עדיין לא הסברת מתי נדרש ומתי לא? ודברת בם? והיו לטוטפות בין עיניך?
אח"כ מצאתי בת' הרשב"א ח"ד כז וז"ל:
שאלת: מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?
תשובה: בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא, ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים: וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ"ש: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו: כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל, דכתיב בה: וספרת לך, אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב"ד. ובחיובת ראשית הגז דגרסינן בפרק ראשית הגז (חולין קל"ה ע"א): בהמה שהיא משני שותפים [בנוסח שלפנינו: בהמת השותפים] חייבת בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר. ואמרינן: מ"ט דרבי אלעאי? אמר קרא: וראשית גז צאנך, דוקא צאנך, ולא של שותפות. ורבנן למעוטי שותפות כותי. מכל מקום, בין למר ובין למר לשון יחיד בזה למעט אחרים. למר שותפות דכותי, ולמר אפי' שותפות דישראל. וראשית דגנך, לדברי כולם אתי למעוטי שותפות כותי. ומקצתם שנאמרו בלשון רבים ולשון יחיד, גלו לנו במקצת מהם טעמם. דגרסינן התם (שם פרק ראשית הגז (חולין קל"ה ע"ב)): אמר רבה: מודה רבי אלעאי בתרומה, אף על גב דכתיב: דגנך דידך אין, בשותפות לא, כתב רחמנא: תרומותיכם. אלא דגנך ל"ל? למעוטי שותפות כותי. וחלה דכתיב בה עריסותיכם, אצטריך לרבות של שותפות. וכן יש מצות אחרות שם (פרק ראשית הגז) שביארו לנו הטעם בהם. ויש שנחלקו בהם. וכדגרסינן בפרק השוחט (חולין כ"ט ע"א) תזבח, שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד. תזבחוהו, שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמרינן: מאי תלמודא? אמר רב פפא: דהא תזבחהו כתיב, כלומר: חסר וא"ו. אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתא. אבל חכמים אומרי': שנים שוחטים זבח אחד. ובמקצתם לא נתבאר לנו טעם, אף על פי שישנו.
