בהר וחי אחיך עמך, בענין חייך קודמין (4 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים' קהלת:
במדרש רבה פרשה י"א, מעשה בספינה אחת גדולה מפרשת לים הגדול, נטלתה הרוח והוליכתה למקום שאין בו מים מהלכין, כשראו שצרתן צרה, אמרו באו ונשתתף בצרכי המזונות שלנו שוה בשוה, אם נמות נמות כולנו, אם נחיה נחיה כולנו, האיר המקום עיניהם ונטלו גדי אחד וצלו אותו, ותלוהו במערבה של ספינה, באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה עד שהשליכתה למים המהלכין והלכו, כיון שהגיעו ונכנסו לרומי ספרו המעשה לר' אליעזר ור' יהושע, וקראו עליהם "שלח לחמך על פני המים".

והקשה בחידושי הרד"ל על המדרש שם, הרי בב"מ סב. איתא "תניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך". נמצא שאנשי הספינה הללו שהשתתפו בצרכיהם בשוה, ומי שהיה לו יותר מזונות נתן מלחמו למי שאין לו, עשו כבן פטורא, דאילו לר"ע שהלכה כמותו חייך קודמין, ומדוע נחשב להם הדבר לצדקה. ויש להוסיף שקשה לומר דר"א ור"י ששיבחו את אנשי הספינה סברו כבן פטורא, שהרי ר"ע היה תלמידם, ודוחק לומר שהוא חולק עליהם.

והנה בעל האור החיים בספרו ראשון לציון על יו"ד (סי' רמ"ז ס"א) מסתפק אליבא דר"ע, שאינו חייב לתת לחבירו מהמים שברשותו משום ש"חייך קודמין", אם רוצה לתת גם לחבירו האם הרשות בידו, ומצוה קעביד, או דאסור לו למסור את נפשו כדי להציל את חבירו. ובשו"ת מחנה חיים (תליתאה יו"ד סי' ס"ה) נקט שהרשות בידו לחלוק עם חבירו. ולפי צד זה ניחא היטב, דכיון דהרשות בידו לעשות כן וגם מצוה קעביד, שפיר עבדו אנשי הספינה והתקיים בהם שלח לחמך על פני המים. ושו"ר ביפה ענף לבעל היפה תואר על המדרש קהלת רבה שם, שהקשה את קושיית הרד"ל הנ"ל וצידד שם לתרץ כן, ועי"ש מש"כ בזה. אך עדיין קשה לפי הצד שאסור לעשות כן.

והרד"ל שם כתב ליישב, דכל המחלוקת של ר"ע ובן פטורא היא רק אם כאשר אחד מהם שותה יכול להגיע לישוב, אבל היכא דאפילו אם ישתו שניהם לא יגיעו ליישוב ויאבדו שניהם, ואין כאן אלא נידון של חיי שעה, בזה אף לר"ע יתחלקו במים ואל יראה האחד במיתת חבירו. וכבר כתב כן הרב הקדמון בספר עקידת יצחק (שער כ"ב) והביאו בספר כלי יקר (למהר"ש לניאדו זצ"ל, מלכים א' י"ז), וכן כתב בדרשות מהר"ם חביב בעל הכפות תמרים (דרוש א' לפרשת משפטים) דעד כאן לא פליגי ר"ע ובן פטורא אלא אם כששותה אחד מהם מגיע לישוב, אבל אם אפילו שישתה אחד מהם אינו מגיע לישוב ומת מודה ר"ע שישתו שניהם וימותו כיון דהנפק"מ רק לחיי שעה. וכ"כ ביפה ענף שם.

אמנם בספר לשון ערומים (דרוש ט') תמה על זה, דכיון דמחללין שבת גם על חיי שעה, א"כ גם לענין "וחי אחיך עמך" שחייך קודמין, חיי שעה דידיה קודמין לחיי שעה דחבריה, עי"ש שהאריך.

אך המעיין בדברי בעל העקידה יראה, שאין עיקר חילוקו בין חיי שעה לחיי עולם, שכתב וז"ל "כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי, אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא, אימא כיון דצריך רחמי, נס לאחד נס למאה", עכ"ל. וביאור דבריו, דהרי אין זה ודאי שימותו שניהם דיכול להיות שימצאו מים או יתרחש נס, אלא שכל זמן שאחד מהם יכול להנצל בדרך הטבע לפי מה שנראה עכשיו, אמרינן על זה חייך קודמין, כיון דלפי דרך הטבע הוא יכול להנצל בכך ובלא זה קרוב להיות שימות, אבל היכא דשניהם ימותו בדרך הטבע, חיישינן לצד שלבסוף ינצלו ע"י נס, ולזה כיון דמזדקקינן לניסא, עבדינן באופן שיחיו שניהם.
​

◆ ◆ ◆​

העולה מכל מה שכתבנו, שיש ליישב דברי המדרש בב' אופנים, או דיש רשות אף לר"ע להתחלק עם חבירו, או דאף ר"ע מודה היכא דאין אחד מהם יכול להנצל. ונראה להוכיח מן הכתובים דעל כרחך אחד משני דרכים הללו נכונים, דהנה במלכים (א יז יב) כאשר בא אליהו בשנות הרעב אל האשה הצרפית ובקש ממנה לחם, כתיב "ותאמר חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג, כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת, והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו", ע"כ. וקשה לפי דעת ר"ע איך היה מותר לה להתחלק עם בנה, כיון דעומדים למות מפני שיכלה מזונם, א"כ חייך קודמין, וכיון דהקמח והשמן שייכים לה א"כ היא קודמת לבנה.

ועל כרחך כאחד משני הדרכים הנ"ל, או דיש לה רשות להתחלק עם בנה, או דכיון שבדרך הטבע שניהם מתים, בזה מודה גם ר"ע שצריך להתחלק ביניהם, וכנ"ל. [ועי' בדברי העקידה והכלי יקר ודרשות מהר"ם חביב ובלשון ערומים שם, שהאריכו במעשה דהאשה הצרפית ובדין חייך קודמין במה שהקדימה את עצמה ואת בנה לאליהו, ולענ"ד יש להוכיח ממה שהתחלקה עם בנה, וכנ"ל].​

 

[גרינפלד]

ועל כרחך כאחד משני הדרכים הנ"ל, או דיש לה רשות להתחלק עם בנה, או דכיון שבדרך הטבע שניהם מתים, בזה מודה גם ר"ע שצריך להתחלק ביניהם, וכנ"ל.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובטור יו"ד הלכות צדקה סי' רנ"א למד מהאשה הצרפית לדינא, וז"ל "כתב ה"ר סעדיה חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך, וכן אמרה הצרפית לאליהו ועשיתי לי ולבני, תחילה לי ואח"כ לבני, והודה לה אליהו ואמר לה לך ולבנך תעשי באחרונה", עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכים מובן, הרי באמת התחלקה עם בנה יחד ולא הקדימה את עצמה, ונראה דהביאור פשוט כנ"ל, דבאופן זה ששניהם מתים אין קדימה של וחי אחיך עמך וכנ"ל, אך מדיוק לשונה שאמרה לי ואחר כך לבני, משמע שאם לא היה בכדי מזון גם לפעם אחת אלא לאדם אחד, היתה מקדימה את עצמה, דחייך קודמין, אך אם ישאר גם לבנה תתן לו ולא תשמור לעצמה למחר אם בנה ימות היום, וק"ל.​

 

[גרינפלד]

אך המעיין בדברי בעל העקידה יראה, שאין עיקר חילוקו בין חיי שעה לחיי עולם, שכתב וז"ל "כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי, אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא, אימא כיון דצריך רחמי, נס לאחד נס למאה", עכ"ל. וביאור דבריו, דהרי אין זה ודאי שימותו שניהם דיכול להיות שימצאו מים או יתרחש נס, אלא שכל זמן שאחד מהם יכול להנצל בדרך הטבע לפי מה שנראה עכשיו, אמרינן על זה חייך קודמין, כיון דלפי דרך הטבע הוא יכול להנצל בכך ובלא זה קרוב להיות שימות, אבל היכא דשניהם ימותו בדרך הטבע, חיישינן לצד שלבסוף ינצלו ע"י נס, ולזה כיון דמזדקקינן לניסא, עבדינן באופן שיחיו שניהם.

לחץ כדי לכווץ...

ואני הקטן לא כ"כ הבנתי את סברת העקידה, רק היה אפשר לומר שתמיד יש כעין ספק חיי עולם על השני, שמא במקרה או בנס אם ישתה קצת - בהמשך תתחדש ההצלה,
אלא שהחיי עולם הוודאיים שלו - עדיפים על ספק זה;
משא"כ חיי שעה שלו - כן מוטל עליו לסכן עצמו, משום ספק חיי עולם של השני.​

 

[גרינפלד]

ובטור יו"ד הלכות צדקה סי' רנ"א למד מהאשה הצרפית לדינא, וז"ל "כתב ה"ר סעדיה חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך, וכן אמרה הצרפית לאליהו ועשיתי לי ולבני, תחילה לי ואח"כ לבני, והודה לה אליהו ואמר לה לך ולבנך תעשי באחרונה", עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכים מובן, הרי באמת התחלקה עם בנה יחד ולא הקדימה את עצמה, ונראה דהביאור פשוט כנ"ל, דבאופן זה ששניהם מתים אין קדימה של וחי אחיך עמך וכנ"ל, אך מדיוק לשונה שאמרה לי ואחר כך לבני, משמע שאם לא היה בכדי מזון גם לפעם אחת אלא לאדם אחד, היתה מקדימה את עצמה, דחייך קודמין, אך אם ישאר גם לבנה תתן לו ולא תשמור לעצמה למחר אם בנה ימות היום, וק"ל.​

לחץ כדי לכווץ...

ומלשון הטור "חייב אדם להקדים" משמע שאסור לו לוותר, וממילא צריך לפרש כמו הצד הזה שהחילוק הוא מצד שזה רק חיי שעה.​

 

[גרינפלד]

שמא במקרה או בנס אם ישתה קצת - בהמשך תתחדש ההצלה,

לחץ כדי לכווץ...

ובהמשך הביא המגדלות מרקחים מהעמק שאלה (סוף שאילתא קמז) ויד אליהו שכתבו כפרט זה לגבי דבר אחר [ולא העתקתיו מחמת אריכותו].

 

[גרינפלד]

ובהמשך כתב המגדלות מרקחים לצדד [על פי חשבון נפלא] שצריך לצרף את שני התירוצים יחד,
דהיינו שבשניהם חיי שעה - מותר לוותר, עיי"ש ותמצא נחת.