בהר טעם איסור ריבית (1 צופה)

[אחד יחיד]

הסיבה לאיסור ריבית לכאורה אינה ברורה. הרי לכאורה אין כאן אלא עשיית מסחר רגילה (אדם נותן לאחר דבר ששייך לו, ובתמורה לכך גובה כסף), וכשם שלא אסרה התורה עשיית מסחר (למשל, אדם משכיר בית ומקבל תמורת תקופת ההשכרה סכומי כסף קצובים), כך לכאורה אין הצדקה לאסור הלוואה בריבית.

הכלי יקר מסביר את טעם האיסור כך: "עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר את מידת הביטחון מן האדם; כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא, אבל הנותן בריבית, רווח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו". כלומר, לשיטה זו, טעם האיסור הוא בכך שהלוואה בריבית היא רווח קל, וכך המלווה נמנע מלבטוח בקב"ה ולהתפלל אליו לפרנסתו.

נמצא לפי הכלי יקר, שעניין ריבית הוא יותר מצווה שבין אדם למקום מאשר בין אדם לחבירו [הערה: שמא תאמר, אם כן מדוע מותר להלוות לגוי בריבית, והרי גם כאן נפגעת מידת הביטחון? הכלי יקר מרגיש בקושי זה וכותב: "אבל המלווה לעכו"ם, חזקתו שהוא אלים … ודרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו, לעולם
אינו בטוח לא בקרן ולא בריווח, ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו"].

אך ספר החינוך ואחרים מבארים, שריבית היא איסור שבין אדם לחברו; ומה שאסרה התורה ריבית (בשונה מכל מסחר) נובע מהתוצאות ההרסניות של הריבית מבחינת הלווה; אדם הלווה בריבית, אינו מרגיש את גודל הסכנה; הוא אינו מבין כיצד הריבית מכלה את ממונו, ולבסוף הוא מוצא את עצמו חסר כול. וכך כותב ספר החינוך (בפרשת משפטים), שטעם האיסור הוא "לבל יבלע האחד חיל חבירו (=ממון חבירו) מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית".

[ובאופן דומה מבואר ברש"י, שמות כב, כד, מדוע נקראת הריבית גם בשם "נשך", וזו לשון רש"י: "נשך – רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה"].

לפי ראשונים אחרים, ריבית בפני עצמה אינה דבר מגונה כמו גזל וכיוצא בזה, אלא שהציווי על איסור לקיחת ריבית הוא ציווי מעין מצוות צדקה. התורה רצתה, שאדם ילווה לחברו הזקוק לכך, מבלי שלנגד עיניו יעמדו רווחים אישיים. כך למשל כותב אברבנאל (בפירושו לדברים כ"ג ט"ז), "כי הנשך מצד עצמו, איננו דבר בלתי ראוי…איננו נמאס, גם לא מגונה, והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו. לכן ייחס הקב"ה את העניין הזה במדרגת החסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל". ומעין זה כותב הרמב"ן, שהלוואה בריבית פוגעת באחווה ובאהבה – "אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה ואהבת לרעך כמוך, ועל כן אמר למען יברכך ה' אלוקיך, כי חסד ורחמים יעשה אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה" [ובאמת טעם זה מתיישב יפה עם סדר הפסוקים, שממנו אכן עולה שאיסור הריבית הוא חלק והמשך של הציווי לתמוך באחיך, "וכי ימוך אחיך והחזקת בו". – "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו… אל תיקח מאתו נשך ותרבית"]. (לימוד יומי)

 

[אמרי פי]

הסיבה לאיסור ריבית לכאורה אינה ברורה. הרי לכאורה אין כאן אלא עשיית מסחר רגילה (אדם נותן לאחר דבר ששייך לו, ובתמורה לכך גובה כסף), וכשם שלא אסרה התורה עשיית מסחר (למשל, אדם משכיר בית ומקבל תמורת תקופת ההשכרה סכומי כסף קצובים), כך לכאורה אין הצדקה לאסור הלוואה בריבית.

לחץ כדי לכווץ...

החילוק בגדול הוא, שבשכירות הוא משתמש בחפץ של הבעלים שהרי אם יאנס יהיה פטור כי זה נאנס לבעלים, ולכן נחשב שמשתמש בדבר של הבעלים וצריך לשלם לבעל החפץ על מה שהבעלים מוכרים את השימוש בתמורה לשוי השמוש, משא"כ במעות הרי מלוה להוצאה ניתנה ונהיה של הלוה מיד, ונמצא שלוה משתמש בכסף שלו ולא של המלוה.
ואע"פ שהרשב"א [ולא להברכ"ש בשם הגר"ח ששיך להתחייב מאתיים על מנה בקציצה] כתב שריבית קצוצה שחייב לשלם מצד הדין לולי האיסור או בעכו"ם שזה חוב גמור, הוא משום שכירות המעות, היינו שיש סיבה בדין שמחייבת מה שהחוב שלי נמצא אצלך, אבל זה גופא התורה אסרה לקחת תמורה על סוג חוב שמוצר בצורה זו.

זהו מצד המשפט.

אלא שנשאלת השאלה אבל בתכלית בעל המעות היה יכול להינות מהמעות הללו ולהרויח, וצ"ל דכיון דהלוה אינו מחזיר את המעות הללו, ובדרך כלל מי שלוה מעות הוא כדי לקנות צרכי יום יום, ואז הקרן מתחסרת ועדין צריך לשלם ריבית וחזר חלילה וילוה שוב, וע"ז אמר קרא כי ימוך אחיך והחזקת בו, משא"כ בשכירות לעולם מחזיר אותו חפץ והחפץ לא מתחסר [אמנם בגמ' קאמר אי אגרא לא פחתא ואי פחתא וכו' היינו שזה המבחן מה שימוש ומה תמורת הקרן] אלא שמשלם על השימוש שלקח מהמשכיר שהוא היה יכול להשתמש בזה, ואין לזה המשך של חשש שיפסיד עוד ועוד.

ובאמת י"ל דמי שלוה מעות כדי לעשות עסק איה"נ יש סברא שישלם למלוה, אלא דמ"מ גם שם פעמים מפסיד את הקרן והוא מסתכן, ומיהו אם מרוויח ולא מפסיד יש סברא שיהיה חייב לשלם למלוה, ויש מקרה ששומר שהרויח בלא רשות הבעלים מעותיו י"א שצריך לתת מהרוחים.

ולכן לעשות עיסקא - או היתר עיסקא - הוא לכתחילה, ואף שאין ראוי להתחכם ולעשות היתרים בדבר שאין התורה חפיצה אף שמצד הפן המשפטי בעיית האיסור נפתרה, והטעם כי למה שירוויח בכספי בעה"ב בלי לתת רווחים.

עי'
תורה תמימה הערות ויקרא פרק כה הערה קצב, וז"ל.

...והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמודי ההיתר. ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל - עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי"ז ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרו לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ"ל. עכ"ל.

וע"ע בספר הנפלא "נתיבות שלום" על ריבית במבוא לדיני ריבית, עמ' ל"ה.