אלול ו' אלול - יומא דהילולא של רבי יחזקאל סרנא (2 צופים)

[אחד יחיד]

ראש ישיבת חברון.

נפטר בו' אלול תשכ"ט.

הערך עליו במכלול:

רבי יחזקאל סרנא – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א מספר שכאשר היה אביו בחור צעיר, הזדמן לו לשבות שבת בהיכלה של ישיבת 'חברון' בירושלים. שם נודע לו, כי מדי ליל שבת קודש לאחר הסעודה, מתקיים ועד מוסרי בפני הבחורים המובחרים של הישיבה, מפי ראש הישיבה, מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. הוא חפץ מאד לשמוע לקח מפי אחד מבחירי מרביצי התורה, ולכן הסתיר את עצמו בין הבחורים, ונכנס אל הועד בהיחבא.

רבי יחזקאל עמד בשיחתו על באור הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השׁבת לעשות את השׁבת לדרתם ברית עולם", וחידש, שמהלשון 'ושמרו' למדים אנו, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כביכול תפקיד של 'שומר', לשמור על המתנה היקרה שהעניק לנו.

והוסיף לחדש ולדמות את הדבר לענין מצה בפסח, שנאמר בתורה (שמות יב יז): "ושמרתם את המצות", וחז"ל למדו מכך שיש לשמר עליהן שלא יחמיצו (ראה פסחים לח, ב ועוד), כך צריך האדם 'לשמור' על השׁבת, להיות כל השׁבוע עם עין פקוחה עליה, לא להסיח דעת ממנה, מקדושׁתה ומרוממותה!

רבי יחזקאל היה מאד נרגש מחידוש זה שהבזיק במחו, וחזר על הדברים בלהט ובהתרגשות רבה שוב ושוב…

למחרת בבוקר, כאשר עברו הבחורים לאחר התפלה לאחל 'א' גוטע'ן שבת' לאם הישיבה – הרבנית סרנא ע"ה, התענינה הרבנית אצל הבחורים: "מי מכם השתתף אמש בועד של ליל שבת?"

"מה יום מיומים?", התפלאו הבחורים, "מה מיוחד השׁבוע יותר מכל שבוע, שהרבנית מתעניינת מי השתתף בועד?"

השיבה הרבנית: "אני שואלת הפעם, משׁום שהבחנתי במהלך הלילה האחרון, כי בעלי ראש הישיבה מתקשׁה להירדם מחמת התרגשות האופפת אותו. וכששׁאלתי אותו על פשר ההתרגשות, הסביר לי כי אמש בועד, התחדש לו חידוש עצום, ובגינו אין הוא מסוגל להירדם. לכן מעוניינת אני לשמוע מה החידוש המיוחד שבעלי כה נרגש ממנו…".

 

[אחד יחיד]

מעשה באלמנה אומללה שהיתה טורחת להגיע כל ערב שבת לביתו של ראש ישיבת חברון – הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל והיתה גוזלת מזמנו היקר עבור כמה פרוטות בודדות שהיתה תורמת לישיבת חברון.

התרעמו בני המשפחה בפני ראש הישיבה: וכי לא חס הוא על זמנו היקר, הרי לא על פרוטות אלו עומדת הישיבה?!

השיב להם רבי יחזקאל: "אמנם לא עליה עומדת הישיבה, ואולם מפת לחמה היבישה שחוסכת מפיה יום יום כדי לצבור את אותן הפרוטות להחזיק תורה, מחזיקה היא בזאת את העולם!

(גיליון איש לרעהו)

 

[אחד יחיד]

בפתח תקווה התגורר יהודי בשם רבי אהרן יונה פיונטק. ת"ח מופלג היה ובקי בש"ס. כאשר הגיע לגיל מבוגר, קבע את דירתו בירושלים ובא להתפלל בישיבת חברון. אברכי הישיבה ראו שבידו של ר' אהרן יונה אין פרוטה לפורטה ומצבו דחוק ביותר, ובאו אפוא להנהלת הישיבה בהצעה מקורית:

בישיבת חברון היה נהוג לומר 'קדיש דרבנן' לעילוי נשמת הנדיבים שתרמו מכספם לישיבה. אחד מבעלי הבתים שהתפלל בישיבה, שהיה במקצועו פחח, אמר את הקדיש ואף קיבל על כך משכורת חודשית מהישיבה בסך שתי לירות וחצי. בדיוק באותה תקופה הפחח נפטר, והמשרה לאמירת הקדיש התפנתה. האברכים ניגשו לראש הישיבה, הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, והציעו להעביר את המשרה לרבי אהרון יונה, כדי שיהיה לו במה לכלכל את עצמו ולא יזדקק למתנת בשר ודם.

בעוד שכולם היו בטוחים שהגאון רבי יחזקאל יסכים לקבל את ההצעה בשמחה לאלתר, הם הופתעו לשמוע שהוא מתנגד לכך. ראש הישיבה הסביר את סירובו באומרו: "הרי הנדיבים שתורמים מכספם לישיבה, מתכוונים בעצם שלאחר פטירתם אני אומר עליהם את הקדיש, ולא אף אחד אחר. אם כן, אני מעוניין לבטל את העסקה שעשינו בעבר, שאנשים אחרים אמרו את הקדיש, אלא אני עצמי אומר את הקדיש מדי יום ביומו". וכך היה. ראש הישיבה התחיל לומר את הקדיש דרבנן יום אחרי יום.

שבוע חולף ועוד שבוע. בני הישיבה היו בטוחים שהעניין הפך לדבר קבוע. והנה אחרי שלושים ימים מאז שהרב התחיל לומר את הקדיש, ניגש ראש הישיבה ניגש אל האברכים שהציעו לו בהתחלה להעביר את 'המשרה' לר' אהרן יונה, ואמר להם: "אמנם הנדיבים רוצים שראש הישיבה יאמר את הקדיש בעצמו, אבל יש לי פתרון לכך. אני אמנה את ר' אהרן יונה לראש ישיבה לעניין הקדיש"…

פקחות רבה היתה נעוצה במעשה זה של ראש ישיבת חברון, שנקט בתחבולה מתוחכמת ביותר, כיצד להעניק לתלמיד חכם ההוא את המשרה של אמירת קדיש בלא שיעלה בדעתו שיש כאן עניין של צדקה, אלא אדרבה, לכבדו ולגדלו, בכך שנותן לו תפקיד מכובד, ולא משרה שגם 'פחח' התאים לה.

(פניני עין חמד, מספר 'עלינו לשבח')

 

[אחד יחיד]

בישיבת לומז׳א שררו עניות ודחקות גדולה, והבחורים נאלצו להסתפק בלחם צר ומים לחץ פשוטו כמשמעו, כאשר גם הלחם שניתן להם היה ישן, שלא נמכר, או לחם שנחרך בשעת האפיה ולא נמצאו לו קונים.

בענין זה סיפר ראש ישיבת חברון, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ״ל, שפעם אחת, כשהגיעו כבר מים עד נפש, החליטו התלמידים לנקוט בצעד של מחאה, וכיצד היתה המחאה? לא רק שלא שבתו מלימוד, אלא דוקא למדו ביתר התמדה וביתר עוז. רק שלא נכנסו לחדר האוכל ונמנעו מלאכול, וכך עשו יומיים רצופים לומדים ולא אוכלים.

ראש הישיבה, הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ״ל, לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש, עד שעלה אל הבחורים ואמר להם, ״בני היקרים, יודעים אתם כמה אתם יקרים לי, האמינו לי, אם היה מותר הייתי תולש נתחים מבשרי ונותן לכם אותם לאכול, אבל מה אעשה שהתורה אסרה זאת. אנה מכם, תנו בטחונכם בהקב״ה שיעזור ויזמין כסף כדי שאפשר יהיה לתת אוכל ללומדים תורה, ועכשיו לכו ואכלו מה שיש, הלא עליכם לאגור כוח שתוכלו להמשיך וללמוד״!

(אהל משה – שאל אביך ויגדך)

 

[אחד יחיד]

רבי יחזקאל סרנא זצ"ל הקים את ישיבת חברון בארץ ישראל, בתחילה בעיר חברון ולאחר מכן בירושלים, והנהיג את הישיבה ברמה. לאחר תקופה הגיע לארץ רבי אייזיק שר זצ"ל חתנו של ה"סבא מסלבודקא" וכמובן בא לביקור בישיבת חברון. כאשר ראה אותו רבי יחזקאל, רץ לקראתו ואמר: "רבי אייזיק, הישיבה שלכם! הלא אתה החתן של הסבא ואני הקמתי את הישיבה בשליחותכם, וכעת אני מעביר לך את הנהגת הישיבה".

רבי אייזיק לא הראה סימני התפעלות, ובשלוה אופיינית ענה "יישר כח", ופנה לשבת במקומו של רבי יחזקאל ב'מזרח' של הישיבה, כך הוא ישב שם במשך שבוע והנהיג את הישיבה.

והנה בתום השבוע פנה רבי אייזיק אל רבי יחזקאל: "שוב לתפקידך והמשך להנהיג את הישיבה".

"ילמדנו רבנו", הקשה רבי יחזקאל, "אם מתחילה סברת שאני צריך לעמוד בראשות הישיבה מדוע נטלת את ההנהגה לשבוע, ואם איני ראוי לכך ,מדוע אתה מחזיר לי את ההנהגה?"

חייך רבי אייזיק ואמר: "מעולם לא עלתה בראשי מחשבה ליטול ממך את ראשות הישיבה. אתה ייסדת ובנית אותה, והישיבה שייכת לך.

אלא שרציתי להעמיד אותך במבחן האם אתה באמת ראוי להיות ראש ישיבה, והאם תהיה מסוגל להיות שבוע שלם בישיבה שבנית והקמת תחת הנהגתו של אדם שאתה חושב שמגיע לו לעמוד בראשותה. כעת לאחר שבוע נוכחתי לדעת שעמדת במבחן בהצלחה, ואתה בהחלט ראוי לעמוד בראשות הישיבה, ולפיכך כעת עליך לשוב להנהגת הישיבה".

זו מלכות אמיתית, כך נראה אדם השולט על עצמו.

(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א- דורש טוב)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל [רבה של ירושלים], מה ששמע מפי מרן הגר"י סרנא זצ"ל: כאשר החליטה הנהלת הישיבה (חברון) בסלבודקה בשנת תרפ"ד לעזוב את ארץ העמים, עקב גזירת הגיוס שריחפה על ראש תלמידיה, עם ההחלטה לעלות לארץ ישראל, לעיר האבות חברון, נזקקו בפתאומיות לסכום כסף גדול מאד. סכום שיענה על הוצאות הדרך, רכישת מבנה למשכן הישיבה בעיר חברון, וכל ההוצאות הנלוות לעלייתם ארצה של 150 תלמידים.

באותה עת שהה ראש הישיבה, מרן הגרמ"מ אפשטיין זצ"ל בארצות הברית. שם נפגש עם מר שיף [סגן נשיא אגודת הידידים של הישיבה]. מיד כששמע מר שיף את מטרתו ומגמתו של ראש הישיבה, נטל על עצמו לתרום את הסכום האדיר שהועידו למטרה זו: 25,000 $.

מר שיף, היה אמנם איש עתיר ומשופע בנכסי דלא ניידי, מיליונר בקנה מידה גדול מאד, חלש על רכוש רב ובעל רשת מלונות עניפה, אולם אעפ"כ בימים ההם סכום של עשרים וחמשה אלף דולר, היה סכום אדיר.

הודות לנדבת ליבו זו, התאפשרה העתקת הישיבה לעיר חברון, ובכך ניצלה מסכנת סגירה שריחפה עליה על ידי השלטונות.

דא עקא, שבשנת תרצ"א עת פקד את ענף הנדל"ן בארצות הברית משבר חמור, ירד כל רכושו לטמיון, ומר שיף, כמו אילי הון רבים אחרים, פשט את הרגל. כל עסקיו התמוטטו כמגדל קלפים, הוא נאלץ להתגורר במחסן של אחד הבתים שהיו בעבר בבעלותו, וחי על לחם צר ומים לחץ. למרות זאת נותרה רוחו איתנה והוא לא נשבר בצוק העיתים.

מצבו הבריאותי של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל באותה עת היה רעוע, ועקב כך נסע חתנו מרן רבי יחזקאל סרנא זצ"ל במקומו לארצות הברית, על מנת לעשות למצבה הכלכלי הדחוק של הישיבה, ולעורר את לב נדיבי עם לפעול לביסוסה החומרי.

בכינוס רב משתתפים של תומכי הישיבה נשא דברים מר שיף, וכה אמר: "אחי ורעי, לא אאחל לאף אחד מכם שיפסיד את כל רכושו כמוני. רכוש אדיר במיליונים שהשקעתי כל ימי ירד לנגד עיני לטמיון, הכל הפסדתי, חוץ… מהשקעה אחת, השקעה שאותה אף אחד לא יוכל לקחת ממני לעולם! ההשקעה המוצלחת ביותר מבחינתי: 25,000 $ שנתתי לישיבת סלבודקה, על מנת שתוכל להעתיק את משכנה לארץ ישראל. צריך לדעת היכן להשקיע!"…

כשנוכח רבי יחזקאל סרנא זצ"ל במצבו החומרי העגום, שלח טלגרמה לראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, להודיעו על כך. ולא עברו ימים אחדים ובמכתב התשובה ששלח רבי משה מרדכי לרבי יחזקאל, הורה לו לתת בדחיפות 'הלוואה' – סכום ראשוני של חמשת אלפים דולר, כעזרה ראשונה למר שיף מכספה של הישיבה, בכדי שיוכל לעמוד על רגליו ולהחל לבנות שוב את עסקיו.

רבי יחזקאל סרנא זצ"ל הלך מיד לדירת המחסן של מר שיף, כשבידו הטלגרמה אותה שלח רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ובכיסו מונח הסכום שנדרש לתת לו כ'הלוואה'. כשהראה רבי יחזקאל את המכתב למר שיף, נזעק הלה וזעק מנהמת לבו: "מה אתם רוצים מחיי? מה שנשאר לי מכל רכושי בן המיליונים, הוא רק אותו סכום של עשרים וחמש אלף דולר שנתתי לישיבה. גם את זה אתם מעוניינים לקחת ממני?!"…

רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל הוסיף וסיפר, כי בעת שניסה לשדל גביר אחד לתרום לישיבתו הק', אמר לו: "לא כל אחד זוכה להיות קשור בשלשלת הזהב, של מסירת התורה מזמן משה, יש אנשים שעל ידי החזקת התורה, נכנסים בקשר עבות עם מוסרי התורה לדורותיה".

כפי הנראה, על אף הדברים לא הצליח הגביר הנ"ל להיפרד מאותו סכום ממון שנדרש ממנו ע"י רבי בצלאל זצ"ל לישיבה, ועל כן הוסיף ואמר לו שוב בחדות: "כפי הנראה לא זכית משמים לתת מכספך לישיבה, אינך ראוי לכך!"

לא עברו שנים רבות ואותו גביר פשט את הרגל, ולא הציל מן המצולה אלא את בגדיו לגופו, בחלקו לא נפלה הזכות להשקיע את ממונו במקום הנכון. כשסיים רבי בצלאל זצ"ל את סיפורו הוסיף:

"בהיותי באוסטרליה, נוכחתי לראות שם את הכולל של יוצאי ישיבת ליקווד, ואין לי ספק כי הכולל הזה נזקף גם הוא לזכותו של ה'סבא' מסלבודקה זצ"ל, ואם תשאלו הכיצד מתקשר הכולל הזה ל'סבא' זצ"ל, התשובה ברורה: ה'סבא' זצ"ל הלוא שלח בשעתו את רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל יחד עם י"ד בחורים מהישיבה בסלבודקא, להקים את ישיבת סלוצק. על הבחורים ההם נמנה בין השאר הבחור רבי אהרן קוטלר זצ"ל. מאוחר יותר ייסד רבי אהרן קוטלר את הישיבה בקלצק, ומשם עבר לארה"ב והקים את הישיבה הגדולה בליקווד. א"כ הכולל של יוצאי ליקווד באוסטרליה הוא מכוחו ובזכותו של הסבא מסלבודקה.

"כמו כן מקומות התורה בארץ ישראל, בארצות הברית ובעוד מקומות ברחבי העולם, שנפתחו ברבות הזמן ע"י אותם בחורים שעלו עם הישיבה מסלבודקה לארץ ישראל, גרמו לפריחת התורה והתפשטות כוחה לאין שיעור, וכל זה החל בזכות אותם דולרים של מר שיף, אותם נתן במסירות נפש אמיתית, למען העלאתם של הבחורים מישיבת סלבודקה לארץ ישראל, והתורה התפשטה בכל רחבי האולם מכוחו וכוח כוחו.

"אכן, הוא זכה לתת את כספו להחזקת התורה, שלא תשכח מפי זרענו עד עולם, זכות שלא נופלת בחלקו של כל אחד".

(מתוך הספר נסיך ממלכת התורה)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי יחזקאל סרנא זצ"ל סיפר על אחת המגביות, דינֶרים, שעשה לטובת הישיבה. כמו בכל דינֶר הוא הזמין לאירוע גבירים גדולים, והסתפק אם להזמין אליו גביר אחד שפשט את הרגל. הגביר הזה נתן בעבר סכום כסף גדול מאד כדי להעביר את הישיבה מסלבודקא שבאירופה לעיר חברון. אולם אחר כך פשט רגל. הרב שקל בדעתו אם להזמינו או שיהיה זה עבורו לעג לרש. בסופו של דבר הכריע שלא להזמינו.

מה שקרה שהגביר הזה הגיע לדינֶר בלי הזמנה, וביקש מרבי יחזקאל את רשות הדיבור. משניתנה לו הרשות, אמר: "גבירים נכבדים! הייתי עשיר כמותכם, ואולי אף יותר מחלק מכם. בפרק זמן קצר יחסית כל עֲסָקַי התמוטטו ופשטתי את הרגל. הדבר היחיד שנשאר לי הוא המצווה שהעברתי את הישיבה מאירופה הבוערת לארץ ישראל".

ואז פנה לגבירים בקול זעקה ותחינה: "מה בן אדם לוקח אתו לעולם הנצח? רק את המצוות שהוא עשה! כל עוד יש לכם את האפשרות והיכולת – תפתחו את היד. תלמדו ממני! לי כבר אין את האפשרות לתת. לא נשאר לי כלום. נותרתי רק עם מה שנתתי כשהייתה לי האפשרות!".

על פי זה מבארים את הלשון "ויקחו לי תרומה", שהרי לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה"? אלא, כשאדם נותן תרומה – הוא לא "נותן" לאחרים, אלא "לוקח" לעצמו, משום שהתרומה הזאת היא הדבר היחיד שנותר בידו, והיא מלווה אותו לנצח.

כמה ציפורים נשארו על הגג?"

וכבר אמר רבנו יוסף חיים: אב אחד שאל את בנו: "עשר ציפורים עמדו על שפת הגג. צייד ירה והרג ארבע מהן. כמה ציפורים נשארו על הגג?"

"שש", השיב הבן.

"טעות בידך", אמר לו אביו. "על הגג נשארו ארבע. כל השש עפו וברחו למשמע היריות. רק הארבע שמתו הן שנשארו.

וכמו כן ממש לענייננו: מה נשאר לאדם ביד? – זה רק הכסף שחילק לצדקה. טעות לחשוב שאם אדם נותן כסף לצדקה הוא "בזבז" את הכסף הזה. אדרבה, זה הכסף היחיד שנותר בידו. בנתינת צדקה אדם "לוקח" ולא "נותן".

(מתוך הספר 'נאה דורש')

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הרב סרנא זצ"ל: באחת מנסיעותיו לארצות הברית לאסוף כסף לישיבה – ההצלחה לא האירה לו פנים. ממש לפני שובו ארצה פגש בעשיר שהיה מוכן להלוות לו עשרים אלף דולר לעשרים שנה. בזמנו, היה זה הון עתק. העשיר ביקש שהרב יחתום לו על שטר הלוואה, ומשחתם, שלשל לידיו את הכסף. לישיבה הייתה הרווחה למשך תקופה לא מבוטלת.

עברו עשרים שנה. הרב סרנא אסף פרוטה לפרוטה ונסע לעשיר להחזיר לו את כספו. כשדפק על דלת ביתו פתח לו אותה כושי.

"מי אתה", שאל אותו הרב.

"מה זאת אומרת מי אני"? התפלא הכושי. "אני בעל הבית. מי אתה?" "אני מחפש את מי שהיה גר כאן לפני 20 שנה"?

"אין לי שום מושג מי זה, והיכן הוא" השיב הכושי וסגר את הדלת.

"אולי טעיתי בכתובת" חשב הרב, וניסה לבדוק בדלת מימין, בדלת משמאל, קומה למעלה, קומה למטה – ללא תוצאות. האיש איננו.

פנה לבית הכנסת ושאל את המתפללים אם הם יודעים משהו אודות איש עשיר שהיה גר כאן לפני כמה שנים, והיו כאלו שהכירו. הם סיפרו לו שהאיש הזה היום מסכן גדול. סגרו לו את כל בתי החרושת, בעלי חובות נישלו אותו מדירתו והוא מתגורר בשכונת עוני.

הרב ביקש שיראו לו את מקום מגוריו, ומיד פנה לשם ודפק על הדלת. עמד לפניו איש לבוש בגדים מטולאים, נראה שביתו ריק.

רבי יחזקאל פנה אליו ואמר: "נראה שהגעתי בזמן הנכון. לוויתי ממך, לפני עשרים שנה, עשרים אלף דולר, ובאתי עתה להשיב את ההלוואה. עם הכסף הזה תוכל לשקם את עצמך, לקנות בית חדש, לפתוח בית חרושת. הגעתי בזמן הנכון"…

"רבי"! זעק האיש. "מה אתה הולך לעשות לי? פעם היה לי בית גדול, בית חרושת גדול, מה לא? בעוונותיי הרבים איבדתי את הכל. הדבר היחיד שנותר לי הוא הכסף שנתתי לך להחזקת הישיבה. גם אותו אתה רוצה לקחת ממני? בשום פנים ואופן! בשעתו אכן אמרתי לך שזוהי הלוואה, אבל לא! זוהי מתנה!"

"ויקחו לי תרומה" – את התרומה אדם לוקח לעצמו.

(מתוך הספר 'נאה דורש')