תמוז ט"ו תמוז - רבי דוד משה מקרעטשניף (1 צופה)

[אוהב ספר]

רבי דוד משה רוזנבוים היה האדמו"ר השלישי מקרעטשניף, ומקים החסידות בישראל, ברחובות, לאחר השואה.

הערך במכלול-

רבי דוד משה רוזנבוים – המכלול

www.hamichlol.org.il

תמונת פני קדשו-

 

[אוהב ספר]

נינו של רד"מ סיפר ששמע מאביו האדמו"ר מקרטשניף כשיצא להם לדבר יחד עם רד"מ על אונברסיטות אמר רד"מ שהרבי מליובאוויטש הוא מהיחידים אי פעם שיכול ללמוד באוניברסיטה ולהישאר צדיק.

 

[אוהב ספר]

סיפר מרן הגאון רבי גרשון אידלשטיין זצ"ל ראש ישיבת פוניבז': פעם אחת נצרכתי לרפואה עבור אחד מבני משפחתי. אחר שדרשנו אצל טובי הרופאים, שמעתי את שמעו של הרה"ק מקרעטשניף זי"ע שהיה מפורסם כפועל ישועות. שמתי פעמי לרחובות וזכיתי להיכנס אל הקודש פנימה.

כששמע האדמו"ר זי"ע את הבעיה, הורה על תרופה מסוימת לקחת ובעז"ה תהיה הרפואה. ואכן, מדבריו לא שב ריקם וזכינו לרפואה, מה שלא הצליחו טובי הרופאים בתרופותיהם השונות.

לאחר שראיתי זאת, השתוממתי האיך יכול להיות שמה שהרופאים לא הצליחו והועילו בעצותיהם, הצליח רבי צעיר לימים שלא למד כלל רפואה. החלטתי לפנות אל הגאון הסטייפלער זצ"ל ולשאול את דעתו הקדושה על-כך.

השיב לי הסטייפלער זצ"ל על שאלתי בזה הלשון: "זיין זאגן איז מער ווי די רפואה" – מה שהוא אומר-מברך, עוזר יותר מהתרופה שהוא נותן" (מפי הרה"צ ר' שלום אליעזר זאב ראזענבוים שליט"א בן כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף שליט"א מקרית גת).

(גיליון 'אור פני משה')

 

[אוהב ספר]

פעם התבטא הרבי מליובאוויטש באוזני המזכיר ר' לייבל גרונר על רד"מ ש"הוא מהאחרונים שקרבו יהודים לאביהם שבשמים כדרך הבעש"ט"... (עושה מופתים כתלמידי הבעש"ט בזמנם...) לאחר פטירתו התבטא הרבי כי הוא היה "מהיחידים בדורנו שקירב יהודים באהבת ישראל כדרך הבעש"ט".

 

[אוהב ספר]

מילדותו שקד על לימוד התורה וכאשר הובל יחד עם אביו למחנה ההשמדה אושוויץ אביו הסמיכו לאדמו"ר והבטיח לו כי ינצל היות ועם ישראל זקוק לו. על אף הקשיים והסבל במחנה אושוויץ שמר על כשרות המאכלים ובכל הזדמנות אפשרית למד ולימד תורה. בכ"ז אייר ה'תש"ד אביו נרצח וכאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה גילה כי רק אחותו נשארה בחיים, הגיע לסיגט ומונה לאדמו"ר מקרעטשניף במקום אביו.

נשא לאישה את בת אחותו – הרבנית סימה רייזל [אשת אדמו"ר רבי חיים מרדכי רוזנבאום מנדבורנה-בני ברק]. בשנת ה'תש"ז עלה לארץ ישראל והתגורר בירושלים. בשנת ה'תש"י לערך עבר לרחובות והתגורר בצריף מחמת העוני. לאחר שאחד מתושבי רחובות שבתו נתעוורה הגיע אליו בבקשת ישועה וכעבור זמן קצר נתרפאה החל להתפרסם כפועל ישועות ורבים נהרו לקבל את עצתו וברכתו. התפלל בקול רם ובבכיות עצומות. הקים את ישיבת "שער אליעזר" על שם אביו וייסד מוסדות תורה ועזרה לנזקקים. השתדל תמיד להסתיר את מעשיו ומעלותיו וביתו היה פתוח לכל נזקק.

בכ"ו סיון ה'תשכ"ט הזכיר פעמים אחדות את עניין פטירתו וטס לרומניה להשתטח על קבר סבו – אדמו"ר רבי מאיר רוזנבוים מקרעטשניף. ביום שלישי שב לעיר בוקרסט (רומניה), ביקש לטבול במקווה טהרה לפני התפילה על אף ריחוק המקווה ועצת הגבאי [ר' יוסף פולאק] לדחות את הטבילה למחר כדי להספיק לתפילה במניין ולאחר שיצא מהמקווה אמר כי יש לו הנאה מרובה שבכל זאת היה היום במקווה ככתוב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. כעבור זמן קצר הרגיש חולשה וביקש מהגבאי להזעיק רופא, כאשר הגיע למקום האכסניה שתה מעט משקה ואמר לזוגתו כי היה רוצה לראות את עצמו בבית והשיב את נשמתו ליוצרה.

ביום רביעי ארונו הוטס לארץ ישראל ונטמן ברחובות.

 

[אוהב ספר]

"אין אני עונה תשובה עד שיודע אני ברורות כי מוחזקת תשובתי על-פי 'הלכה', על-פי חסידות, ועל-פי מענטש'לעכקייט..." - אמר פעם רבינו תחת אחד השיחים.

שלשת דברים אלו, הם אלו היסודות אשר עליהם מושתתת משנת חייו של רבינו זי"ע. תורה, חסידות ודרך ארץ הקודמת להם.

זו היתה אמת המבחן של רבינו זי"ע בכל צעד ושעל: האם תואמים התשובות את דעת תורה וההלכה הצרופה?! האם מנותבים המה בדרכי חסידות המסורים בעוז מדור דורים?! וראש לכל: האם בגדר "אנשי קודש" - מענטש'לעך הייליג?! ולא -אין חפץ ה' במלאכי מעלה שיסתובבו כאן, רצונו באנשים המתנהגים כאנשים, ובדרך ארץ.

"קודם שיהיה הדבר תואם את השלחן ערוך" -היה חוזר ואומר. וכדוגמא חיה לכך, היו רואים את רבינו לומד בכל יום סימנים שלמים של טור עם "בית יוסף" עד "שולחן ערוך" ונושאי כליו, מרוב דביקותו לדבר ה' זו הלכה. והלא כך דרשו חז"ל: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" - אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מכל משכנות יעקב, ואם השי"ת אוהב אותם מכל משכנות יעקב, מי לא יאהב אותם גם הוא?!

 

[אוהב ספר]

כל מנהג וכל הנהגה של האבות הקדושים, היו אצלו כחומת ברזל בצורה, אשר כל רוח שבעולם לא תניע אותה, אף לא רוח סוערת ביותר.

ביכוי מלחמת העולם, כאשר היה העולם חרב ונחרב, נשברה פעם רגלו של רבינו. בחור צעיר היה וגלמוד, הוריו אינם וכל בני משפחתו נכחדו - הי"ד, והוא על מיטתו, שוכב בבית החולים מיוסר כולו, ייסורי הגוף וייסורי הנפש. רוח סוערת שרבים וגדולים ממנו הוכרעו על ידה. אך, לא עלם קדוש זה. את דאגותיו וייסוריו המיר בבקשה ודאגה אחת ויחידה, עוד מעט ויתקרב "סוף זמן קידוש לבנה" והוא עדיין לא קידש את הלבנה בחודש הזה, שיחוסו עליו ויוציאוהו החוצה לקדש את הלבנה...

 

[אוהב ספר]

עוד זאת דרוש דרש רבינו זי"ע במשנה ברורה, כמגלה טפח ומבאר את ה'ענין' שיש בקיום ההלכה בבהירות. כשיהודי אינו ברור דיו בהלכה, כמו שרוי כולו בספק. מעין בלבול מוחין אחד גדול...

ומעשה שהיה באחת הבריתות שערך רבינו לאחד מבניו. המוני אנשים גדשו את בית המדרש. כולם חפצו להשתתף בשמחתו של רבינו. אחד מן המסובים מזג כוסית יין שרף והגישה לרבי. החזיק הרבי את הכוס בידיו, ובמשך שעה ארוכה - כשהכוסית נתונה בידו - בירך את הקהל הרב שעבר לפניו.

לאחר מכן פתח את פיו הטהור בחכמה בדברי תורה, וכשסיים, חפץ שוב להמשיך ולברך את הקהל בברכת "לחיים". ולפתע נעמד על מקומו, לא זכר אם כבר ברך על הכוסית היין שבידו, או שמא לא ברך. המשיך להחזיק בכוס, ושאל את הנוכחים אם ראהו מברך. היו אנשים שהשיבו בחיוב, והיו אחרים שענו בשלילה.

הקהל יושב בסעודת הברית וממתין לברכותיו, הרעש עצום, ההמולה גדולה והדוחק רב, אך רבינו בשלו - בירך או לא בירך. "ספק ברכה" חזר ואמר ולא מצא מרגוע לנפשו. הוא המשיך ושאל כל אחד מהרבנים שהסבו סביבו, אם ראהו מברך - ולא מצא פתרון לשאלתו.

נתכרכמו פניו ולא ידע להשית עצה בנפשו. לפתע פנה אליו אחד מהנאספים ואמר, שכיון שהוא לא בירך עדין, יוכל להוציאו בברכתו. באחת נהרו פני הרבי. ארשת פניו הפכה להיות רגועה ונינוחה, וכל ישותו אמרה שמחה וצהלה, על שזכה להנצל מספק ברכה.

בתום הסעודה נענה ואמר: "אם יש ספק ברכה הרי שיש בלבול המוחין וריחוק מהשכינה, וכשמתברר הספק - זוכים לבהירות השכל וקירוב השכינה".

וסיים באמירה רבת-משמעות, אשר כמו וגילתה את תמצית חייו: "גודל יראת חטאו של האדם, נמדד בגודל התרחקותו מספק הלכה..."

 

[אוהב ספר]

הרה"ג רבי דוד הרשקוביץ שליט"א, מוסיף לספר עובדא נפלאה מגודל זהירותו של רבינו בדבר הלכה:

באחד הפעמים בהם חזר רבינו מחו"ל, יצאנו קבוצת חסידים לקבל את פני קדשו נמל התעופה, כהרגלנו מדי פעם בו חזר רבינו מחו"ל.

הושטנו את ידנו לברכת שלום, ולמרבה הפלא, מסרב רבינו וממהר לדרכו.

הגענו לרחובות, ושוב נשנה הדבר, במקום שיתיישב רבינו לערוך שולחן "לחיים", סירב רבינו ושוב לא התברך מאנ"ש בברכת השלום, ויהי הדבר לפלא.

אכן, חיש מהר התברר הדבר. רבינו זי"ע קרא לגבאי, ואומר לו בדאגה, שהנה היום ערב ראש חודש, וצריך למהר לשלם את משכורתם של המלמדים.

רק כששב הגבאי וסידר את הענין, נרגע רבינו, וקיבל את ברכת הבאים מפי אנ"ש במאור פנים...

 

[אוהב ספר]

הנהגתו זו הקרינה על כל סובביו, אשר למדו והשרישו עמוק בתודעתם, שראש לכל - ההלכה הצרופה, ושצריך האדם להעמידה כנגד עיניו, שהיא תנחה את כל הליכותיו. בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך.

רבות דרש זאת רבינו, ולפי דעתו, מקטנות וינקות יש להשריש זאת.

יום ראשון של "ראש השנה" אחר הצהרים. כולם צועדים אחר רבינו, אל מחוץ לעיר, אל עבר פרדס התפוזים הגדול. שמה באמצע הפרדס ישנו באר מים חיים, על ידו יוכלו לקיים את המנהג הקדום והקדוש, מנהג "תשליך".

רבינו, בדבקות גדולה. אומר את התפילות, מבקש "ותשליך במצולות יום כל חטאותם", וממשיך בהשתפכות הנפש את תפלת "יהי רצון" שאחריו, בבכיה ובהתעוררות גדולה מעתיר עבור השנה החדשה העומדת בפתח.

ומרחוק. עומדים להם כמה נערים שובבים ומתווכחים.

"צריך לעשר את זה, אסור לאכול ככה, זה 'טבלי" -טוען האחד בלהט. -

"מה פתאום?! אני אוכל את זה מתחת לעץ, ובאופן כזה, שמעתי פעם שלא צריך לעשר..." - השיבו רעהו.

ופתאום... ננער רבינו מתוך דביקותו ושואג בקולו הגדול: "והרי זה גזל".

כך רבינו, אפילו בזמנים הכי גבוהים, במצבי דביקות עילאיים. כשרק התעוררה שאלה של אי ציות להלכה, עמד איתן בשער, וראה חובה בנפשו להעמיד את הנכשל על בוריו של הלכה, ולא שקטה רוחו עד שראה את הלה מתקן את המעוות.

 

[אוהב ספר]

ערב פסח, בזמן הגדול, עת הקרבת "קרבן הפסח". רבינו עומד במאפיית המצות שעל יד ביהמ"ד, ואופה מצות מצוה. מלאכת ה"שיבער" (רודה לתנור), זוהי עבודתו הקדושה. כך מחוץ למאפיה עצמה עומד רבינו, מכניס ומוציא את המצות מהתנור, מתוך דביקות גדולה. ומתוך יראת שמים נפלאה ומבהילה.

שמא... שמא... יחמיצו המצות ח"ו.

לפתע, עוזב רבינו בזריזות את עבודתו, עבודת הקודש. ורץ בזריזות אל פנים המאפיה, פונה אל ה"פאנעמער" (מגבל העיסה), וזועק ברעדה ובקול גדול: "מה עשית?! למה עשית כך?! וכי רוצה אתה שנאכל חמץ בפסח?!"

במה הדברים אמורים?

ה'פאנעמער' חש כי העיסה ('מיירע') מדאי רטובה, שמא לא יוכלו לעשות ממנה מצות. לכן ביקש מהבחור שמונה על הכנסת הקמח, שיוסיף עוד מעט קמח לעיסה. אותו בחור ממונה לא ידע כי מעשה זה אסור, ועשה כהוראת ה'פאנעמער'. רבינו, שעמד בריחוק מקום, הרגיש ברוח קדשו בנעשה בחדר השני, וחיש מהר נחפז למקום להציל מחשש חמץ...

 

[אוהב ספר]

סובבנו והלכנו בין אלו אשר זכו לראות את הצדיק בחיים חיותו, ניסינו לדלות את הרגשות שאפפו את הבאים במחיצתו.

הלכנו מהאחד לרעהו, ובעיני כולם ניצת אותו זיק -לשמע השאלה. והתשובה - תשובה אחידה לכולם היא:

"ההרגשה - הרגשה עילאית בלתי מוסברת היא.

אך דרכת על מפתן החדר, ראית את צורת פניו המאירות, ננסך בך מין רוגע עילאי. אם שמעת וחונכת הרבה על ברכי אמונת הצדיקים, הבנת לראשונה את כל אמרות הצדיקים הכרוכים מסביב לאמונה... את האור האלוקי הזורח על האדם בהיכנסו לצדיק, את זאת שהצדיק מכבס את נשמת היהודי בבואו לפניו, ואת פשר אימרת חז"ל שבקרבת הצדיקים יכולים לחוש "השראת השכינה"..."

"על מקום השראת השכינה נאמר בתהילים "עוז וחדוה במקומו". מאידך גיסא נאמר בו: "וגילו ברעדה"... ואת זאת יכולנו למשש בידנו בשהייתנו במחיצת קדשו, את ה'גילו' מחד, וה'רעדה' מאידך..."

הוסיף אחד מחשובי החסידים שליט"א, והגדיר את רגשות אלו, בסיפור הידוע על ה"קדושת לוי" זי"ע שנסע למעזריטש, ושהה כמה שבועות במחיצת רבו הקדוש זי"ע. בשובו, נשאל על-ידי אביו, מה למדו אותך שם במעזריטש?!

"שיש אלוקים בעולם" - ענה האברך, 'העילוי' הצעיר.

קרא אביו למשרתת, ושאל אותה: "מי מנהיג את העולם?"

"מה הפירוש? האלוקים!..." - ענתה ה'ידענית'.

"נו", פנה אליו אביו, "לשם כך היית צריך לבלות שבועות מספר הרחק מביתך?!"

"אמנם כן, היא יודעת. אבל, במחיצת רבי הקדוש ראיתיו במוחש..." - ענה הקדושת לוי זי"ע.

סיפור זה, מהוה מעין ביטוי והגדרה מסוימת, לאותה הרגשה מופלאה שאפפה את כל הבאים במחיצתו של רבינו זי"ע. יתכן, ועד עתה ידענו, אבל מהיום ראינו גם במוחש...

 

[אוהב ספר]

אמר על כך הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, רבה הראשי של אנטוורפן:

ישנם אנשים מפורסמים, אשר שומעים אודותם רבות למרחוק. אולם, כשנפגשים עמהם פנים בפנים, נוצרת איזושהי אכזבה. מין הרגשה של חיכינו ליותר מזה... אצל רבינו, לעומת זאת, שמעתי רבות אודותיו, אולם כשהתראיתי עמו, ראיתי כי ככל כמה ששמעתי עדיין לא שמעתי...

 

[אוהב ספר]

בשנים אלו, שנות תשכ"ה - תשכ"ז, היה מצבה הבטחוני של מדינת ישראל ירוד ביותר, וריח של מלחמה נדף באויר. כל מדינות ערב זממו להכחיד את ישראל, וצחצחו את חרבותיהם לקראת מלחמה גדולה. כל תקרית שאירעה באזור, העלתה את רמת הכוננות בארץ.

בשבת, בה נערך הגיוס הכללי בארץ במסגרת הכוננות לקראת המלחמה, היו כולם שרויים בפחד מפני העתיד לקרות. אך, בחצירו של רבינו מנשבת רוח אחרת, רוח של תקווה ושמחה.

בדברי תורתו בשולחנו הטהור, אמר רבינו: "לו הייתי פוסק, לא הייתי נותן לחלל את השבת בעבור הגיוס, כיון שרואה אני כבר את הישועה נגד עיני..."

הוא הפנה מבטו אל בחורי הישיבה, ואמר להם: "בכם תלויה ההצלחה במלחמה. אם לא תמעלו בתפקידכם ותלמדו תורה בהתמדה יקוים בנו: 'ה' איש מלחמה ה' שמו', כאשר לומדים את תורת ה' הוא נלחם בעבורינו..."

לאחר הגיוס הגדול של טרום המלחמה, הוזמן רבינו לשמש כסנדק בברית מילה. באולם הברית ניגש אליו אחד מן המקורבים, והביע באזניו את חרדתו על בנו אשר התגייס לצבא ונשקפת סכנה לחייו. הרגיע אותו רבינו, שהבן יחזור בריא ושלם מן החזית. כשראה שעדיין לא נרגע האב המודאג, פנה אליו ואמר: "חפץ הינך, שאחתום לך בכתב, ששום רע לא יאונה לבנך ...?!"

 

[אוהב ספר]

כ' באייר תשכ"ז.

כשבוע לפני פרוץ הקרבות עם מדינותיה השכנות של ישראל- מצרים, ירדן וסוריה, נערך מבצע פיוס בין חוסיין - מלך ירדן, לבין נאצר - נשיא מצרים.

הקהל בארץ קיבל את העובדה באופן מאד קשה, ההנחה הרווחת היתה שמעתה יש לדאוג ביותר, שמעתה יתאחדו כולם למלחמה, יתארגנו בשלשת החזיתות כאחד, ומי יודע להיכן יוליכו הדברים...

אך, לא אצל רבינו. בעיניו הצופיות ראה, שההיפך הוא הנכון. כששמע על פיוס זה אמר בשמחה, שיום בשורה הוא עבורו, שכן נגד מצרים מובטחת לנו הישועה - וממילא גם נגד בני בריתה.

"בטוח אני שתהא מכך ישועה גדולה" - סיים.

כידוע, ישראל ניצחה את מצרים ביומיים הראשונים לקרבות למרות ההתחמשות הגדולה שהיתה שם, ואת ירדן הביסו הישראלים ביומיים הבאים, בשלב השני למלחמה.

 

[אוהב ספר]

ביום ב' כ"א באייר תשכ"ז פרצה מלחמת ששת הימים.

בשבת שקדמה למלחמה "פרשת בחוקותי", אמר רבינו בעת שולחנו הטהור:

כתוב בפרשת השבוע "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם". אחר כך כתוב "ומאה מכם רבבה ירדופו".

אם יהיה שלום וחרב לא תעבור בארץ, בשביל מה עוד לרדוף אחר רבבה? - הקשה, ותירץ: "ונתתי שלום בארץ" - בארץ עצמה לא תהיה שום מלחמה, "ומאה מכם רבבה ירדופו" מוסב על ארצות האויב, שם בארצותיהם תתנהל המלחמה.

וכך היה.

 

[אוהב ספר]

ביומיים האחרונים למלחמה התבטא רבינו בליל שבת קודש בפני אחד המתפללים: "כאשר אמרתי בתפילת מעריב בליל שבת 'המעריב ערבים', עלה בדעתי שה' יעריב ויחשיך לערבים, כדי שלא יראו מה מתרחש סביבם - ולבני ישראל יהיה אור במושבותיהם..."

במוצאי שבת זו נערכה הפשיטה ללבנון, שהיתה אז בבעלותה של סוריה, ובעצם זה היה השלב האחרון של המלחמה - השתלטות ישראל על הסורים. את כל ההצלחה הבלתי טבעית והניסית כל-כך צפה רבינו בעיני קודשו. כשכולם סערו ופחדו מן העתיד המעורפל והמסוכן, הרגיע את הצבור והתפלל למענו ששום אבן מארץ ישראל לא תנזק, ואף בן ישראל לא יפגע לרעה.

בסיום המלחמה נוכחו כולם באמיתות דבריו. בארץ ישראל היה שקט ושלוה, והקרבות התרחשו אך ורק בשטח האויב, ולעם ישראל היתה ישועה גדולה.

 

[אוהב ספר]

הגה"צ רבי דן סגל שליט"א מספר, כי בהיותו פעם אצל רבינו הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א, פגש את דודו הרב דוד אלי כהן יהודי חשוב מליטא, שהיה בעל אכסניה של גדולי עולם כהגאון הק' רבי חיים מבריסק זיע"א והגאון הק' רבי ברוך דוב לייבוביץ זיע"א, התפלא מאוד האחיין ותמה בפניו: אתה שראית את כל הני אריות תבוא לכאן? ענה הדוד ואמר "ביז דאנט און פון דאנט האב איך קיינמאל ניט געזען אזא צורה" (עד כאן ומכאן אף פעם לא ראיתי צורה כזאת)

 

[אוהב ספר]

הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל רבה הראשי של אנטווערפען, אמר פעם: ישנם אנשים מפורסמים אשר שומעים אודותם רבות למרחוק, אולם כשנפגשים עמהם פנים בפנים נוצרת איזושהי אכזבה, מין הרגשה של חיכינו ליותר מזה, אצל רבינו לעומת זאת שמעתי רבות אודותיו, אולם כשהתראיתי עמו ראיתי כי ככל ששמעתי, עדיין לא שמעתי.

 

[אוהב ספר]

מסופר: היה זה בשנת השמיטה, האדמה שובתת ממלאכה, גיבורי כח עושי דברו מפקירים את נחלותיהם, זונחים את עבודתם ומתחזקים באמונה ובביטחון בבוראם. מול בית מדרשו של רבינו זיע"א עמד שדה תבואה, בעל השדה לא היה שומר תורה ומצוות, ולדאבון לב עיבד את האדמה כהרגלו, רבינו יצא עם חסידיו אל השדה והפציר בבעל השדה ובעובדיו שישביתו את עבודתם, ברגש תיאר באוזניהם את הברכה להם יזכו, אם ישמעו לקולו, בעל הבית צחק בפני רבינו, ובעזות מצח עלה על הטרקטור והמשיך לחרוש את השדה, רבינו הביט בו בעצב וקרא לעברו אם לא תשמע לקולי ותמשיך לעבור על חוקי התורה, מקלל אני את השדה שלעולם לא תתן יותר את יבולה. עברו ימי החורף באו ימי קציר בעל השדה מייחל לראות את תפוקת עבודתו, אך יבול אין, ניסה לטעת בשדה זנים אחרים, אולם התוצאה שהתקבלה היתה זהה, אדמתו הפכה להיות מלחה ולא הצמיחה דבר.