אשר איננה טהורה
פסחים ג,א, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה. וידועה הקושיה שבפ' שמיני וראה כתבה התורה לשון טומאה על כל החיות שאינן טהורות.והראני בני דב נ"י שתירץ זאת רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות ר"ל, וז"ל, ואמרו רבותינו לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה, כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה, אך לא היתה טהורה לקרבן, על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם. עכ"ל ר"י.
ואם תתמה, הרי קודם המבול לא הותר להם אכילת בשר, כמש"א סנהדרין נט,ב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, כבר כתב רש"י עה"ת עה"כ בראשית א,כט לכם יהיה לאכלה, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר. ופי' בשפתי חכמים דנפיק ליה לרש"י כן מדאסר הכתוב אבר מן החי מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואם תמותה אסורה ק"ו חיה, אלא מתה מאליה מותרת ואבר מן החי אפי' שלא ע"י אדם אסור.
וכבר הוא מפורש ברש"י סנהדרין נז,א ד"ה למישרי בשר, והוזהרו על אבר מן החי מאכול תאכלו וללמדך דאפי' אינך ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאיליו לא תאכלנו ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול. עכ"ל. ומתבאר שמתה מאליה היתה מותרת.
וכן דעת תוס' סנהדרין נו,ב ד"ה אכל תאכל, דהאיסור לאדה"ר היה להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא.
והר"ן פליג וז"ל בחידושין לסנהדרין נו,ב, אכל תאכל ולא אבר מן החי. איכא למידק והא לאדם הראשון לא הותר לו בשר וכיון שכן לא שייך ביה אזהרת איסור אבר מן החי ואיכא למימר דעיקר קרא אתא למיסר ליה בשר דכתי' מכל עץ הגן אכול תאכל ולא בשר וכשהותר בשר לבני נח נשאר איסור אבר מן החי במקומו מלשון אכל תאכל.
וכן פליג הרמ"ה ודחה פירוש רש"י ותוס', ומפרש חילוק לפי דרכו בין אמ"ה שנאסר ובשר שלא הותר, וז"ל ביד רמ"ה סנהדרין נט,ב אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה אכל בשר קא מיירי ואפילו דגים וחגבים מדמקשי' ליה מדגים ותו מדכתיב בסופיה דהאי קרא ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה הרי כל נפש חיה אמור. ואיכא דמקשו הכא מאחר דלא הותר לו בשר באכילה למה לי למיסר אבר מן החי ואית דדחקי ואמרי דכי אמרינן לא הותר לו בשר באכילה הני מילי להמית ולאכול אבל אם מת מעצמו מותר והאי דאצטריך למיסר אבר מן החי שאם פירש הימנו אבר עצמו בעודו חי אסור הואיל ופירש מבעלי חיים. ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לשמעינן דלא הותר לו להמית ותו אם כן היכי מותבי' עליה מדרב יהודה בן תימא והא התם לא קא מיירי בבעלי חיים דקטיל להו איהו כלל אלא לאו ש"מ דהאי פירושא ליתיה כלל ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פרוקא בס"ד. והדין היא פירוקא דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוי עלויה בפירוש קאמרינן אלא לא הותר לו קאמרי' דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומאי דאשתרי ליה אשתרי ובשר דלא אשתרי ליה לא אשתרי מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילויה אלא לאבר מן החי בלחוד. ונפקא מינה דמאי דאזהריה עילויה מיקטיל עילויה דהא שמעינן לרב יהודה גופיה דאמר לעיל על שבע מצות בן נח נהרג אבל מאי דלא אזדהר עילויה לא מיקטיל עילויה והכא גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לאו אזהרה היא אלא למימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא ולאו לעיקר אזהרה. תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה למידי אחרינא לא יליף אזהרה מיניה. וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב ולכל חית הארץ משמע שלא התיר להם חית הארץ וכדמעיינת בהאי פירוקא משכחת ליה דדאיק טובא, עכ"ל היד רמ"ה.