עקב ויענך וירעיבך או ויאכילך את המן (1 צופה)

[אחד יחיד]

לכאורה, סתירה היא בפסוק: מצד אחד מתוארים כאן בני ישראל כמי שהתהלכו במדבר מעונים ורעבים ("ויענך וירעיבך"), ומצד שני מתאר הפסוק שהיה להם אוכל די צרכם, בזכות ירידת המן ("ויאכילך את המן").

[וכך קשה גם בהמשך, בפסוק טז, שם נאמר "המאכילך מן במדבר… למען ענותך"; במה מתבטא ה"עינוי", אם האכילם הקב"ה מן?].

שאלה זו שואלים חז"ל במסכת יומא (דף עד ע"ב), ומתרצים שתי תשובות:

תשובה אחת – "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל", דהיינו, חלק מתחושת השובע והנאת המאכל היא הראייה שלו, ואילו למן, לא הייתה צורה מוגדרת של אוכל (ואמנם היה גם יתרון בכך, שיכלו להרגיש כל טעם מאכל, אך בסופו של דבר לא ראו באופן מוחשי את המאכל שבו חפצו, ולכן, על אף מעלות המן, חשו עינוי).

תשובה נוספת – "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, העינוי היה בתחושת חוסר הוודאות, האם גם למחרת יירד המן. חוסר וודאות תמידי כזה יוצר תחושת עינוי ורעב מבחינה פסיכולוגית, גם אם מבחינה גופנית אדם אוכל כדי צרכו.

ואילו על דרך ה"ווארט" ראיתי מיישבים את השאלה כך: כידוע, על פי חז"ל (יומא עה ע"א), המן ירד לכל אדם לפי דרגתו: לצדיקים, ירד המן קרוב לאוהליהם, ולעומת זאת, אלה שאינם צדיקים נאלצו לצאת רחוק וללקוט, שכן המן ירד בריחוק מפתח אוהליהם. ולפי זה מוסבר יפה כיצד היה מקום לעינוי ולרעב על אף ירידת המן – כי המציאות השכיחה היא שרבים האנשים המציגים עצמם כגדולים וצדיקים אך בפועל אינם כאלה; ובמדבר, אנשים מסוג זה באו במבוכה, כי המן ירד לפי דרגתם האמיתית, רחוק מאהליהם; ומאחר שבושו בכך, העדיפו את הרעב על הבושה והתאפקו ורעבו ולא יצאו ללקוט (ורק לבסוף, כשחזרו כולם לאהליהם, יצאו באין רואה). וכך אירע שעל אף ירידת המן, היו שבאו לידי עינוי ורעב. (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

יש מדרש פליאה, שזו לשונו: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן – מכאן שמדליקים נרות בשבת". והדברים תמוהים, מה עניין זה לזה?

ראיתי בשם החיד"א (מובא בספר "בית יעקב – מדרשים וסיפורים על התורה והחגים"), שמבאר כך: ראינו לעיל על פי הגמ', שאחת הסיבות שאכילת המן מוגדרת כ"עינוי" ("ויענך וירעיבך ויאכילך את המן") היא שלא ראו את אשר אכלו. ומכאן למדים, שאדם שאינו רואה את אשר הוא אוכל, נחשב "מתענה"; ולכן, האוכל בחושך בלי לראות את מאכלו, יש בכך משום "עינוי". וממילא, בשבת, שנאמר בה "וקראת לשבת עונג" (ואנו מקיימים עונג זה על ידי אכילה ושתיה) יש להדליק אור, כדי שיקיים עונג ולא יהיה בגדר עינוי.

וזהו שנאמר, "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן, מכאן שמדליקים נרות בשבת"; על ידי כך שאכילת המן מוגדרת בתורה כ"עינוי", אנו למדים שבאכילה ללא ראיה יש משום עינוי, ולפיכך מצווה להדליק נרות שבת כדי לקיים וקראת לשבת עונג ללא עינוי. (לימוד יומי)