אלול ו' אלול - יומא דהילולא של רבי יחזקאל סרנא (1 צופה)

[אחד יחיד]

ראש ישיבת חברון.

נפטר בו' אלול תשכ"ט.

הערך עליו במכלול:

רבי יחזקאל סרנא – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א מספר שכאשר היה אביו בחור צעיר, הזדמן לו לשבות שבת בהיכלה של ישיבת 'חברון' בירושלים. שם נודע לו, כי מדי ליל שבת קודש לאחר הסעודה, מתקיים ועד מוסרי בפני הבחורים המובחרים של הישיבה, מפי ראש הישיבה, מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. הוא חפץ מאד לשמוע לקח מפי אחד מבחירי מרביצי התורה, ולכן הסתיר את עצמו בין הבחורים, ונכנס אל הועד בהיחבא.

רבי יחזקאל עמד בשיחתו על באור הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השׁבת לעשות את השׁבת לדרתם ברית עולם", וחידש, שמהלשון 'ושמרו' למדים אנו, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כביכול תפקיד של 'שומר', לשמור על המתנה היקרה שהעניק לנו.

והוסיף לחדש ולדמות את הדבר לענין מצה בפסח, שנאמר בתורה (שמות יב יז): "ושמרתם את המצות", וחז"ל למדו מכך שיש לשמר עליהן שלא יחמיצו (ראה פסחים לח, ב ועוד), כך צריך האדם 'לשמור' על השׁבת, להיות כל השׁבוע עם עין פקוחה עליה, לא להסיח דעת ממנה, מקדושׁתה ומרוממותה!

רבי יחזקאל היה מאד נרגש מחידוש זה שהבזיק במחו, וחזר על הדברים בלהט ובהתרגשות רבה שוב ושוב…

למחרת בבוקר, כאשר עברו הבחורים לאחר התפלה לאחל 'א' גוטע'ן שבת' לאם הישיבה – הרבנית סרנא ע"ה, התענינה הרבנית אצל הבחורים: "מי מכם השתתף אמש בועד של ליל שבת?"

"מה יום מיומים?", התפלאו הבחורים, "מה מיוחד השׁבוע יותר מכל שבוע, שהרבנית מתעניינת מי השתתף בועד?"

השיבה הרבנית: "אני שואלת הפעם, משׁום שהבחנתי במהלך הלילה האחרון, כי בעלי ראש הישיבה מתקשׁה להירדם מחמת התרגשות האופפת אותו. וכששׁאלתי אותו על פשר ההתרגשות, הסביר לי כי אמש בועד, התחדש לו חידוש עצום, ובגינו אין הוא מסוגל להירדם. לכן מעוניינת אני לשמוע מה החידוש המיוחד שבעלי כה נרגש ממנו…".

 

[אחד יחיד]

מעשה באלמנה אומללה שהיתה טורחת להגיע כל ערב שבת לביתו של ראש ישיבת חברון – הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל והיתה גוזלת מזמנו היקר עבור כמה פרוטות בודדות שהיתה תורמת לישיבת חברון.

התרעמו בני המשפחה בפני ראש הישיבה: וכי לא חס הוא על זמנו היקר, הרי לא על פרוטות אלו עומדת הישיבה?!

השיב להם רבי יחזקאל: "אמנם לא עליה עומדת הישיבה, ואולם מפת לחמה היבישה שחוסכת מפיה יום יום כדי לצבור את אותן הפרוטות להחזיק תורה, מחזיקה היא בזאת את העולם!

(גיליון איש לרעהו)

 

[אחד יחיד]

בפתח תקווה התגורר יהודי בשם רבי אהרן יונה פיונטק. ת"ח מופלג היה ובקי בש"ס. כאשר הגיע לגיל מבוגר, קבע את דירתו בירושלים ובא להתפלל בישיבת חברון. אברכי הישיבה ראו שבידו של ר' אהרן יונה אין פרוטה לפורטה ומצבו דחוק ביותר, ובאו אפוא להנהלת הישיבה בהצעה מקורית:

בישיבת חברון היה נהוג לומר 'קדיש דרבנן' לעילוי נשמת הנדיבים שתרמו מכספם לישיבה. אחד מבעלי הבתים שהתפלל בישיבה, שהיה במקצועו פחח, אמר את הקדיש ואף קיבל על כך משכורת חודשית מהישיבה בסך שתי לירות וחצי. בדיוק באותה תקופה הפחח נפטר, והמשרה לאמירת הקדיש התפנתה. האברכים ניגשו לראש הישיבה, הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, והציעו להעביר את המשרה לרבי אהרון יונה, כדי שיהיה לו במה לכלכל את עצמו ולא יזדקק למתנת בשר ודם.

בעוד שכולם היו בטוחים שהגאון רבי יחזקאל יסכים לקבל את ההצעה בשמחה לאלתר, הם הופתעו לשמוע שהוא מתנגד לכך. ראש הישיבה הסביר את סירובו באומרו: "הרי הנדיבים שתורמים מכספם לישיבה, מתכוונים בעצם שלאחר פטירתם אני אומר עליהם את הקדיש, ולא אף אחד אחר. אם כן, אני מעוניין לבטל את העסקה שעשינו בעבר, שאנשים אחרים אמרו את הקדיש, אלא אני עצמי אומר את הקדיש מדי יום ביומו". וכך היה. ראש הישיבה התחיל לומר את הקדיש דרבנן יום אחרי יום.

שבוע חולף ועוד שבוע. בני הישיבה היו בטוחים שהעניין הפך לדבר קבוע. והנה אחרי שלושים ימים מאז שהרב התחיל לומר את הקדיש, ניגש ראש הישיבה ניגש אל האברכים שהציעו לו בהתחלה להעביר את 'המשרה' לר' אהרן יונה, ואמר להם: "אמנם הנדיבים רוצים שראש הישיבה יאמר את הקדיש בעצמו, אבל יש לי פתרון לכך. אני אמנה את ר' אהרן יונה לראש ישיבה לעניין הקדיש"…

פקחות רבה היתה נעוצה במעשה זה של ראש ישיבת חברון, שנקט בתחבולה מתוחכמת ביותר, כיצד להעניק לתלמיד חכם ההוא את המשרה של אמירת קדיש בלא שיעלה בדעתו שיש כאן עניין של צדקה, אלא אדרבה, לכבדו ולגדלו, בכך שנותן לו תפקיד מכובד, ולא משרה שגם 'פחח' התאים לה.

(פניני עין חמד, מספר 'עלינו לשבח')

 

[אחד יחיד]

בישיבת לומז׳א שררו עניות ודחקות גדולה, והבחורים נאלצו להסתפק בלחם צר ומים לחץ פשוטו כמשמעו, כאשר גם הלחם שניתן להם היה ישן, שלא נמכר, או לחם שנחרך בשעת האפיה ולא נמצאו לו קונים.

בענין זה סיפר ראש ישיבת חברון, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ״ל, שפעם אחת, כשהגיעו כבר מים עד נפש, החליטו התלמידים לנקוט בצעד של מחאה, וכיצד היתה המחאה? לא רק שלא שבתו מלימוד, אלא דוקא למדו ביתר התמדה וביתר עוז. רק שלא נכנסו לחדר האוכל ונמנעו מלאכול, וכך עשו יומיים רצופים לומדים ולא אוכלים.

ראש הישיבה, הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ״ל, לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש, עד שעלה אל הבחורים ואמר להם, ״בני היקרים, יודעים אתם כמה אתם יקרים לי, האמינו לי, אם היה מותר הייתי תולש נתחים מבשרי ונותן לכם אותם לאכול, אבל מה אעשה שהתורה אסרה זאת. אנה מכם, תנו בטחונכם בהקב״ה שיעזור ויזמין כסף כדי שאפשר יהיה לתת אוכל ללומדים תורה, ועכשיו לכו ואכלו מה שיש, הלא עליכם לאגור כוח שתוכלו להמשיך וללמוד״!

(אהל משה – שאל אביך ויגדך)

 

[אחד יחיד]

רבי יחזקאל סרנא זצ"ל הקים את ישיבת חברון בארץ ישראל, בתחילה בעיר חברון ולאחר מכן בירושלים, והנהיג את הישיבה ברמה. לאחר תקופה הגיע לארץ רבי אייזיק שר זצ"ל חתנו של ה"סבא מסלבודקא" וכמובן בא לביקור בישיבת חברון. כאשר ראה אותו רבי יחזקאל, רץ לקראתו ואמר: "רבי אייזיק, הישיבה שלכם! הלא אתה החתן של הסבא ואני הקמתי את הישיבה בשליחותכם, וכעת אני מעביר לך את הנהגת הישיבה".

רבי אייזיק לא הראה סימני התפעלות, ובשלוה אופיינית ענה "יישר כח", ופנה לשבת במקומו של רבי יחזקאל ב'מזרח' של הישיבה, כך הוא ישב שם במשך שבוע והנהיג את הישיבה.

והנה בתום השבוע פנה רבי אייזיק אל רבי יחזקאל: "שוב לתפקידך והמשך להנהיג את הישיבה".

"ילמדנו רבנו", הקשה רבי יחזקאל, "אם מתחילה סברת שאני צריך לעמוד בראשות הישיבה מדוע נטלת את ההנהגה לשבוע, ואם איני ראוי לכך ,מדוע אתה מחזיר לי את ההנהגה?"

חייך רבי אייזיק ואמר: "מעולם לא עלתה בראשי מחשבה ליטול ממך את ראשות הישיבה. אתה ייסדת ובנית אותה, והישיבה שייכת לך.

אלא שרציתי להעמיד אותך במבחן האם אתה באמת ראוי להיות ראש ישיבה, והאם תהיה מסוגל להיות שבוע שלם בישיבה שבנית והקמת תחת הנהגתו של אדם שאתה חושב שמגיע לו לעמוד בראשותה. כעת לאחר שבוע נוכחתי לדעת שעמדת במבחן בהצלחה, ואתה בהחלט ראוי לעמוד בראשות הישיבה, ולפיכך כעת עליך לשוב להנהגת הישיבה".

זו מלכות אמיתית, כך נראה אדם השולט על עצמו.

(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א- דורש טוב)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל [רבה של ירושלים], מה ששמע מפי מרן הגר"י סרנא זצ"ל: כאשר החליטה הנהלת הישיבה (חברון) בסלבודקה בשנת תרפ"ד לעזוב את ארץ העמים, עקב גזירת הגיוס שריחפה על ראש תלמידיה, עם ההחלטה לעלות לארץ ישראל, לעיר האבות חברון, נזקקו בפתאומיות לסכום כסף גדול מאד. סכום שיענה על הוצאות הדרך, רכישת מבנה למשכן הישיבה בעיר חברון, וכל ההוצאות הנלוות לעלייתם ארצה של 150 תלמידים.

באותה עת שהה ראש הישיבה, מרן הגרמ"מ אפשטיין זצ"ל בארצות הברית. שם נפגש עם מר שיף [סגן נשיא אגודת הידידים של הישיבה]. מיד כששמע מר שיף את מטרתו ומגמתו של ראש הישיבה, נטל על עצמו לתרום את הסכום האדיר שהועידו למטרה זו: 25,000 $.

מר שיף, היה אמנם איש עתיר ומשופע בנכסי דלא ניידי, מיליונר בקנה מידה גדול מאד, חלש על רכוש רב ובעל רשת מלונות עניפה, אולם אעפ"כ בימים ההם סכום של עשרים וחמשה אלף דולר, היה סכום אדיר.

הודות לנדבת ליבו זו, התאפשרה העתקת הישיבה לעיר חברון, ובכך ניצלה מסכנת סגירה שריחפה עליה על ידי השלטונות.

דא עקא, שבשנת תרצ"א עת פקד את ענף הנדל"ן בארצות הברית משבר חמור, ירד כל רכושו לטמיון, ומר שיף, כמו אילי הון רבים אחרים, פשט את הרגל. כל עסקיו התמוטטו כמגדל קלפים, הוא נאלץ להתגורר במחסן של אחד הבתים שהיו בעבר בבעלותו, וחי על לחם צר ומים לחץ. למרות זאת נותרה רוחו איתנה והוא לא נשבר בצוק העיתים.

מצבו הבריאותי של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל באותה עת היה רעוע, ועקב כך נסע חתנו מרן רבי יחזקאל סרנא זצ"ל במקומו לארצות הברית, על מנת לעשות למצבה הכלכלי הדחוק של הישיבה, ולעורר את לב נדיבי עם לפעול לביסוסה החומרי.

בכינוס רב משתתפים של תומכי הישיבה נשא דברים מר שיף, וכה אמר: "אחי ורעי, לא אאחל לאף אחד מכם שיפסיד את כל רכושו כמוני. רכוש אדיר במיליונים שהשקעתי כל ימי ירד לנגד עיני לטמיון, הכל הפסדתי, חוץ… מהשקעה אחת, השקעה שאותה אף אחד לא יוכל לקחת ממני לעולם! ההשקעה המוצלחת ביותר מבחינתי: 25,000 $ שנתתי לישיבת סלבודקה, על מנת שתוכל להעתיק את משכנה לארץ ישראל. צריך לדעת היכן להשקיע!"…

כשנוכח רבי יחזקאל סרנא זצ"ל במצבו החומרי העגום, שלח טלגרמה לראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, להודיעו על כך. ולא עברו ימים אחדים ובמכתב התשובה ששלח רבי משה מרדכי לרבי יחזקאל, הורה לו לתת בדחיפות 'הלוואה' – סכום ראשוני של חמשת אלפים דולר, כעזרה ראשונה למר שיף מכספה של הישיבה, בכדי שיוכל לעמוד על רגליו ולהחל לבנות שוב את עסקיו.

רבי יחזקאל סרנא זצ"ל הלך מיד לדירת המחסן של מר שיף, כשבידו הטלגרמה אותה שלח רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ובכיסו מונח הסכום שנדרש לתת לו כ'הלוואה'. כשהראה רבי יחזקאל את המכתב למר שיף, נזעק הלה וזעק מנהמת לבו: "מה אתם רוצים מחיי? מה שנשאר לי מכל רכושי בן המיליונים, הוא רק אותו סכום של עשרים וחמש אלף דולר שנתתי לישיבה. גם את זה אתם מעוניינים לקחת ממני?!"…

רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל הוסיף וסיפר, כי בעת שניסה לשדל גביר אחד לתרום לישיבתו הק', אמר לו: "לא כל אחד זוכה להיות קשור בשלשלת הזהב, של מסירת התורה מזמן משה, יש אנשים שעל ידי החזקת התורה, נכנסים בקשר עבות עם מוסרי התורה לדורותיה".

כפי הנראה, על אף הדברים לא הצליח הגביר הנ"ל להיפרד מאותו סכום ממון שנדרש ממנו ע"י רבי בצלאל זצ"ל לישיבה, ועל כן הוסיף ואמר לו שוב בחדות: "כפי הנראה לא זכית משמים לתת מכספך לישיבה, אינך ראוי לכך!"

לא עברו שנים רבות ואותו גביר פשט את הרגל, ולא הציל מן המצולה אלא את בגדיו לגופו, בחלקו לא נפלה הזכות להשקיע את ממונו במקום הנכון. כשסיים רבי בצלאל זצ"ל את סיפורו הוסיף:

"בהיותי באוסטרליה, נוכחתי לראות שם את הכולל של יוצאי ישיבת ליקווד, ואין לי ספק כי הכולל הזה נזקף גם הוא לזכותו של ה'סבא' מסלבודקה זצ"ל, ואם תשאלו הכיצד מתקשר הכולל הזה ל'סבא' זצ"ל, התשובה ברורה: ה'סבא' זצ"ל הלוא שלח בשעתו את רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל יחד עם י"ד בחורים מהישיבה בסלבודקא, להקים את ישיבת סלוצק. על הבחורים ההם נמנה בין השאר הבחור רבי אהרן קוטלר זצ"ל. מאוחר יותר ייסד רבי אהרן קוטלר את הישיבה בקלצק, ומשם עבר לארה"ב והקים את הישיבה הגדולה בליקווד. א"כ הכולל של יוצאי ליקווד באוסטרליה הוא מכוחו ובזכותו של הסבא מסלבודקה.

"כמו כן מקומות התורה בארץ ישראל, בארצות הברית ובעוד מקומות ברחבי העולם, שנפתחו ברבות הזמן ע"י אותם בחורים שעלו עם הישיבה מסלבודקה לארץ ישראל, גרמו לפריחת התורה והתפשטות כוחה לאין שיעור, וכל זה החל בזכות אותם דולרים של מר שיף, אותם נתן במסירות נפש אמיתית, למען העלאתם של הבחורים מישיבת סלבודקה לארץ ישראל, והתורה התפשטה בכל רחבי האולם מכוחו וכוח כוחו.

"אכן, הוא זכה לתת את כספו להחזקת התורה, שלא תשכח מפי זרענו עד עולם, זכות שלא נופלת בחלקו של כל אחד".

(מתוך הספר נסיך ממלכת התורה)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי יחזקאל סרנא זצ"ל סיפר על אחת המגביות, דינֶרים, שעשה לטובת הישיבה. כמו בכל דינֶר הוא הזמין לאירוע גבירים גדולים, והסתפק אם להזמין אליו גביר אחד שפשט את הרגל. הגביר הזה נתן בעבר סכום כסף גדול מאד כדי להעביר את הישיבה מסלבודקא שבאירופה לעיר חברון. אולם אחר כך פשט רגל. הרב שקל בדעתו אם להזמינו או שיהיה זה עבורו לעג לרש. בסופו של דבר הכריע שלא להזמינו.

מה שקרה שהגביר הזה הגיע לדינֶר בלי הזמנה, וביקש מרבי יחזקאל את רשות הדיבור. משניתנה לו הרשות, אמר: "גבירים נכבדים! הייתי עשיר כמותכם, ואולי אף יותר מחלק מכם. בפרק זמן קצר יחסית כל עֲסָקַי התמוטטו ופשטתי את הרגל. הדבר היחיד שנשאר לי הוא המצווה שהעברתי את הישיבה מאירופה הבוערת לארץ ישראל".

ואז פנה לגבירים בקול זעקה ותחינה: "מה בן אדם לוקח אתו לעולם הנצח? רק את המצוות שהוא עשה! כל עוד יש לכם את האפשרות והיכולת – תפתחו את היד. תלמדו ממני! לי כבר אין את האפשרות לתת. לא נשאר לי כלום. נותרתי רק עם מה שנתתי כשהייתה לי האפשרות!".

על פי זה מבארים את הלשון "ויקחו לי תרומה", שהרי לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה"? אלא, כשאדם נותן תרומה – הוא לא "נותן" לאחרים, אלא "לוקח" לעצמו, משום שהתרומה הזאת היא הדבר היחיד שנותר בידו, והיא מלווה אותו לנצח.

כמה ציפורים נשארו על הגג?"

וכבר אמר רבנו יוסף חיים: אב אחד שאל את בנו: "עשר ציפורים עמדו על שפת הגג. צייד ירה והרג ארבע מהן. כמה ציפורים נשארו על הגג?"

"שש", השיב הבן.

"טעות בידך", אמר לו אביו. "על הגג נשארו ארבע. כל השש עפו וברחו למשמע היריות. רק הארבע שמתו הן שנשארו.

וכמו כן ממש לענייננו: מה נשאר לאדם ביד? – זה רק הכסף שחילק לצדקה. טעות לחשוב שאם אדם נותן כסף לצדקה הוא "בזבז" את הכסף הזה. אדרבה, זה הכסף היחיד שנותר בידו. בנתינת צדקה אדם "לוקח" ולא "נותן".

(מתוך הספר 'נאה דורש')

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הרב סרנא זצ"ל: באחת מנסיעותיו לארצות הברית לאסוף כסף לישיבה – ההצלחה לא האירה לו פנים. ממש לפני שובו ארצה פגש בעשיר שהיה מוכן להלוות לו עשרים אלף דולר לעשרים שנה. בזמנו, היה זה הון עתק. העשיר ביקש שהרב יחתום לו על שטר הלוואה, ומשחתם, שלשל לידיו את הכסף. לישיבה הייתה הרווחה למשך תקופה לא מבוטלת.

עברו עשרים שנה. הרב סרנא אסף פרוטה לפרוטה ונסע לעשיר להחזיר לו את כספו. כשדפק על דלת ביתו פתח לו אותה כושי.

"מי אתה", שאל אותו הרב.

"מה זאת אומרת מי אני"? התפלא הכושי. "אני בעל הבית. מי אתה?" "אני מחפש את מי שהיה גר כאן לפני 20 שנה"?

"אין לי שום מושג מי זה, והיכן הוא" השיב הכושי וסגר את הדלת.

"אולי טעיתי בכתובת" חשב הרב, וניסה לבדוק בדלת מימין, בדלת משמאל, קומה למעלה, קומה למטה – ללא תוצאות. האיש איננו.

פנה לבית הכנסת ושאל את המתפללים אם הם יודעים משהו אודות איש עשיר שהיה גר כאן לפני כמה שנים, והיו כאלו שהכירו. הם סיפרו לו שהאיש הזה היום מסכן גדול. סגרו לו את כל בתי החרושת, בעלי חובות נישלו אותו מדירתו והוא מתגורר בשכונת עוני.

הרב ביקש שיראו לו את מקום מגוריו, ומיד פנה לשם ודפק על הדלת. עמד לפניו איש לבוש בגדים מטולאים, נראה שביתו ריק.

רבי יחזקאל פנה אליו ואמר: "נראה שהגעתי בזמן הנכון. לוויתי ממך, לפני עשרים שנה, עשרים אלף דולר, ובאתי עתה להשיב את ההלוואה. עם הכסף הזה תוכל לשקם את עצמך, לקנות בית חדש, לפתוח בית חרושת. הגעתי בזמן הנכון"…

"רבי"! זעק האיש. "מה אתה הולך לעשות לי? פעם היה לי בית גדול, בית חרושת גדול, מה לא? בעוונותיי הרבים איבדתי את הכל. הדבר היחיד שנותר לי הוא הכסף שנתתי לך להחזקת הישיבה. גם אותו אתה רוצה לקחת ממני? בשום פנים ואופן! בשעתו אכן אמרתי לך שזוהי הלוואה, אבל לא! זוהי מתנה!"

"ויקחו לי תרומה" – את התרומה אדם לוקח לעצמו.

(מתוך הספר 'נאה דורש')

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ששמע מהגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל שסיפר שבאחד מביקוריו בשוויץ, ספרו לו על עשיר שמפזר ממון רב עבור לימוד התורה, וכינו אותו 'אוהב תורה' גדול…

"מה זה 'אוהב תורה'…?" שאל אותם רבי יחזקאל בחביבות, "האם הוא מונח בעומקה של הלכה…?"

"בוודאי שלא…" – השיבו "הרי הוא טרוד ראשו ורובו בעסקיו… ודווקא לכן, מכיון שאינו לומד תורה, מרוב אהבתו אליה, הוא מפזר ממונו ללומדי תורה…"

"האם בניו עוסקים בתורה…?" – המשיך רבי יחזקאל להתעניין – "אולי חתניו הם לומדי תורה…?"

ואף על שאלות אלו ענו בלאו: "בניו וחתניו עוזרים לו בעסקים, כל אחד מהם מופקד על תחום אחר בעסקים המפוזרים על פני תבל. אין להם זמן ללמוד תורה, אך אהבת אביהם לתורה מדביקה אף אותם, ועל כן" – סיכמו – "אנחנו מכנים אותו בתואר הנפלא 'אוהב תורה', כי למרות שאינו לומד תורה, הוא תומך נלהב בלומדי תורה…"

"כאשר אדם אוהב דבר מסוים" – הסביר להם רבי יחזקאל – "ראשית הוא נוטל ממנו לעצמו, ורק אחר כך הוא מעניק ממנו לאחרים… וכי מי שאוהב בשר צלי, יסתפק בתרומה ממנו לאחרים…?! הרי ראשית יטול נתח משובח לעצמו… היעלה על הדעת שהוא ישאיר הכל לאחרים ויהנה רק מלראות אחרים אוכלים…?! וכי אדם כזה ל'אוהב בשר' ייחשב?!"

"אין לך 'אוהב תורה' אלא מי שטעם בעצמו טעם של לימוד תורה. מי שתורם לתורה חלקו בתורה הוא רב ועצום, אך הוא 'תומך תורה' או 'מחזיק תורה', איננו 'אוהב תורה'. תואר נאצל זה שמור למי שטועם באמת את טעמה האמיתי והערב של לימוד התורה…"​

 

[גרינפלד]

סופר על ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, פעם בליל שבת היה חלש ותשוש, ולא עלה להיכל הישיבה לתפילת ערבית.

לקראת סיום התפילה בישיבה, הוא אזר את שארית כוחותיו, ובמאמץ עילאי עלה להיכל הישיבה.

לפליאת בני ביתו, הסביר: "תפילה, נחלקו בה הפוסקים אם היא מן התורה או מדרבנן, ואף אם עיקרה מדאורייתא, מנין התפילות, זמנן וחובת תפילה בציבור, אינן מן התורה, אבל לאחל 'גוט שבת' לבניי – תלמידיי, היא מצות עשה מן התורה!".​

 

[גרינפלד]

בישיבת חברון שימש כראש ישיבה רבי אהרן כהן זצ"ל, גאון עולם וצדיק. רוב ימיו הוא היה חולני, בעל יסורים וחלש מאד. משקלו היה כמשקל ילד.

ראש הישיבה, רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, היה גיסו, וידע היטב את מצבו וחולשתו. הוא סיפר, כי בהזדמנות שאל אותו: "רבי אהרן, כיצד אתה מצליח לקום להתפלל, מהיכן אתה שואב כוחות להתרומם מהמיטה [מתוך חולשה רבה]?" השיב לו רבי אהרן: "באמת אין לי כח, אבל כאשר אני נזכר שצריכים ללכת להתפלל, זה מרומם אותי ממשכבי, מקים אותי".​

 

[גרינפלד]

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט, מג)

משה רבנו בדק כל כלי וכלי במשכן וראה שהוא נעשה "כאשר ציוה ה' את משה". תשע-עשרה פעמים נאמר בפרשה שהכלים נעשו כפי שה' ציוה. ולבסוף נאמר: "וירא את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' את משה כן עשו – ויברך אותם משה".

מה היתה ההתפעלות הגדולה של משה רבנו שגרמה לו לברך אותם?

אומר רבי יחזקאל סרנא זצ"ל: אם היו שואלים אותנו ממה היה לו להתפעל, היינו אומרים שהוא התפעל מתרומת המשכן שנאספה תוך יום וחצי, שהוא התפעל מבצלאל, נער בן שלוש-עשרה שבנה את המשכן באומנות מיוחדת, או שהוא התפעל מהנס הגדול שהמלאכה היתה נגמרת מאליה.

אך בכל הדברים הללו לא נאמר שמשה התפעל מהם. ממה הוא מתפעל? "והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו" – הם עשו את המצוה "כאשר ציוה ה'", בלי שום התחכמות ובלי שום שינוי. על דבר זה מגיעה להם הברכה!​

 

[גרינפלד]

סיפר ראש ישיבת חברון מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, כי בזמן המלחמה הטורקית באו לפני הגאב"ד דקובנא מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, משלחת של נשים – אלמנות חיות – אשר בעליהן נלקחו לשדה הקרב, ובכו לפניו מתוך חששם לרוע עתידם…

יצא, אפוא, הגאב"ד דקובנא אליהן, ובכה אף הוא עמהן יחד, עד שלפתע פתח פיו וקרא לאמר: "מבטיחני לכן שכולם יחזרו!" וכך הוה. איש מכל יוצאי הצבא לא נעדר.

ואמרתי – סיים הגר"י סרנא זצ"ל – שה"מופת" לא היה בקיום ברכתו והבטחתו של רבי יצחק אלחנן, אלא בבכייתו של אותו צדיק, שחש בעצמו בכל לבו בכאבם של נשות ישראל עד כדי בכיה, וכשצדיק שכזה גוזר, כבר אין פלא שגזירתו מתקיימת.
​

("שמוש חכמים" עמו' פ' – בעריכת הרב אשר ברגמן)​

 

[גרינפלד]

מצבן הכלכלי של הישיבות הבודדות שהיו בארץ ישראל בשנות ה-כ', לא היה מזהיר במיוחד. ראשי הישיבות התמודדו עם המיתון הכללי במשק הישראלי, שככל שהוא הקשה את חייהם של בעלי המשפחות, שאמורים לפרנס כמה פיות בודדים, ראשי הישיבות שהיו צריכים לדאוג לעשרות עד מאות של תלמידים לארוחות ולשאר צרכיהם, חוו תקופה לא קלה בכלל.

מצב זה הוביל את מרנא רבי יחזקאל סרנא זצ"ל לסרב לרוב הפניות לקבלת תלמידים חדשים לישיבת חברון בראשה עמד. די היה לו בכמות התלמידים המכובדת שכבר היו בישיבה, עליהם הוא פרס את חסותו ואת אחריותו, ולישיבה לא הייתה אפשרות לקבל תלמידים נוספים.

ביום מן הימים, התדפק על דלת חדר ראש הישיבה בחור צעיר, שהגיע לשם היישר משדה התעופה. הוא הגיע אחרי טיסה לא ארוכה מלונדון הבירה, להתקבל לישיבת חברון, ששמה כבר אז הלך לפניה ומכל העולם באו לחסות בצל כנפיה. הבחור העונה לשם 'אהרון דוד דונר' היה בנו של רבה של לונדון, הגאון רבי יוסף צבי דונר, מה שגרם לראש הישיבה לא לסרב אוטומטית לבחון את הבחור.

הבחינה שלא הייתה קלה בכלל עברה בהצלחה. אהרון דוד הצעיר (שלימים מילא את מקום אביו ברבנות לונדון, לאוי"ט) גילה כישורים נדירים ובקיאות מדהימה, ובצירוף נתוני המשפחה וטרחתו להגיע מלונדון הרחוקה, הודיע לו ראש הישיבה שהוא אכן התקבל לישיבת חברון. "אבל", סייג ראש הישיבה, "התקבלת לבית המדרש בלבד! לא לפנימייה ולא לחדר האוכל". הוא עשה חשבון שבחור לונדוני כנראה יוכל להחזיק את עצמו. ר' יחזקאל הסביר לו את מצבה של הישיבה, והתנצל שכך הם פני הדברים, וזו כרגע האפשרות היחידה שרק במסגרת זו הוא יוכל לקבלו לישיבה.

אהרון דוד קיבל את הדברים, ולאחר שניות ספורות לעיכול המצב הוא ביקש את רשות ראש הישיבה לשאול שאלה בחומש…

הרשות ניתנה והבחור פתח בדברים: בברכתו של בלעם לישראל נאמר: "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר" ובגמרא בברכות מובא למה נסמכו אוהלים לנחלים? לומר לך: 'מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אוהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות'. כלומר כמו אדם הנטהר בנחל כשהוא עולה נטהר, אף הַמְכַנֵּס עצמו באוהלי התורה מטה את עצמו לכף זכות בזה ובבא.

והקושיה פשוטה: מדוע נצרך בלעם למשלים ולדוגמאות? וכי מה היה ברצונו לומר – שהמשקיע עצמו בתורה מעלה את עצמו לכף זכות?! שיאמר זאת במפורש, איזו תוספת הבנה יש במשל הנחלים שלא ניתן להבין אותו במשל האוהלים??

ר' יחזקאל סרנא חייך בהנאה מהשאלה המקורית והנפלאה. הוא הבין שהבחור הכשרוני שמולו מנסה לומר לו משהו, והוא החווה בידו. "מסתמא לא באת רק עם שאלה, מניח אני שיש בידך אף תשובה ניצַחַת", אמר לו בהנאה.

אהרון דוד שקיבל רשות, נזקף וענה לראש הישיבה:

"כתוב כאן יסוד נפלא! הנחל, כידוע, הוא סמל לטהרה. אין לו צורך בשיעור של מים או בהלכות מסוימות. כל נחל הנובע, גם אם המים זורמים בו בשטף, אם יטבול בו האדם ייטהר מטומאתו. אמנם, תנאי אחד ישנו בנחל, אם תציץ החוצה אפילו שערה אחת מראשו של הטובל, שוב לא תעלה הטבילה את האדם מטומאתו והרי היא כלא הייתה כלל.

"יסוד עצום מונח כאן! אלו הם פני הדברים גם בלימוד התורה. הרוצה שלימוד התורה ישפיע עליו ויעלה אותו מכף חובה לכף זכות, חייב הוא להיכנס אל האוהל כל כולו בלי 'שיציץ' שום חלק ממנו החוצה… אי אפשר לומר לבחור ללמוד בבית המדרש אבל לגור במקום אחר, לא שייך שהתורה תשפיע, אם את לימודו הוא יעשה בישיבה אבל ילך לאכול אצל קרובי משפחה… אם הוא רוצה השפעה מהתורה שתטהר אותו ותרומם אותו, הוא חייב להשקיע את עצמו בלא שום חציצה ומחיצה כל כולו ממש באהלה של תורה".

אהרון דוד הצעיר סיים את נאומו הקצר, והביט בחשש בראש הישיבה. חיוכו של זה האחרון רק התרחב והוא הכריז בהתפעלות: "אם אלו שאיפותיך ואם זוהי השגתך, הרי שאני מקבל אותך בזאת לישיבה בצורה מושלמת, והרי אתה תלמיד מן המניין!".​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, מספר. כשפתחו את חדר האוכל של ישיבת חברון אמר ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: "אנו חונכים היום את בית המדרש של 'דרך ארץ קדמה לתורה'". ההתנהגות של כל אחד כלפי חברו. כלפי הטבח. כלפי כל אנשי הצוות.​

 

[גרינפלד]

בתקופה בה ניהל רבינו הגר"מ שטרנבוך שליט"א את המערכה נגד הכשרתם של שבט "בני ישראל" מהודו לבוא בקהל, קיבל פעם איומים על חייו, והגה"צ רבי שמואל יוסף רבינוב זצ"ל, שהכיר את רבינו מלונדון, נכנס אליו לביתו לבקש שיעזוב את המערכה כדי להציל את חייו, כי הם עלולים להורגו פשוטו כמשמעו. אולם אשת רבינו ע"ה דפקה על השולחן ואמרה להרב רבינוב בתקיפות עילאה: "הוא מתכוון בלתי לה' לבדו, לא להתערב"!

השיב לה הרב רבינוב שיש כאן סכנה אמיתית לחייו, ואי אפשר לעשות משחק מהחיים, והשיבה לו אשת רבינו בגבורה: "אם יש סכנה לחייו, אני אלווה אותו לכל מקום שיילך, אבל את המערכה הוא לא יעזוב"! ואף שידעה שאין בזה שמירה כל כך, מ"מ הלכה אחריו ללוות אותו כדי לחזקו ולאמצו.

ובזמנו, כשראה הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל איך רבינו מחרף נפשו לעורר את הציבור כשכולם עמדו מהצד, נתפעל מאוד מכוחו של רבינו ללחום מלחמת ה' ללא חת, ואמר לתלמידיו: "מובטח לכם כי כל זמן שר' משה חי, עוד יישמע קול מחאה", והוסיף: "כל זמן שר' משה חי, הפקר לא יהיה".​

 

[גרינפלד]

"כי מדינה זו שברחמי שמים נשארה לפליטה משך שנים שלמות מהחורבן הגדול והנורא שהקיף את כל העולם וארץ רוסיא בפרט, ובאותן השנים שכל העולם היה מתבוסס בדם ומתגולל ביסורי רעב ועוני וחוסר כל, אוקראינה זו היתה שלוה ושקטה ולא תחסר כל בה, וכפי שהיה רגיל אאמו"ר שליט"א לקרוא עליה כי היא המקום המיוחד שנתבצר לנו בגיהנום העולמי! ואפשר להאמין כי חורבן העולם גרם לשלוותה כדי שעריה יהיו ערי מקלט בעד הגולים והנתלשים ממקומם, כי אין הקב"ה מעניש את ישראל לכלותם חלילה כי אם מייסר אותם כאשר ייסר איש את בנו ולכן הוא תמיד מעניש ומרחם כאחד, מעניש אותם במקום זה ומעמיד להם רווח והצלה ממקום אחר, ולא עובדא יחידאה היא בתולדות עם ישראל, כי כשתסתכל בעין חודרת אל כל גלגולי המאורעות והרדיפות שקרו לעם ישראל במשך ימי גלותו, תראה כי כן היה תמיד המצאות רווחה מתוך צרה. היו ימים שנגזרה גזרה קשה על ישראל, גזרת הגרוש ממדינה שלמה שהיה בה אלפים ורבבות מישראל והיא מדינת ספרד, והמגורשים האומללים הללו אחרי שהוכרחו פתאום בבוקר לא עבות אחד לעזוב את מקום מולדתם ומושבתם מאות בשנים ולעזוב לאחרים שונאיהם חילם ורכושם שעמלו עליו המה ואבותיהם דורות שלמים, ולא נשאר להם אלא לקחת מקלם בידם ותרמיליהם על כתפם וללכת אל כל אשר ישאו עיניהם, וודאי הוא כי הם בצרתם ויאושם אמרי בחפזם נגזרנו, אך בטח מיד בטחו בה' ובטחונם עלתה להם, כי אמנם ה' הטוב ברחמיו לא עזב את כל הגלות הזה במדבר שממה חלילה, והכין להם את הדרך למדינות אחרות שקבלו אותם בזרועות פתוחות, וערי ישראל שנתלשו ממקומן באכזריות שונאיהם, נשתלו ברחמי ה' במדינית ומקומות אחרים. וכך נושא הקב"ה את עם ישראל בכל ימי גלותו ממקום למקום כאשר ישא האומן את היונק, ולמקום מקלט כזה שמשה אוקראינה בימי הרעה שהגיעו את עם ישראל בימינו, כי שנים שלמות היתה לתל תלפיות שכל פיות האומללים הרעבים והמדוכאים פנו אליה, ומצאו בה מרגוע לפי שעה בעניים וצרתם, ואמנם כיום נודע הדבר כי לא באו לאוקראינה רוב מנין ובנין של ישראל בני ליטא וזאמוט על מנת להשתקע, כי לא לזאת כוונה ההשגחה העליונה, אך לגור בה באו ולהיחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, ולא היה כל המחזה הנורא הלזה אלא כעין מנורה שמימית בחיל ישראל, ולמען הוסיף עוד חוליה אחת בשלשלת הארוכה של גלות ישראל…"

מכתב זה כתב הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל לגיסו הרב פייבל אפשטיין זצ"ל, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ישיבת 'כנסת ישראל', ראשיה, רבניה ותלמידיה, גלתה מסלובודקא ממקום למקום. ואחרי שהגיעה ל'מינסק' יחד עם עוד ישיבות שגלו לשם, ראדין, וואלז'ין, מיר, וגדולי עולם שמצאו אף הם מקום חניה שם, כמרנן ה'חפץ חיים', רבי חיים מבריסק, ה'חזון איש' זי"ע ועוד, נגזר עליה שוב לגלות, עם המהפכה הבולשביקית במינסק, אז נשללו זכויותיהם של בני הישיבות, וראשי הישיבה החליטו לנדוד לקרמנצ'וג באוקראינה, בה היו יהודים רחמנים מכניסי אורחים.​

 

[גרינפלד]

מעשה ששאל ראש הישיבה דישיבת חברון הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל את ר' איסר זלמן זצ"ל, שיש בחורים רבים ההולכים מהישיבה לחזו"א וחוזרים ובפיהם סיפורי מופתים של רוח הקודש וכדו' דבר שלא היה כ"כ מקובל בישיבות להגרר אחרי סיפורי מופתים וכוד', ושאלו האם באמת כך הם הדברים? וענה לו ר' איסר זלמן 'איני יודע אם יש לחזו"א רוח הקודש, אבל בודאי שיש בו 'סוד ה' ליראיו'!!​

 

[גרינפלד]

מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כותב בספרו 'דליות יחזקאל' (חלק ב עמוד תג) שבנוגע ללימוד התורה. יסוד ההצלחה בלימוד הוא הכוונה הטהורה ומסירות הנפש שמוכן האדם להשקיע מתחילה ועד סוף!​