בעקבות וויכוח שהתעורר בפורום נכבד זה, נפתח אשכול זה שבו ידנו בגדרי הדין של חשש פיקו"נ, ומקום סכנה ע"פ דיני תורתינו הקדושה וההלכה הפסוקה.
אנא ואנא, לא לגרור את האשכול למקומות שהוא לא אמור להגיע אליהם...
נו"ב תניינא יו"ד ר"י:
בנדון …השאלה שבאה אליו מקהילת קודש לונדון, במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו, והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה זו, ולא עלתה לו תרופה ומת. ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי לראות במופת שורש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא, אם יקרה מקרה כזה, שידעו איך יתנהגו בעניין החיתוך הצריך לרפואה, ושלא להרבות בחיתוך, כדי למעט בסכנת החיתוך. אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה, או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא…
אני תמה: הלא אם זה ייקרא אפילו ספק הצלת נפשות, אם כן למה לכם כל הפלפול, והלא זה הוא דין ערוך ומפורש, שאפילו ספק דוחה שבת החמורה… ואמנם, כל זה ביש ספק סכנת נפשות לפנינו, כגון חולה או נפילת גל… אבל בנידון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חוכמה זו, אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה; ודאי לא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות – שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה – מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה; ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק.
חזון איש אהלות כ"ב ל"ב:
אין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת הו”ל כאויבים שצרו בעיר הסמוכה לספר וכדאמר עירובין מ”ה א’ ובתענית כ”א ב’ מיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש, אע”ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום דא”כ בטלת כל המצות אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות וגם משום צורך רבים אפשר דלא הוחר אלא כשמזיק את הרבים וכמש”כ לעיל ס”ק כ”ו.
חוט שני סי’ שכח פרק פט סעיף א’ אות ד’:
מעשה בעיירה אחת בחו”ל שהיה בה מפעל של גויים שהעסיק כשלש מאות יהודים והם עבדו שם בתנאי שלא יעבדו בשבת לימים חזרו בהם בעלי המפעל הגויים מן התנאי והצריכו אותם לעבוד גם בשבתות והיפה אסיפת רבנים והכריז רב אחד שיש להורות לפועלים שיעזבו את העבודה כדי שלא יחללו את השבת ועמד הגאון רבי שמעון שקופ זצוק”ל ואמר “בשאלה כזו רק החפץ חיים יכול להכריע” וכשנשאל על כן החפץ חיים השיב שאינו יודע.
והנה לימים היה ח”א שאמר למרן החזון איש שבאמת היו צריכים הפועלים להפסיק לעבוד שם וכדברי אותו הרב אלא שהיה זה להם נסיון גדול ועל כן לא רצה החפץ חיים למחות בהם, ואמר לו החזון איש שאינו כן אלא שעל פי דין היה מותר להם לעבוד בשבת כיון שלפי הענין במצב ההוא שלא היה פרנסה ליהודים ולא היה להם מה לאכול והיו מושלכים ברעב שישארו שלש מאות משפחות בבת אחת בלא פרנסה הוא ענין של פיקוח נפש שלא היה ביד הצבור להחזיק בהם ואע”פ שכלפי יחידים לא היה ענין זה נחשב לפיקוח נפש מ”מ לגבי מאות משפחות שישארו בלא פרנסה ויהיו מושלכים ברעב במצב ההוא נחשב הדבר לענין של פיקוח נפש אלא שלהתיר להם בהדיא לא היה אפשר במצב ההוא מפני שהיה עלול לגורם לפירצה גדולה שבעלי מפעלים גויים ידרשו מהפועלים היהודים לעבוד בשבת ועל כן לא השיב להם החפץ חיים.
עוד ראיתי שהביאו מהגרש"ז שנקט כי כל מה שאנשים מפחדים ממנו נחשב לספק פיקוח נפש, וביאר בזה הגמ' ד"כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ד'" דכיון שלא מפחדים מזה אינו בכלל פיקוח נפש.
