האם פרטי הטריפות הם הלכה למשה מסיני ובענין להוסיף על הטריפות
ראיות שהכל נאמר מסיני
צריך בירור האם פרטי הטריפות נאמרו למשה מסיני או לא, ונפקא מינה באם אנו רואים חסרון נוסף שלא נזכר בש"ס שלכאורה הוא מטריף את הבהמה, נוסיף אותו לרשימת הטריפות. והנה אמרינן בדף מ"ב א' תנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני ופרכינן ותו ליכא והא איכא בסגר ושב שמעתתא ואז הגמרא משתדלת לדחוק גם את בסגר ושב שמעתתא במנין הי"ח טריפות. תו אמרינן בדף נ"ד א' דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חייא. ומבואר לכאורה שכל הטריפות האמיתיות נאמרו למשה בסיני ומה שלא נאמר שם אינה טריפה אמיתית, ולנו אין את הכלים להוסיף טריפות מדעתינו.
ראיות לאידך גיסא
ולפי זה בכל בסגר ושב שמעתתא יש לשאול למה באמת לא נשנו כולם במשנה או לפחות בברייתות, הרי הלכה למשה מסיני נינהו. ועוד היה צפוי שבכל המחלוקות בפירקין בענין הוספת טריפות הנ"ל ושאר פרטי דינים שנתחדשו (כגון ריאה שהאדימה וכדומה) יהיה המוסיף צריך להסביר איך זה נכנס בי"ח טריפות, ועיקר השקלא וטריא במחלוקות תהיה בבירור המסורת ולא בסברא, כמו השקלא וטריא בחיבורים העוסקים במסורה (-פתוחות וסתומות וחסירות ויתירות), אך כל המעיין בפירקין יראה שכמעט אין שום שינוי בין השקלא וטריא בעניני טריפות לשקלא וטריא בשאר נידוני הש"ס המושתתים הרבה על שיקול הדעת. ותקצר היריעה מלפרט דוגמאות.
ונביא כאן ג' דוגמאות מן הקל אל הכבד. א. תניא בתוספתא (והובא בגמ' מ"ב ב') נתחתכה ירך שלה מן הארכובה למטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה נשבר העצם וניטל צומת הגידים שלה פסולה ר' שמעון בן אליעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות. ולדבריך הוה ליה למימר רשב"א מכשיר משום שלא קיבל מרבותיו טריפה זו ברשימת הטריפות.
ב. אמרינן בדף נ"ב ב' כמה חסרון בשדרה בית שמאי אומרים שתי חוליות ובית הלל אומרים חוליא אחת ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה, ופריך מתקיף לה רב אושעיא ולתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, ומשני אמר ליה רב[א] כי איתשיל לענין טומאה איתשיל דהוו להו בית שמאי לחומרא, ולדבריך קשה הרי דברים אלו נשנים מזמן מתן תורה ברשימת הטריפות ואין לך איתשיל גדול מזה.
ג. עוד תנן בבכורות כ"ח ב' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים, ולדבריך קשה הרי רבי טרפון לא קיבל מרבותיו שניטלה האם שלה טריפה, ואם כן אמאי הטריפה.
הנראה בזה לענ"ד
ונראה שנאמר למשה מסיני רק הנידונים הבסיסיים, כגון כל אבר ואבר מה הדין אם ניקב ומה הדין אם ניטל, והיינו בערך הי"ח טריפות ששנינו במשנה. [נ.ב. והטעם שזה נאמר מסיני ולא הושאר לחכמים ללומדם מן החקירה, משום שהחקירה כמעט בלתי אפשרית, שצריך להמם אלפי בהמות וכו', לכן צריך שיהיה עכ"פ בסיס מאומת מסיני.] ושאר הנידונים המתחדשים צריך לדון בהם מן החקירה. ומה שאמרו (נ"ד א') גבי מחו בכולייתא וגבי מחו בגידא נשיא וכי להוסיף על הטריפות יש, משום שהם נידונים בסיסיים, ומדלא נשנו בין הטריפות סתמם כפירושם שאינם טריפות.
וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א סי' צ"ח וזה לשונו- ועוד היו מקצת החכמים מוסיפין והולכין בטרפיות במה שאינה חיה כפי סברתם וסומכין על הכלל הזה [של כל שאין כמוה חיה טריפה].
אלא שנשאר קשה לדברינו קושית הגמרא (מ"ב א') ותו ליכא והא איכא בסגר ושב שמעתתא וקשה הרי אפשר להוסיף על הטריפות מסברא בנידונים המתחדשים. וזה מהקשיים שיש בסוגיא הפותחת את פירקין. וצריך לומר דבדרך אסמכתא הש"ס רוצה לדחוק את כל הטריפות במנין הי"ח, דמנין לא זז ממקומו.
אם אפשר להוסיף על הטריפות
והרמב"ם בפרק י' מהלכות שחיטה הלכה י"ב כתב- ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. והנה מחד מבואר בדבריו כמש"כ לעיל שלא כל הטריפות שבש"ס הם הלכה למשה מסיני, ומאידך נעל רבינו את הדלת בפני הוספת טריפויות אחרות.
ובאמת רבינו גופיה הוסיף על הטריפות (בפ"ח הכ"ג) שכתב לחי העליון שניטל טריפה, וביאר בתשובה (הובאה בכס"מ) שאין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו. וזה באמת קשה, שהרי הוא מהדברים הבסיסיים, ולא נזכר בש"ס לאיסור. ותירץ הגר"א (יו"ד סי' ל"ג סק"ב) שאין שונה במתני' דבר שא"א לחיות כלל ביומו, כמו ניטל הלב וכיוצא.
ולמעשה נראה שאם יש מכות זרות שנודע לנו בבירור מדרך הרפואה שאין סופה לחיות, אין להקל בזה, ואין לסמוך להתירם מזה שלא נזכרו בש"ס לאיסורא, דאפשר שלא נזדמן לפניהם כי האי גוונא. דכמו שלא נזדמן בזמן התנאים לדון על שב שמעתתא, כך אפשר שלא נזדמן בזמן האמוראים לדון על מיני מאורעות זרים. ומה שכתב הרמב"ם בצורה נחרצת שאין להוסיף על הטריפות מכח חכמת הרפואה, מסתבר שהדברים נכתבו על רקע מסוים, שהיו לו דוגמאות שתורת הרפואה בזמנו היתה סבורה שאין כמוה חיה, ובתלמוד נשנה היתרם להדיא, על דרך גמירי דאי בדרי לה סמא חייא. וכן דוגמאות שהיה נראה לו בחכמתו שלא להאמין בזה לרופאים, [יודע צדיק נפש בהמתו,] ולהשאיר הדבר בחזקת היתר מדלא נזכר בש"ס. אבל אם וכאשר יבואו לפנינו נידונים מחודשים שאינם מוקשים מסתימת הש"ס, ובפרט מחודשים לגמרי כמו עניני חשמל וכדומה, שיגרמו חסרון בגוף, ומדעים מאומתים ומבוססים שיטענו שאין כמוה חיה, נצטרך לאסור. כן נראה ברור.