'שם', כביכול במקום אחר יהיה יותר טוב הוא זה שהטעה אתכם, ובאותו 'שם' גם תהיה קבורתכם, (ר' חיים שמואלביץ)
כך כל דבר שמגיע מאת ה' ולא מקבלים בשמחה זה כי חושבים שהיכן שהוא איי שם מעבר להרי החושך יכול להיות יותר טוב, אבל האמת שאם נראה את המקום אשר אתה עומד עליו כי אדמת קדוש הוא, ככה הוא באמת יהיה.
פן יהרסו
הציווים על הגבלת ההר חוזרים ונשנים, מה כ"כ דחוף לצוות ולחזור ע"כ?, והאם יש לזה קשר לדורות?
בתורת משה ביאר, "נ"ל אעפ"י שכבר הזהירם ואמר כי סקול יסקל, מ"מ אפשר מכח חשק והתלהבות ימסור נפשו להסקל ורק לקרב אל מקום קדוש לחזות בנועם ה' וימות במקומו ונוח לו בזה",
שמא גם לדורות, לפעמים דווקא ה'לשם שמים' וההתלהבות יכולים לגרום להיכנס למקומות אשר למעלה מהשגתנו.
כל אשר דיבר ה' נעשה -
"ומנין שלא היה בהם אלם, שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה",
אותו פסוק נאמר בב' סיון, ונראה שכבר משעה שרצו וקיבלו על עצמם עול תורה, ומשעה שרצו לקיים בכל לבם 'כל אשר דבר ה' נעשה', אפילו האילמים שבהם זכו לאומרו, וידוע שבכל לימוד תורה יש מתן תורה זוטא, ושמא אם אדם יחפוץ בכל לבו לעשות כל אשר דיבר ה', יזכה לראות ניסים מופלאים.
כל אשר דיבר ה' נעשה
הרמב"ם (מכירה יא) פסק, דל"ש להתחייב על דבר שאין לו קצבה, אדם לא יכול לומר לשני שהוא ייתן לו הכל מתי שהוא רוצה וככל אשר יחפוץ, וזה מסברא דדרך העולם לשים עצמם לפני חבריהם, וא"כ איך קבלו ישראל את התורה באומרם 'נעשה ונשמע', הרי אין לזה קצבה?
ותירץ הבית הלוי, שכל זה כשבן אדם מתחייב מעצמו, אבל אם הוא משנה את כל העצמיות שלו להיות בשביל השני בזה כן שייך להתחייב בלי קצבה, שלכן עבד כנעני יכול למכור את עצמו לעבד למרות שאין לזה קצבה, כי בכך נותן את עצמו וממילא מתחייב בהכל, אין כאן התחייבות אלא הפיכת כל מהותו של האדם לכזה ששם את כל רצונותיו כמשניים לרצון אדונו, ולכן עמ"י קיבל על עצמו להיות עבד וממילא התחייב בכל המצוות, זה לא שהאדם חייב תרי"ג מצוות, אלא בעיקר הוא עבד לה', תרי"ג מצוות מבארים מה זה אומר וכולל להיות עבד, אבל באמת השורש הוא שכל מהותנו השתנתה, אנחנו משהו אחר, קשורים רק לה'.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים
אשר בראתי שמים וארץ לא נאמר כאן, אלא אשר הוצאתיך מא"מ, הא מה בא זה ללמדנו, כי ה' לא ברא את העולם כי הוא כביכול 'צריך' אותי, אלא כי הוא רוצה שנתקשר עימו, שנמשיך את אותו קשר שהתחיל ביצ"מ, ונרקם בהר סיני, כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, העם ניגש לקראת האלוקים – כחתן היוצא לקראת כלה, התורה היא קשר לקב"ה ולא רק הוראות.
לא תרצח/ תנאף/ תגנוב (נפשות)
כזה מעמד מרומם, קולות וברקים, פלצות, 'צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו', ומה נאמר שם, לא לרצוח לנאוף ולגנוב?,
אלא שהתרגום יונתן תירגם, "עמי בני ישראל – לא תהוון רציחין/ קטולין.
הציווי לא היה רק שלא לשים את סכין על הצוואר של השני, אלא לא להיות בכלל בפרשה, הגויים רוצים לרצוח אך זה לא שווה להם, אנחנו באמת אנשים שהרציחה היא דבר שמושלל מאיתנו מן היסוד ועד הטפחות
ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים
דווקא בהסתרה שבתוך ההסתרה, כשיש הסתר חושך וערפל, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך.
כי חרבך
והרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות
יותר גרוע לירוק על החבר רח"ל מאשר לירוק על ס"ת רח"ל, כמה רחוקה דעתנו מד"ת. (ר"א דיסקין)
לא תעשון אותי אלהי כסף, לא תניף אתהם גזית, לא תעלה במעלות,
רגע אחרי קבלת התורה, ומקבלים כמה פירורים מהחוקים, לא לבנות את הכרובים מכסף, את המזבח לא לבנות עם ברזל, ולבנות במזבח כבש במקום מדרגות, מדוע הציווים הללו כה חשובים דווקא עכשיו?
אלא שג' הציווים הללו, הינם הרחקות שלא להשאיר זכר לעברות, אלהי כסף מזכיר ע"ז, ברזל מזכיר רציחה, מעלות מזכיר ערווה, והרי לך אבזרייהו רחוק שלג' עברות חמורות,
יש בכאן רמז עבה, שהרציחה אינה דווקא להעביר סכין על השני, כי כל אבק וריח של עבירה גם אותו צריך להרחיק, כי אנחנו אנשים של תורה, כאלו שאין להם שום אחיזה באלו העברות, לכן נרחיק מהם כמלוא עיניו, כדי לא להיות שייכים אלהים בכל שהוא, רמז לכך מהפ' "השמר לך עלות בהר ונגוע בקצהו", הנגיעה בקצהו כמוה כנגיעה בהר כולו.