אלול ט' אלול - יומא דהילולא של רבי צדוק הכהן מלובלין (1 צופה)

[גרינפלד]

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "מזה שמשים לב שהשם יתברך מביט עליו ומשגיח במעשיו, באה גם שמחה קודם היראה, כמו שנאמר 'ישמח ישראל בעושיו'". ויותר מכך מוסיף וכותב, שאפילו אם עדיין אין ה' מאיר בתוך ליבו, אלא הוא רק מבקש לבוא בשעריו, הוא כבר זוכה לשמחה על עצם הזכות שיש לו כזה רצון, וכמו שכתוב 'ישמח לב מבקשי ה". וכך נהג רבי בונים מפשיסחא לומר: "בנוהג העולם, שבזמן חיפוש איזה דבר מלאים בעגמת נפש, ובזמן מציאת הדבר שמחים, אך לא כן הדבר בעבודת ה', שיהודים שמחים גם בזמן החיפוש אחר קרבת אלוקים, כמו שנאמר 'ישמח לב מבקשי ה", מתי ישמח לב? בזמן שהם מבקשים. מחפשים".​

 

[גרינפלד]

מוזמן לברית, שיתבטל בעקבות כך מתפילה בציבור, אינו מחויב להגיע (מהרש"ם). וכן אם עוסק בתורה אינו צריך, שהעוסק בתורה פטור ממצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. וכן אם עוסק בעשיית איזו מצוה רשאי להימנע (רבי צדוק הכהן מלובלין ב'ספר הזכרונות'). וכן הביא ה'שבט הלוי' (ח"ח ריז אות ב') שמי שתורתו אומנותו ממש, או שיתבטל מתפילה בציבור, או מי שעוסק במלאכה לפרנס בני ביתו – אין עליו חיוב.​

 

[גרינפלד]

הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות) כתב שרבינו הקדוש, סידר אחר מסכת נדרים את מס' נזיר, מפני שהנזירות גם כן מכלל נדרים, וכשהאשה נודרת בנזיר, יוכל הבעל להפר, וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילן מהפרת הנדרים, התחיל בענין הגירושין, שאחרי נישואין באין הגירושין, וסידר גיטין אחר נזירות, ואחר גיטין סוטה, שענינה מענין הגירושין, שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין[1].

ובס' פרי צדיק (לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל פרשת נשא אות יג) הקשה, מדוע בתורה שבכתב נאמרה פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה, ובתורה שבע"פ סידרו את מסכת נזיר קודם מס' סוטה.

והביא את הגמרא (סוטה ב.) "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

וביאר שם שהתורה שבכתב היא רמיזות, והיא הבת קול שיוצאת בכל יום שגורמת לאדם הרהורי תשובה על מעשיו, ולכן כתוב קודם את פרשת סוטה, שאחר שראה את ענין הסוטה בקלקולה, הדבר רומז לו שבעתיד יתרחק ויזיר עצמו מן היין.

אולם התורה שבעל פה חיברוה ה"חכמים" ואחז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד", היינו מצד חכמתו רואה מקודם שמזדמן לפניו מה שיוכל להיולד מזה ומזיר עצמו מן היין, וכן בכל ענינים, ולכן הקדימו נזיר לסוטה, משום שהיא מתייחסת לקודם המעשה.​

(קב ונקי)​

​

---

[1] ועי' ספר הפליאה ד"ה סדר נשים בענין הסדר​

 

[גרינפלד]

בשבועות הוא זמן קבלת ב' בתורות שבכתב ושבעל פה, וע"י זה זוכין לבני, ואפילו מי שהוא עקר בטבע או במזל שלא יכול להוליד על זה אמר אברהם אבינו ע"ה (ב"ר מ"ד י"ב) שהרימו למעלה מהשמים והמזלות והיינו על ידי כח התורה שהוא למעלה משמש שהתחיל באברהם אבינו ע"ה שממנו התחלת ב' אלפים תורה מהנפש אשר עשו בחרן כמ"ש בפ"ק דע"ז ט ע"א (מחשבות חרוץ להגה"ק ר' צדוק הכהן זצ"ל דף נח:).​

 

[גרינפלד]

כ' רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (פרי צדיק פרשת תרומה) שהשתדלות במצות צריכה להיות במחיר, הן במצות עשה דשייך בו מחיר כסף כפשוטו, והן בפרישה ממצוות לא תעשה שהוא על ידי מחיר, שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השם יתברך, וכן במצות הנקנים בכסף העיקר לכוף תאות וחשק הממון לכבודו יתברך, וזה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" שבודאי לא רצה השם יתברך בנדבות המשכן כדי לבנותו, דהא כתיב "לי הכסף ולי הזהב" רק העיקר היה נדבות לב ישראל מאת כל איש דאתגבר על יצריה היינו מה שנתנו בחשק ואהבה מזה נבנה המשכן שישכון השם יתברך בלב ישראל.​

 

[גרינפלד]

ביאר הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'פרי צדיק' (פרשת יתרו): שמה שאמרו חז"ל 'בכל שבת נכנסת באדם נשמה יתירה, היא נשמה חדשה בכל שבת, ואין זו אותה נשמה יתירה שהיתה לו בשבתות קודמות, ועל כן מרגיש האדם התחדשות מיוחדת לעבודת ה' בשבת קודש, ומתעורר בו חשק חדש לעבודתו יתברך שמו'.

ואם יעלה על לבך לומר שאולי האור הגנוז הוא רק לבעלי מדרגות גבוהות ונשגבות בעבודת ה', ולא לאנשים פשוטים כמונו, הסכת ושמע את דבריו של הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא זיע"א, שפעם נכנס לבית מדרשו בליל שבת קודש, וראה את תלמידיו כשפניהם נפולות. שאלם הרבי מדוע נפלו פניהם, והשיבוהו שהם התבוננו במה שכתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת", וחישבו בעצמם שאין הם שומרים את השבת על כל סודותיה וענייניה הנשגבים, ואם כן איזו זכות יש להם לשמוח במלכותו של הבורא?​

 

[גרינפלד]

רשב"י זי"ע עסק כידוע לכולנו, אך ורק בלימוד התורה, ואף לא הפסיק להתפלל את שלש התפילות שמתפללים בכל יום. רשב"י מסר לנו בצוואת משנת חייו בעיקר את חשקת לימוד התורה הקדושה, בה עסק כל כולו, עד כי בכל פעם שבגמרא מזכירים את אלו שהתורה היא כל מהותם וחייהם, נאמר "כרשב"י וחבריו".

כל מי שראה פעם את ספר הזוהר הקדוש, לא יכול שלא להתרגש כיצד רשב"י מדבר וכותב על עסק התורה, על "מאן דעסיק באורייתא" ו"מאן דאשתדל באורייתא". רשב"י כתב כל כך הרבה על מעלתו של תלמיד חכם, עם כל כך הרבה הבטחות וכל כך הרבה מעלות, עד כי קשה להאמין שישנו יהודי שלומד זוהר הקדוש, שאינו שקוע כל כולו בעסק התורה. רשב"י גם אומר, כמובא בגמרא בשבת דף ל"ג, שישנם עונשים חמורים ביותר על ביטול תורה, ראו שם בדברי הגמרא.

ואכן רבי צדוק הכהן זי"ע בספרו "פרי צדיק" (פרשת ויקרא) כותב את הדברים הנפלאים הבאים: "רבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה, כדאיתא בכתבי האריז"ל, ורשב"י היה תלמיד ר' עקיבא, ולא יכלו לקבוע יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא מפני שנהרג (ומסתבר שגם מפני שנהרג לפני כניסת יום כיפור – שב"ג) ולכן קבעו ההילולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, ומן הסתם נולד רשב"י גם כן ביום זה כמו שהוכיחו בגמרא (קידושין ל"ח א) שהקב"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום. ולכן ביום זה ירדה נפש זה שהיה שורש תורה שבעל פה. ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) דאמר לו רבי עקיבא לרשב"י, דייך שאני ובוראך מכירין כוחך, שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקב"ה ורבי עקיבא, שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד".​

 

[גרינפלד]

דברים נפלאים בענין השובבי"ם, חרותים המה בכבשונו של רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "פרי צדיק" ואלו דבריו: "וארבע פרשיות אלו: שמות וארא בא בשלח, הן הכנה למתן תורה שבפרשת יתרו, ואחר כך משפטים, להושיע משופטי נפשו שהם אותם אשר גם יצר הרע שופטן, כמו שאמרו בהרואה (ברכות סא, ב) ולעשות משפט כתוב באויבי עצמו, שהם עצמם חילות היצר הרע שעולה ומקטרג. וזהו פרשיות השובבי"ם שהוא זמן תשובה לבנים שובבים בתיקון בדבר שאין התשובה מועלת, כמו שמובא בזוהר (ח"א רי"ט ב). אבל יש לו תיקון על ידי דברי תורה שהוא מחכמה, שהוא למעלה מתשובה שהוא מבינה". הרי לנו שהתורה, תורתנו הקדושה, צרי ומרפא היא לכל החלאים, העוונות והחטאים.​

 

[גרינפלד]

בספר 'פרי צדיק' (לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל – שושן פורים אות א), מביא את הגמ' (שבת פח.) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".

וביאר שעניין "נעשה" הוא מעשה המצוות בפועל, ו"נשמע" הוא העסק בתורה, להיות הלב שומע לדברי תורה, ומוכיח שם מהמדרש שגם לאחר שחטאו ישראל בעגל, בכל אופן הכתר של "נשמע" נשאר לנו על ידי עסק התורה.

וכתב שעל זה נתפשט המנהג בישראל, ללבוש בשבת על הראש כובע משונה בתוארו, מאותו שלובשים בימי החול, והוא מקיף הראש כעין עטרה, מה שאין כן בשאר הבגדים, שמחליפין אותם רק במה שלובשים בגדים חשובים יותר ולא בתמונה אחרת מיוחדת לשבת, מפני שהתורה הרי ניתנה בשבת, והכובע ירמז על "כתר תורה" שניתן לנו בשבת מצד "נשמע" כנזכר לעיל.

והוסיף שעל סמך זה, יש נוהגין ללבוש על הראש גם בט"ו אדר [שושן פורים] כובע זו של שבת, והוא לרמז דברינו הנזכרים לעיל, מפני שבשושן נפעל בו הנס על התחדשות הנשמע בדברי תורה, וכמו שאמרו 'הדר קבלוהו בימי אחשורוש מאהבת הנס', וביחוד ביום זה יום טוב של שושן שהיה התיקון על קלקול העצלות בדברי תורה, ועל ידי מחיית עמלק ביום מחר, הוחזר לנו הכתר של נשמע.
​

(קב ונקי)​

 

[גרינפלד]

בשו"ת תפארת צבי להגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שמצאנו בתורה טבילה לשלוש מטרות: האחת - טהרה מטומאת הגוף, כגון טומאת מת ושרץ; השניה - טהרה מטומאת הנפש, וזוהי טבילת הגר כשמתגייר; והשלישית - תוספת קדושה, וזוהי טבילת הכהן גדול ביום הכיפורים, וכן - לפי דעה אחת בגמרא - חובת הטבילה של כל אדם הנכנס למקדש. ואכן כך כתב החזקוני בפרשתנו, על טבילות הכהן הגדול: "דרך ארץ לעובד לפני המלך, לרחוץ את בשרו ולטהר עצמו בכל פעם".

ומוסיף רבי צדוק וכותב כי אומנם הטבילה לכבוד קדושת המקום אינה קיימת בזמן הזה, שבית המקדש חרב בעוונותינו, אך יש לה 'ענף' הקיים גם בזמננו, והוא - הטבילה לכבוד קדושת הזמן, דהיינו הטבילה בערבי שבת ויום טוב לכבוד קדושת היום הנכנס. ומאריך שם בדברים להראות בדברי חז"ל והגאונים, את שורש מנהג הטבילה בערבי שבת ויום טוב.​

 

[גרינפלד]

אמרו צדיקים: שבת פרשת זכור הוא זמן המסוגל לעקרות שיפקדו בזרע חיה וקיימא, כי אצל רחל כתיב "ויזכור אלוקים את רחל", ובשרה כתיב "וה' פקד את שרה" לשון פקידה, ובפרשת זכור קורין לשון 'זכירה', ומפטירין בלשון 'פקידה', "פקדתי את אשר עשה לך עמלק" (תורת אבות, לעכאוויטש).

והרחיב בזה הכהן הגדול מאחיו הגה"ק רבי צדוק מלובלין בספרו 'פוקד עקרים' (אות ה), וזה לשון קדשו: "אמרו בראש השנה (ח.) אימתי 'לבשו כרים הצאן' באדר מתעברות באדר, וישראל נמשלו לצאן ואז הוא זמן ריבוים, וכך קבלתי כי בחודש זה מסוגל מטעם זה לפקוד עקרים ועקרות, והיינו לפי שחודש זה מיוחד למחיית עמלק וכל מניעת הולדה שנמצא בזרע ישראל הוא רק מקטרוג עמלק"…

"ובמחיית עמלק בא פקידה לעקרים שבישראל ושיולידו זרע קדוש, ועל כן אמירת פרשת זכור אשר עשה וגו' בכוונת הלב בכל מקום שהוא, פועל בדיבורו וכוונת לבו שהקב"ה ימחנו מלמעלה כמו שאמרו ז"ל, נראה לי דהוא מסוגל לבנים.

"וכן קבלתי שבפרשת זכור שהוא זמן מחיית עמלק, שכנסת ישראל קורין אז אותה פרשה הוא עת רצון להתפלל על בנים, כי במחיית זרע עמלק בא ריבוי בזרע ישראל, והוא על דרך (פסחים מב:) אמלאה החרבה דכשחרבה זו מלאה זו, ועל דרך (תהלים עה, יא) 'כל קרני רשעים' אגדע על ידי זה, ואז 'תרוממנה קרנות צדיקי" עכ"ל.​