ראיתי פעם באחד האחרונים [מלפני כמאה וחמישים שנה בערך, אני מחפש ולא מוצא היכן, ממשיך לחפש] דכיון דלענין צפורי מצורע כתיב
ויקרא פרק יד פסוק ד (פרשת מצורע) וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת, וכ' רש"י חיות - פרט לטרפות, וא"כ חזינן דטרפות לא מקרי חייה, וא"כ אם אחת מן האחיות טריפה ליכא איסור, דלא מקרי וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ.
והנידון היה בתאומות סיאמיות אם מותר לשאת אחת מהם, בגווני שודאי שניהם אינם יכולים לחיות ואחת מהם ודאי תמות בקרוב, וממילא הוי טריפה וליכא איסור [לא זכור איך יתכן שחיו עד זמן הנידון ועכשיו הם במצב שודאי אחת מהם תמות].
ולפ"ז לכאורה אם אשתו נעשית טריפה ח"ו [אם שייך בזמנינו טריפה אינה חיה, כידוע הנידון מה שכ' החזו"א בזה] יהיה שרי לישא אחותה.
וכמובן השתוממתי על זה שאין זה יתכן, איך אפשר ללמוד מהא דכתיב בחייה דממילא טריפה לאו בכלל, ועוד הא זיל בתר טעמא ומסתברא דהכא ילפינן בחייה כל זמן שהיא בחיים, ומ"מ במחשבה שניה מה לך למידרש טעמא דקרא, ואי חזינן דבחייה הוי מיעוט דטריפה וכתבה תורה לענין אחות אשה בחייה, אולי אין לנו להתחכם בזה.
ומיהו י"ל דבאמת "בחייה" הוי כל זמן שהיא בחיים ואף טריפה בכלל, והא דממעט בצפרי מצורע, משום דהתם הוי יתור, דלמה כתבה התורה שתי ציפרים "חיות", וכי יש הו"א שיהיו מתות, וע"כ שבא למעט טריפה, אבל לעולם כל דכתיב בחייה לא בא למעט טריפה וכל שנשמת חיים באפה, חייה מקרי.
ושו"ר שכעין זה כ' בשפתי חכמים ויקרא פרק יד פסוק ד אות ג (פרשת מצורע), וז"ל,
רוצה לומר למה לי חיות הא צפור לאו חיה הוא דאין לומר דחיות רוצה לומר שיהא חיה ולא מתה דהא אחר כך כתיב ושחט את הצפור האחת וכתיב ושלח את הצפור החיה על פני השדה ומתרץ פרט לטריפות רצונו לומר דבעינן ראויה להיות חי ולא טריפה דטריפה אינו יכולה לחיות ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוה יתכשרו טריפות לטהרת מצורע קא משמע לן, עכ"ל:
