חטפת את המילים מפי (וכבר הגבתי ב'גם אני מצטרף'). עכ"ז אני עומד על כך שהחברותא צריך להיות מקבל ומוכן לשמוע צד שני ואז לפרוך. יש לפעמים שחברותא הוא אכן מקשה, אבל רק מפני ש'אתה' אמרת הסברא ולא 'הוא', הוא פשוט אי אפשר לו לשמוע חידוש מאחר, ולכך הוא מפריך את דבריך, ואינו מקשה כדי לקבל תירוץ, כי לא נפק"מ אצלו מה שאתה יתרץ, אם אתה אמרת סברא הוא צריך להקשות עליו, עד שימצא סברא בעצמו, ומזה הוא לא יכניע אף אם ביארת לו שהצדק עמך. מזה צריכין ליזהר, לא כל מקשה ומפריך זה בא מגאונית או ממידת טובות.
מאידך גיסא, ללמוד נגד דופן עקומה, שעל כל דבריך הוא מעקים ראשו בהסכמה, והוא לא מוסיף כלום להלימוד ג"כ אינו טובה. צריך להיות 'את והב בסופה', בשעת הלימוד יראה כשעת מלחמה ממש בריתחא דאורייתא, זה מפריך וזה מפרק וחוזר חלילה, אבל לבסוף יהיה שלום על ישראל, לפעמים אתה מודה להחברותא ולפעמים [בתקוה שזה יהיה הרוב] החברותא יודה לדבריך, אבל הכל בחשבון לבוא אל האמת. ובלי נגיעת.
בשעת הכתיבה הבריק בראשי רעיון: הגמרא [ע"ז יט.] מקשה על הפסוק תורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, שבתחילה כתיב תורת ה', ולבסוף כתיב תורתו - אמר רבא: בתחלה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. זה בא ללמד, שבשעת הלימוד ילמוד את תורת ה', ייגע להבין מה רצה הקב"ה, ולא שבתחילה כל אחד ירצה להכניע את חבירו כי הפשט שלו הוא הנכון, כי בשעת הלימוד עדיין אין זה פשט שלך, אלא פשט של הקב"ה, וגם הפשט שאמר החברותא, זה ג"כ הפשט של הקב"ה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. רק אח"כ כשבאים לעמק השוה, וכל אחד הסכים מהו עומק הפשט, אז יכול לקרות להתורה על שמו של האדם, כי עכשיו זה לא יביא לידי נגיעות.
העיקר שנהיה אנחנו מהלומדים ומלמדים תורת ה' יומם ולילה.
