סדרת מאמרים יסודותיהם של משפטי הממון חלק א' - סדרת מאמרים

יסודותיהם של משפטי הממון - סדרת מאמרים​

הפרשה המפורסמת ביותר ברחבי הש"ס היא כל עניני וגדרי ההנהגות בספק ממון, היינו האופן שבו אנו נוהגים כאשר עומד לנגד עינינו ממון שאין אנו יודעים למי הוא שייך, הן משום טענותיהם, הן מצד המציאות, הן מצד עדויות סותרות, והן מצד שאין לנו שום ידיעה בענין, כולם כלולים בפרשה אחת והיא "כללי ההנהגות בספק ממון" [ובסי"ד בהמשך ובהזדמנות הראויה אעלה סיכום ובעיקר אבאר מהי משנתי בענין על כל ההנהגות בספק ממון כגון עדים, אנן סהדי, חזקת אומדנא, שטר, מוחזק, תפיסה, חזקה מה שתחת יד אדם שלו, רוב, קרוב, מרא קמא, יחלוקו, מיגו, כל דאלים גבר ועוד ועוד]

הנה שורשי ויסודי הדינים בכל ספק ממון מתחלקים לארבעה נושאים מרכזיים א. מהות המושג "משפטי הממון" הקובעים לאדם למי שייך החפץ, ואף אם אין בינהם למציאות שום קשר, צריך לבאר מהם, על פי מה הם עצמם נקבעים, ומה הגדר המדויק שלהם בתוה"ק ב. מהו החילוק שמצינו ברבותינו מעתיקי השמועה בין "בירור" ל"הנהגה" מהו החילוק המהותי בינהם, ומה זה עושה בממונות ג. ההתנווטות הכללית שמצינו ברבותינו ראשי הישיבות בצורה גורפת ובאופן מוחלט בכל הפסקים וההכרעות הממוניות שענין הפסק הוא הליכה אחר הסתמא דמילתא והפשטות, אשר על כן ראיתי צורך לרדת לעומקם של דברים, מה גדר הסתמא דמילתא, ומאיזה טעם אנו הולכים אחריו ד. הנה הדברים ברורים דברובם המוחלט של דיני הממונות אין שום קשר בין הדין לאמת, אשר על כן אנו נדרשים לברר מהו תוקף ההכרעה שאיננה ממן האמת.
משפטי הממון: נחלק את הנידון לארבעה נושאים א. בעיית הגזילה, מדוע יש בעיה לגזול ב. הגדרת "משפטי הממון" מהם, ומכוח מה הם פועלים ג. האם זהו קדם לחוקי התורה או שזה חלק מתיקוני התורה בגזילה ד. מכוח מה אדם מקבל זכות לתבוע ולהעמיד את בעלותו בכל אופן שהוא ה. בכל ספק ממון במה אנו דנים, בגזילה או בבעלות.

הנה כבר ייסד מו"ר הגר"ש שקאפ זצוק"ל [שער"י ש"ה פ"א וש"ג פ"ג והמדקדק יראה דזהו היסוד העיקרי בכל ספרו] דבדיני הממונות ישנה תורת המשפטים דהיינו מה שראוי על פי סברות שכליות המוחלטות על ידי בני האדם שיתרחש בפועל הן בתוכנה של הבעלות והן בגדרי ההכרעות והן בגדרי הקנינים, ואשר על כן אנו מתירים ספק גזל כשיש מוחזק, דאיסור גזילה מן התורה הוא להוציא ממון שנגזר על פי כללי המשפט שיהא שייך למחזיק בו, ואין כאן המקום להאריך עיין שם שביאר דבריו באריכות.

אבל כל הדברים אינם מחוורים בעיני כלל ורבו הקושיות כי אפרטם, ואמרתי בליבי אני הקטן לבאר את הדברים באופן אחר, אבל עדיין עצם יסוד מו"ר הגר"ש שקאפ, על זה מתבססים דברינו.

בעיית הגזילה, ומשפטי והכרע הממון במקרי ספקות, וכן שאדם יוכל לתבוע את העמדת בעלותו וכ"ו וכ"ו אלו הם דברים שנוסדו קודם התורה והיינו טעמא דהנה מצדדי האמת, אין שום בעיה בגזילה שהרי אין זה מהווה שום חסרון מציאותי, מהותי, או בעל משמעות, דעצם קיום הממון אצל איש אחר אינו מהווה בעיה לבעלותו משני ההבחנות א' שהרי לא היה דבר מה לבעלים שאין לו כעת [ואם זהו רק בעניני ה"ברשותו" זהו תמוה דהא גם אם היה מרוחק הימנו אי"ז "ברשותו" ממש ועל כל פנים אין בעיה בדיני וזכותי הבעלות כאשר זה קורה] ב' וכי מה קרה כאשר אדם אחר מתפיס את מעשיו בהממון, ושמעתי מת"ח חשוב שרצה לפרש את ענין זה שכיון שבחפצא דהממון קיימת "בעלות" נמצא שהוא מחזיק "בעלות" האחר ועל זה הוא נתבע תביעה גמורה, ודבריו אינן מחוורים, דהנה הרי מצד הממון עצמו הוא ודאי לא מהווה את בעלות בעליו [דנימא דעי"ז כיון שהוא מחזיק כביכול את בעלות האחר הריהו נתבע בזה] דהא הדברים ברורים לכל בר דעת דהבעלות לעולם לא נקבעת ברובד מציאותי בממון, שהרי אין לקביעה כזו שום תוקף, וביותר דהא מצינו להדיא כו"כ מקומות שבהם הבעלות נפקעת בלא סיבה הבאה מהכרח המציאות וכגון בזוטו של ים, יאוש בעלים באבידה, גזלן שגוזל מידו ועוד כהנה וכהנה, שבכולי הנך אין שינוי במהות ובמציאות הממון והבעלות, בשביל שנאמר שנפקעת על ידי זה הבעלות, והמוכרח מזה דאין שום התקימות של בעלות ברובד המציאותי.
ואשר על כן המחוור לי מכל זה דעניני וגדרי הגזילה הם נקבעים מכוח "משפטי הממון" שבאופן משפטי אין לאדם זכות להחזיק ממון שאיננו שייך לו, וכיון שכך מוטל על הבי"ד להשיב את הממון לבעליו גם כאשר אנו עוסקים בקטן שאינו מצווה בדיני ואיסורי התורה, שהרי בחיובי המשפט הריהו מחזיק ממון שאיננו שייך לו, וישנה זכות רכושנית לבעלים הנגזל להגן על רכושו שלא יופסד מידי מי שבא למעט ממה שמגיע ושייך לו.
וכיון שכך אין שום ספק גזילה כאשר האדם הוא מוחזק, שהרי כעת יש לו זכות משפטית להחזיק בממון ואינו יכול לטוענו שמחזיק ממון שבאופן משפטי אינו יכול להתקיים אצלו, שהרי אדרבה עתה הזכויות המשפטיות עומדות לצידו, והדברים ארוכים, והארכתי בענין אחר דזהו שורש החיוב בנזיקין, שבאופן משפטי האדם מחוייב לשלם על מה שעשה, דהרי הן אמנם דבגדרי החיובים המקויימים והתביעות המוגדרות אין שום תוקף לתביעת ממון שאיננו קיים, שהרי לכאורה לאחר שהממון אבד והסתימה התקימותו בעולם אין שום תוקף לתביעה עליו, מכל מקום הוא לא תובע מטעם זה אלא מגדרי המשפט, דבגדרים המשפטיים אדם מיעט ממון שהיה מגיע לו ועל זה הוא תובע, דישיב את מה שהיה לו שימשיך להתהווה אצלו [ולכן אין כ"כ הבדל בין נזקי האדם לנזקי הממון דהא הנה ידועה בשער בת רבים התמיהה הרבתי מאיזה טעם אנו מחייבים אדם בנזקי שורו, בזמן שלא הוא אשם בהתרחשות, ונדחקו האחרונים בביאורם, וגם אנו נדחקנו בגדרים מסוימים בכמה וכמה מקומות עי' באריכות בחי' בב"ק סי' א' וד', אבל לדעתי הקטנה נראה דאין כל מקום להידחק ולתרץ דהא ביאור הדברים הוא שכיון שכל תביעת הנזיקין ואף נזקי האדם שורשה טמון בתביעת זכויותיו המשפטיות שבדיני וגדרי המשפט כיון שאיבוד ממונו נעשה שלא בהסכמתו וכוחו, עליו להשיבו כפי שהיה קודם לכן, ואין זה ענין האם הוא אשם או לא דהא כיון שתובעו שלא יזיקנו וישאיר את בעלותו, ע"כ אי"ז ענין לעושה הנזק בפועל והן אמנם דאם התביעה היתה על הנזק בעצמו ועל העושה אותה, אכן קמה וניצבה תמיהת האחרונים דאם כן אין שום טעם לחייב אדם בנזקי ממונו אבל אם נאמר שהתביעה היא לא על מעשי המזיק אלא השארת הבעלות והממון דהניזק אין טעם לחלק בין המקרים] והארכתי בזה במקום אחר.

ובקיצור, לא שמשפטי הממון מייצרים בעלות, אלא הם מייצרים זכויות ותביעות לנגזל, דהנה כל דין ויסוד הגזל הוא ענין משפטי, וכאשר ישנו מוחזק לא שייך לדון האם יש כאן תביעת גזילה, דעתה הזכויות המשפטיות עומדות לצד המוחזק ודוק.
בירור והנהגה: והנה, רבותינו מעתיקי השמועה העמידו לנו שני סוגים של הכרעות, הראשון, הוא הכרעות שיש בהם בירור, דהיינו שהם מבררים [לכאורה ואינו כן כפי שאבאר בסמוך] שהתרחשה המציאות כפי צד מסוים ולא כפי שהעמיד הצד האחר, והשני הוא ההכרעה שאינה אלא כי אם הנהגה בעלמא, דהיינו שאף על גב שלא התבררה לנו המציאות ההיסטורית, מכל מקום הורתה לנו התורה כיצד להתנהג כהצד האחד ומאידך להתעלם מהצד השני, ועל פי זה התהלכו רבותינו ודנו בכל פרשה ופרשה, האם יש בה בירור או שמא אינה אלא הנהגה בעלמא, הנה ידועה התמיהה בשער בת רבים מהו החילוק בין בירור להנהגה, הרי כל בירור אינו בטוח ומוברר לנו שכך באמת התרחש בפועל באותו הזמן, שהרי לכאורה המציאות שהתרחשה במקרה הנידון כבר אינה קיימת, ואין לנו דרך אמיתית וברורה לברר באופן ש"נדע" מה באמת התרחש שם, אלא באופן שננהיג ונתלה שכך באמת היה שם וזהו כבר לא נקרא "בירור" אלא "הנהגה" אז מהו החילוק השורשי בין אותם שני הכרעות.

והנראה בביאור הענין הוא, שבירור אין פירושה הוא לגעת מה קרה ומה התרחש בהסטוריה ולפי זה לפעול באופן הנידון, שהרי זהו באמת אינו יכול להתקיים לאחר שאותו המקרה עבר וביותר דהא הנה איתא ביבמות [פז.] שמי שסמך על עדים והתברר שטעה, עדיין נחשב הדבר שהוא עבר איסור והוא מחוייב חטאת, ועל כרחך דביאור הדבר הוא ד"בירור" אינו ענין לבירור ההיסטוריה, אלא ענינו הוא לייצב ולברר את מצב החפץ והממון כיום, דהיינו שכאשר באים שני עדים לבי"ד ומעידים שהממון של ראובן ומוסרים את הממון לידיו, אין זה ענין שהממון אכן מגיע לו שהרי כך היה בהיסטוריה, אלא שעל ידי זה מתקיים אצלו כוח תפיסה בהממון משום ש"ברור" [מלשון שהדבר מוצא מתחת לפני ספק ונידון ואיננו מונח שם כלל אלא הוא מוברר וברור משם] ואמנם אם נתברר למעשה שהממון לא מגיע לו הוא מאבד את כוחו בממון שהרי נמצא שהממון לא אמור באופן משפטי להשתייך לו, ואכן נראה לי יותר כדברי השערי יושר שאביא לקמן שכאשר אדם מוחזק ובאים עדים ואומרים שזה לא שלו אין זה נחשב שהממון משתייך לו מלמפרע, אלא שהממון משתייך לו מלהבא [וביותר, דהא לפי דברינו לעיל אין שום טעם לומר שהוא בעלים למפרע משום שלמפרע היה למחזיק בו זכויות משפטיות להשתמש ולשלוט בהממון ואפשר לדחות] וכל זה הוא ענין ה"בירור", אבל הנהגה, אין ענינה הוא לקיים כוחות מסוימים שחלים בממון, אלא זהו ענין של התנהגות גרידא שהתוה"ק הגדירה להתנהג במצבי ספקות, ויתבאר בסמוך, מהו התוקף והכוח למעשים כאלו.

האופן המרכזי שפוסקים בו בית דין בהכרעת הדינים בספקי ממונות הם על ידי המושג "הנהגה", ואכן היא הכלי המרכזי שמשתמשים בו הבית דין בשביל הכרעת הדין בספקי ממון [וכפי שנאריך לקמן איזה הכרעות הם בגדר "הנהגה"] והנה ענינה טעון הרבה ביאור, מהי, היאך יש לה כוח, ומדוע אנו הולכים אחריה, שהרי אנו יודעים באופן ברור ועקרוני שהדבר הוא לא בהכרח פסק והכרעה ממן האמת, ובאמת יכול להיות שאנו נותנים את ממון ראובן לשמעון, ואף על פי כן התורה התירה לו לנהוג בו כאילו זה כך בודאי, ותמוה היאך, ועיקר התימה רבתי בזה היא מה נותן את התוקף להכרעה כזו.

והנראה בביאור הענין הוא, דהנה כפי שהארכנו בכו"כ מקומות וענינים שיסוד ענין הבעלות תלוי בהתיחסות בני האדם [כפי שמצינו בגדרי ההגבהה והסיטומתא ועוד] וכפי שהארכנו בכמה מקומות דעיקר גדרי הבעלות הוא הימנעות בני האדם לשתף את כוחם בממון שהוא מיועד לאדם מסוים, דהיינו שהבעלות תלויה ביחס הכללי אליה [ואין לדון במקרים שאין ידוע בעלותו וכיוצ"ב דסו"ס אמורים להתייחס אליה כך וכה"ג אין מתיחסים כך מטעם חסרון ידיעה ולא מחמת ספק] וכאשר הממון מוטל בספק כגון האי גוונא דמחליף פרה בחמור וכל המסתעף מיניה, אז אי"כ סתם נידון בבית דין למי הממון מיועד, אלא זהו נותן את כל הממון במצב אחר שכעת אין לנו שום יחס מיוחד אליו, שהרי אין אנו יכולים להתייחס אליו כבבעלות מאן דהו בזמן שאין אנו יודעים במאי ובמי עסקינן, ואם כן תיקנה התורה במצב כזה כל מיני הנהגות שלפי דברינו אינם צריכים תוקף או כוח כלשהוא, שהרי אין הם קביעות והכרעות ממוניות כל שהם, שהרי אין כאן כלל בסיס של הכללים והנידונים הבסיסיים דהרי אין שום יחס מיוחד אל הממון וכאשר אנו דנים כיצד להתייחס אל הממון באופן כזה בסיסי, אז שייך להנהיג כל מיני הנהגות, שהרי לכל הממון אין איזה שהוא יחס מיוחד ואשר על כן אנו יכולים להנהיג בו הנהגות והתייחסיות כפי איך שנראה ומחוור בבית דין וכפי שאבאר בסמוך מהם המהויות של כל הדינים וההכרעות ההלכתיות שמצינו בספקי ממונות.

ובמקו"א [בחי' בב"ב סי' יד] ראיתי שהגדרתי ענין זה בנוסח קצת שונה וז"ל והנראה בביאור הענין הוא, דההנהגות שמצינו בתורה [מוחזק וכיוצ"ב] הם הוראות להתנהגות בספקות, דהנה כאשר יש ספק למי הממון משוייך ועומד, נוצר ספק בהממון בעצמו, שאין אנו יודעים כיצד להתייחס לממון, ועל כרחך עקב "מצב" הממון אנו מחויבים לדונו כפי איך שהוא מתממש בפועל ואף על גב שאנו מסופקים האם הממון הוא של ראובן או של שמעון, עכ"פ כיון שאין לנו סיבה להתייחס לממון באופן בעלות ראובן אין לנו להתייחס כך ע"כ.

סתמא דמילתא: לאחר שהבנו שיש תוקף להנהגה מחמת שממנ"פ אין התיחסות מיוחדת לממון, ואנו יכולים לנהוג בו כרצוננו רציתי לעמוד על ענין בסיסי נוסף בתורת המשפטים ודיני הממונות, דהנה רוב מוחלט ובולט של ההכרעות הדיניות בבית דין מתמקדות בענין ה"סתמא דמילתא" דהיינו שאנו פוסקים את הדין לפי הפשטות הממונית שמתהווה במצב הקיים, דלמי שקל יותר לנקוט כפי שטוען אנו פוסקים כמוהו, ואף שאין לנו טעם וסיבה שורשית לפסוק כמו ה"סתמא דמילתא" מכל מקום בכל גוונא הולכים אחרי הפשטות, והדברים מתמיהים לעניות דעתי, וכי מה ענין פשטות הדין לבין ההלכה האמיתית, וכי כאשר צד מסוים הוא פשוט ומתקבל על הדעת יותר, יש דין שנלך אחריו, והדברים תמוהים.

והנראה לענ"ד וכפי שאאריך בדברים לקמן, דעקרונם הכללי של חלק גדול מההכרעות בספק ממון אינו דרישה וחקירה אחר האמת והמציאות ההיסטורית, אלא זוהי מערכת כללית המתנווטת בכל מקום מה יותר יביא את ההשלטה והסדר ההגיוני העולמי [הן אמנם דברוב המוחלט של המקרים עצם ענין סדר העולם הוא לדעת מיהו באמת הבעלים] וזהו יסודם של רבים מן ההכרעות בספק ממון שהכל נקבע על פי מערכת אחת שתכליתה סדר העולם, וכאשר אנו פוסקים כמו איזה צד שהועלה בבית דין אין אנו מפקיעים את צד הבעלות של השני, שהרי גם על הצד שהוא הבעלים, כיון שסדר העולם אומר ופוסק לנו שאין לנו להתייחס לבעלותו, על כרחך נעשה כפי ניהוגי סדר העולם, שהרי גם עצם הבעלות שלו בעצמו בשורשה היא לא ענין מהותי וממשי כפי שנאריך לקמן וכבר נגענו בזה קצת לעיל, אלא זהו מגיע משורש של סדר העולם, שהנה מתקבל על הדעת, שאדם שעשה קנין בחפץ הוא יהא הבעלים עליו ואין זה מכוח מהות והגדרה מסוימת שחלה בהממון, אלא זהו בא מכוח "סדר העולם" ולא מכוח אמיתי שאנו יכולים להגדירה כאילו שחלה בהממון, ואי לכך ובהתאם לזאת גם אם שייך ואף מסתבר לנו שהוא הבעלים, אם סדר העולם אומר לנו שההנהגה הממונית היא לא להביא לו, מיד אין לו בעלות דהא אותו הכוח שנתן לו תוקף וזכות, הוא עכשו אומר כנגדו, וכל דיני וזכותי הבעלות התהוו לו כאשר זה היה סדר העולם, וכל ענין זה וכן כל המסתעף מיניה הוא ענין לכל חלות ודין וספק בממונות, שכולם מתנווטים עפ"י מערכת סידור העולם.

והעולה מהדברים לגוף הנידון הוא שבדרך כלל כאשר יש ספק בבי"ד מיהו הבעלים בממון, אז כיון שדרישת וחקירת הבי"ד היא לא מי באמת בעל הממון אלא מהו הדבר הכי הגיוני וסדרתי שנפסוק, אשר על כן בד"כ זוהי הנקיטה כמו הפשטות, שזהו בד"כ הפסק הכי פשוט והכי סדרתי והגיוני ולכן יש "דין" [ברמה מסוימת] שנלך ונחפש אחר הפשטות ודו"ק.

כוח ההכרעה: אחרי שהבנו בצורה פשוטה שענין פסקי חז"ל הוא לא במהותם ואמיתם של דברים אלא מהו הדבר הסדרתי המתקבל על הדעת, מובן היאך מועיל פסקם של חכמים אף במקום שאין ענינו זהו הגעה להשגת האמת ובירור המעשה, שהרי אין דין מסוים לקבלת התרחשות הדברים, אלא שיתהווה בדין שיספק את הדבר שהוא סידור העולם המתקבל והמופשט ביותר.
במאמרים הבאים נעסוק בסי"ד בכללי ההנהגות בספק ממון וכפי שהוזכר לעיל.

למאמר הבא בסדרה

מאמר תורני - פתיח - כללי ההנהגות בספק ממון חלק ב' - סדרת מאמרים

פתח דבר בהמשך לפרק א' בסדרה - "יסודותיהם של משפטי הממון. הנה כלל גדול הוא בכל עניני וגדרי ההנהגות והבירורים בספקי ממון, דכאשר אנו באים להכריע הכרעות בספק ממון, אין אנו באים לפסוק הכרעות ופסקים הלכתיים מדיני והל' הספקות, דכאשר אנו דנים ובאים להביא דינים מצד הלכותיהם המסתעפות של הספקות, במקום...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[דבר היושר]

לעבוד על המאמר הבא?
כי אינני רואה התענינות כל שהיא מחברי הפורום דנן.

 

[דבר היושר]

79 צפיות, אינו התעניינות?

כמובן.
אבל אינני מחפש צפיות, אהדה, קרדיט וכו' וכו'.
ממנ"פ לעולם זה לא יועיל לי, כי אינני מכירכם ואינכם מכירים אותי.
אלא כל הענין שפרסמתי מאמר זה בשער בת רבים, מטרתו היתה לעורר ויכוחים בענין, כך שהדברים יתחדדו בליבי יותר ויותר, ובמקרה שאני ייוכח שאינני צודק אז אתקן את דברי, ואם אקבל איזה שהיא ראיה נוספת לדברי גם כן אשמח.
אבל כרגע אינני רואה דיון שמתעורר ממאמריי, אז כמדומה שחבל על ההשקעה [מבחינתי כמובן].

 

[הצעיר שבחבורה]

כמובן.
אבל אינני מחפש צפיות, אהדה, קרדיט וכו' וכו'.
ממנ"פ לעולם זה לא יועיל לי, כי אינני מכירכם ואינכם מכירים אותי.
אלא כל הענין שפרסמתי מאמר זה בשער בת רבים, מטרתו היתה לעורר ויכוחים בענין, כך שהדברים יתחדדו בליבי יותר ויותר, ובמקרה שאני ייוכח שאינני צודק אז אתקן את דברי, ואם אקבל איזה שהיא ראיה נוספת לדברי גם כן אשמח.
אבל כרגע אינני רואה דיון שמתעורר ממאמריי, אז כמדומה שחבל על ההשקעה [מבחינתי כמובן].

מה עם תועלת לרבים?

 

[דבר היושר]

מה עם תועלת לרבים?

כמדומה שבמקום להתווכח האם מאמריי מעוררים התעניינות או לא.
פשוט נעסוק בהם!
מה דעתך?

 

[אחד יחיד]

לעבוד על המאמר הבא?

ברור שכן.
ניסיתי לעבור על המאמר שלך, אך צפיפות השורות עייפה אותי.
כדאי שבפעם הבאה תרווח יותר.

 

[אמת נהדרת]

לעבוד על המאמר הבא?

אולי גם אפשר אם יותר מראה מקום לתועלת הויכוח.

 

[י"ג מידות]

כמובן.
אבל אינני מחפש צפיות, אהדה, קרדיט וכו' וכו'.
ממנ"פ לעולם זה לא יועיל לי, כי אינני מכירכם ואינכם מכירים אותי.
אלא כל הענין שפרסמתי מאמר זה בשער בת רבים, מטרתו היתה לעורר ויכוחים בענין, כך שהדברים יתחדדו בליבי יותר ויותר, ובמקרה שאני ייוכח שאינני צודק אז אתקן את דברי, ואם אקבל איזה שהיא ראיה נוספת לדברי גם כן אשמח.
אבל כרגע אינני רואה דיון שמתעורר ממאמריי, אז כמדומה שחבל על ההשקעה [מבחינתי כמובן].

חבי מעט עד יתרבו מספר שותפים בפורום זה,
זכור פורום זה חדש ואין הרבה שותפים בו,

 

[פסיק פומיה]

כמדומה שבמקום להתווכח האם מאמריי מעוררים התעניינות או לא.
פשוט נעסוק בהם!
מה דעתך?

ראשית דברים נפלאים, שמענינים ומעוררים התענינות לפחות אצלי, ואני מאמין שאצל עוד רבים וטובים, מחמת שאתה נוגע ביסודי הדברים, אלא שהויכוח קשה בנושאים הללו מחמת שיש בהם הרבה מקום לפרשנות ויותר מכך הם מסורים להבנת הלב.
התפיסה שאיתה אתה הולך היא שא''א להגיע לברור האמת, ומשום כך דיני הממונות מתנהלים ע''פ הגיון של ניהול משברים.

ואתמהה במה חלוקים דיני הממונות משאר דיני התורה, שבהם ניתן יחס לברור האמת. וכתבת לחלק שבעלות עצמה יסודה מהכרה של העולם ברציונל של סדר והגיון. אך בזה ירשה לי מר לחלוק מכח הנחה מוקדמת שהתורה לא באה ליתן תוקף לחוקי ההגיון ולמוסר האנושי אלא ליצור חוק ומשפט שאפ' שניתן להשגתנו אך ודאי שאי''ז תוכן הדין עצמו ואינו משועבד ומשתנה בהתאם לחוקי ההגיון והסדר.

וברשותך אציע הסבר חילופי על עניין משפטי הממון, שכפי שכתבת הבעלות היא הזכאות בשליטה על החפץ, ואבאר יותר שהנה כבר בפר' גזילה אנו למדים כי לולי דין ההשבה שחידשה תורה היה הגזלן זוכה בגזילה, ועוד אנו רואים בגמ' שנזקקנו למעט את יכולת הגזלן להקדיש את החפץ (זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו)
והמתבאר מזה כי בעצם אמור להיות שבעל השליטה הטכנית בחפץ, הוא מי שיוכל לקבוע גם את דיני החפץ, דהיינו מי שהחפץ ברשותו הוא ממילא שלו.
וההסבר פשוט כי כמו שהשליטה הטכנית אצלו שיכול לעשות כרצונו בחפץ כך יוכל לקבוע דינים על החפץ.

אלא שחידשה תורה שאחרי שפועל אדם קניין היינו נעשה השליט על החפץ מבחינה טכנית וממילא דינית, הוא גם נעשה זכאי בשליטה הזו דהיינו מגיע לו
לשלוט בחפץ, ומכאן באה פר' גזילה, מזיק, ואבידה. שאף שהשליטה הטכנית לא קיימת לבעלים וממילא אמורה לפקוע בעלותו, תובע הבעלים שמגיע לו לקבלה.
ולפי''ז במקום ספק ממון שאנחנו נדרשים לדעת מי הזכאי בחפץ צריך לכאו' את ביקוש האמת בסיפור , אלא שמשפטי הממון באים ואומרים שגם זכאות המגיע לי שתובעת לשלוט על החפץ, היא עצמה גם שליטה מסוימת. וכשהשליטה הזו לא קיימת אין הזכאות הזו נותנת בעלות בפועל אלא נשארת כזכאות בעלמא.
ולדוגמא היכן היא לא קיימת: בזוטו של ים כמבואר בראשונים כי מכיון שאין סיכוי שיחזור החפץ לבעלים פוקעת בעלותם, וביאוה''ד שהיכן שהזכאות אינה יכולה להוליד שליטה טכנית-היא עצמה כבר לא קיימת (ואולי נשארת כאיזו בעלות כלפי שמיא) מכיון שלעולם בעלות גדרה הוא- למי עומד החפץ, אלא שבמקום שזה יעמוד תמיד על השליטה הטכנית אמרה תורה שזה מתחיל משליטה דינית
אך איפה שהדין לא נותן שליטה לית מאן דפליג שאין פה בעלות, וזה משפט הממון שבמקום שהזכאות מוטלת בספק וממילא אינה מולידה שליטה, היא כבר לא קיימת וחוזרים לדון בתר השולט בחפץ השתא היינו מוחזק

 

[דבר היושר]

יישר כוח על דבריו המחכימים @פסיק פומיה ממש נותן כוח להמשיך!
ולגוה"ע, הנה אם נבין שהתורה נותנת תוקף מהותי לבעלויות ולהנהגות בממונות כפי שכתבת, אזי אין שום הסבר למושג 'הנהגה', וכי שייך שמתי שאיננו יודעים לאן הממון שייך ניתן אותו למאן דהו מחמת סימן מסויים שלנו, וניתן לו זכויות להשתמש שאף שיתגלה לאחר מכן כגזלן, לא יצטרך להחזיר לנגזל את מה שהשתמש וטעם הדבר משום שאז הזכויות המשפטיות היו לצידו, ולמר הדברים קשים עד מאד, שהרי אם התורה נותנת תוקף ממשי לבעלויות, פשיטא שגם מי שזכה אז בהכרעה הדינית - עליו לשלם, שהרי כל ענין זכויות המשפט היה בחתירה להגיע אל האמת, וכל כמה שנתגלה שעשינו שקר, אז הכל חוזר לקדמותו.

ובכלל, איך נבין את המושגים בשורשם של 'המוציא מחברו עליו הראיה' 'יחלוקו' 'כל דאלים גבר' הרי כולי הנך שייכים בגווני שדנים להעמיד זכויות סדרתיות על פי מצב הממון כיום, אבל אם אנו הולכים כפי האמת, מה זה מעלה ומוריד אם הוא מוחזק או לא, וכי זה מברר לנו דבר מה בסיפור בעצמו, הרי זה סך הכל העמדת 'מצב' הממון כפי שהוא, וכן יחלוקו וכל דאלים גבר, שפשיטא שאין ענינם לבירור האמת, הגע עצמך, וכי נראה לגמ' בתחילת ב"מ שבאמת שניהם הגביהו את הטלית יחד, הרי זה האוקימתא הכי דחוקה בסיפורם, ואדרבה, כל כי האי גווני הוי ליה להיות מונח עד שיבא אליהו.

וכן מוכח מסוגיות רבות נוספות, שאין אף פעם נושא מהותי בהגדרות הממוניות, דהנה החפץ מצד עצמו, מעמיד לשימושי כל מי שירצה, וכל ענין 'זהות' החפץ נקבע על פי סברות בני אדם והתנהלותם בחייהם, שנתנו יחס לכל חפץ הקנוי לאדם כשלו, וכ"כ הגרש"ש שרק עפי"ז אנו מגדירים את האיסור גזל, שמי שנוגד את אורחות והצדקות המשפט הוא קרוי הגוזל.

ועל כרחך כפי שביארתי שאין תוקף מהותי כלל לבעלויות האדם בממון, אלא הכל עומד כפי ההיגיון והסדר העולמי, והנה כאשר שנים אוחזים בטלית 'מצב' הממון מחייב אותנו לדונו כמשוייך לשניהם שזהו ה'קיום' הכי מוצלח להעמדת הצד המשולב שקיים לפנינו, וכן הוא בהמוציא מחברו עליו הראיה וכו' וכו'.
אגב, מה שכתבת בגדר 'משפטי הממון' חוץ מהמשפטים שנקטת שזהו בירור האמת, לא מצאתי חילוק בדבריו מדבריי.

 

[פסיק פומיה]

ועל כרחך כפי שביארתי שאין תוקף מהותי כלל לבעלויות האדם בממון, אלא הכל עומד כפי ההיגיון והסדר העולמי, והנה כאשר שנים אוחזים בטלית 'מצב' הממון מחייב אותנו לדונו כמשוייך לשניהם שזהו ה'קיום' הכי מוצלח להעמדת הצד המשולב שקיים לפנינו, וכן הוא בהמוציא מחברו עליו הראיה וכו' וכו'.
אגב, מה שכתבת בגדר 'משפטי הממון' חוץ מהמשפטים שנקטת שזהו בירור האמת, לא מצאתי חילוק בדבריו מדבריי.

אחדד את דברי, ובמה אני חולק על כת''ר :
א. לדבריך כל משפטי הממון, עניינם איך נכון לנהוג עם הממון מעתה בהגיון ובסדר וכמובן שדיני הבעלות משועבדים להגיון . בעוד שלדברי הבעלות ביסודה מורה כן את היחלוקו וכדא''ג
ב. והביאור בתמצות, שהיסוד של בעלות הוא השליטה בחפץ, וחידשה תורה שהשליטה אינה טכנית אלא דינית. דהיינו זכאות לשליטה טכנית.
ג. במקום שהזכאות הדינית לא יכולה להוליד שליטה טכנית היא פוקעת וכגון בזוטו של ים.
ד. במקום ספק פוקעת הזכאות הדינית מכיון שאינה יכולה להתקיים (שא''א לברר את האמת)
ה.וממילא במקום ספק חוזרים לדון לפי בעל השליטה הטכנית בחפץ. וזה דין מוחזק של שנים אוחזין, וכן בכדא''ג נותנים לשניהם הזכות להעשות השולטים בחפץ ומי שגובר נעשה הבעלים מכח השליטה בחפץ,
והמוציא מחברו עליו הראיה זה שוב אותו העניין שמכיון שאני בעל השליטה היום בחפץ, הבעלות אצלי, שהזכאות של הצד שכנגדי אינה ניתנת לברור ואינה מולידה שליטה בודאות והיא בטלה.

 

[פסיק פומיה]

אולי גם אפשר אם יותר מראה מקום לתועלת הויכוח.

הויכוח אינו על העובדות עצמם, אלא איך השגת אותם וממילא ראיות לא יתרמו לויכוח, אלא רק יסיטו אותו לדברים נקודתיים.

 

[דבר היושר]

לכבוד הרב המגדיר הנפלא הרב @פסיק פומיה ויישר כוח על חידוד הדברים.
נראה במר שסובר שענין הבעלויות נקבע על פי 'שליטה' וזה מה שקובע בספק ממון, והנידון לדידכו זוהי הזכאות לשלוט באופן טכני, ומאידך, ישנם מקומות שהטכני הוא זה שמביא את הדיני, דבריו אינם נראים לדעתי הדלה, וכי שליטה זהו מה שקובע בהבעלות, וכי אם הממון מרוחק מן הגברא מרחק דקה הליכה, וכי אז אנו יכולים לקרותו כשולט בממונו, הרי איננו שולט בממונו כלל, שנדרשת ממנו עשיית פעולה בשביל לשלוט וכזה דבר איננו נקרא שליטה.
ומאידך גיסא, מאימתי מצינו שהשליטה מראה על חתירה אל האמת, והא כת' עצמו הביא מקנייני גזילה ועוד ששם אין שום סברא וחיוב משפטי לומר שהגזלן מקבל את הממון, שהרי אדרבה הוא פורע חוק פושע, והיכן יש כאן חתירה אל האמת.
ואדרבה, דבריו מופלאים, אי נימא שכל דיני הממונות נקבעים על פי הגיוני והכרע המשפט והשכל, שאז אפשר לומר שה'זכאות לשלוט' ניתנן על פי זה ודו"ק היטיב.

 

[פסיק פומיה]

לכבוד הרב המגדיר הנפלא הרב @פסיק פומיה ויישר כוח על חידוד הדברים.
נראה במר שסובר שענין הבעלויות נקבע על פי 'שליטה' וזה מה שקובע בספק ממון, והנידון לדידכו זוהי הזכאות לשלוט באופן טכני, ומאידך, ישנם מקומות שהטכני הוא זה שמביא את הדיני, דבריו אינם נראים לדעתי הדלה, וכי שליטה זהו מה שקובע בהבעלות, וכי אם הממון מרוחק מן הגברא מרחק דקה הליכה, וכי אז אנו יכולים לקרותו כשולט בממונו, הרי איננו שולט בממונו כלל, שנדרשת ממנו עשיית פעולה בשביל לשלוט וכזה דבר איננו נקרא שליטה.
ומאידך גיסא, מאימתי מצינו שהשליטה מראה על חתירה אל האמת, והא כת' עצמו הביא מקנייני גזילה ועוד ששם אין שום סברא וחיוב משפטי לומר שהגזלן מקבל את הממון, שהרי אדרבה הוא פורע חוק פושע, והיכן יש כאן חתירה אל האמת.
ואדרבה, דבריו מופלאים, אי נימא שכל דיני הממונות נקבעים על פי הגיוני והכרע המשפט והשכל, שאז אפשר לומר שה'זכאות לשלוט' ניתנן על פי זה ודו"ק היטיב.

נראה לי שאנחנו מתווכחים ביסודות ממש וכל הנכתב לעיל הוא תוצאה של אותם תפיסות שנשתרשו אצלנו.
א. האמת המשפטית אינה נתונה להגיון של צדק ומוסר אלא יקוב הדין את ההר, הטענה ש''גזלן יעשה בעלים אינה לפי האמת'' אינה נכונה, וכמו שידוע למר שפיקו''נ דוחה את כל התורה אך אסור לאדם להציל אדם עצמו בממון חברו, היינו שלעולם כל הדיון בממונות הוא אחד - זכאות!!
ב. שליטה בממון אף הטכנית נמדדת ביחס, למי מתאפשר לעשות בחפץ כרצונו כגדרי ''ברשותו'' המובאים בתלמוד.
ג. בעלות נולדת משליטה טכנית הכנסה לרשות וכו' והופכת לשליטה דינית אך השליטה הדינית גם היא שליטה ובמקום שאינה שליטה כמו בספק-פוקעת הבעלות

 

[דבר היושר]

א. האמת המשפטית אינה נתונה להגיון של צדק ומוסר אלא יקוב הדין את ההר, הטענה ש''גזלן יעשה בעלים אינה לפי האמת'' אינה נכונה, וכמו שידוע למר שפיקו''נ דוחה את כל התורה אך אסור לאדם להציל אדם עצמו בממון חברו, היינו שלעולם כל הדיון בממונות הוא אחד - זכאות!!

אדרבה, צא וראה דהנה המציל חברו בממון חברו צריך לשלם, וכי נימא שעשה שלא כדין, תאר לעצמך (איני זוכר ממי שמעתי המשל) שני מכוניות נוסעות בשני נתיבים נגדיים, ולפתע, התגלה שבנתיב אחד שוכב לו אדם על הכביש, ופשיטא שהמכונית הנוסעת בנתיב זה תצטרך על פי הדין לעבור לנתיב השני על אף הפגיעה הבלתי נמנעת במכונית השניה (בלי לעסוק בשאלה האם מותר לסכן עצמו וכו') וכי נימא שניתן זכות לתבוע ממי שעשה כדין לשלמו (אמנם גם לדידי קשיא אבל לדידכו קשיא טובא).
אגב, לא הבנתי מה כוונת מר בנוגע לגזלן שקיימא לן הקונה קנין אף שאין אף הגדרה מהותית שתתן לו 'זכאות' לשלוט בהממון (אא"כ כוונתך שמציאות השליטה הטכנית כופה את קיומה גם על ה'זכות' הדינית ודוחק).

ב. שליטה בממון אף הטכנית נמדדת ביחס, למי מתאפשר לעשות בחפץ כרצונו כגדרי ''ברשותו'' המובאים בתלמוד.

תמה אני עליך, וכי גם 'טכני' קשור לדברים שניתנו מהתלמוד.
הא פשיטא שענין השליטה הטכנית הוא ענין הכוח הבלתי מוגבל שישנו בהישג ידו, ואם כן קמה וניצבה תמיהתי, שהרי אם החפץ מונח בשולחן שלפניו חסר בשליטה ה'טכנית', חוץ מזה, הנה הא מצינו מצבי אמצע, כגון פקדון, שאילה, שכירות וכו' וכו' שחסר בשליטה שטכנית שבהם ולא מצינו על החסרון הלזה שום איזכור בתלמוד.

ג. בעלות נולדת משליטה טכנית הכנסה לרשות וכו' והופכת לשליטה דינית אך השליטה הדינית גם היא שליטה ובמקום שאינה שליטה כמו בספק-פוקעת הבעלות

ממתי הכנסה לרשות קשורה לשליטה, הא חצר גם כן מגדרי ההכנסה לרשות ואף שאין שום אופן שהאדם שולט באותו הממון.

 

[נדיב לב]

ברור שכן.
ניסיתי לעבור על המאמר שלך, אך צפיפות השורות עייפה אותי.
כדאי שבפעם הבאה תרווח יותר.

צודק לגמרי. אני חושב שבמאמר שכתבתי 'טיפים לכתיבת מאמרים' בדגש על סעיפים ה-ו יכול לתרום הרבה לקריאה קלה ונוחה.

טיפים לכתיבת מאמרים | פורום אוצר התורה

 

[דבר היושר]

אגב, אני חושב שאת הגדרת ה'מגיע לאדם' וה'זכויות' שהועמדו לו, הזכרתי בכתביי, וכתבתי שם ההפך מהרב @פסיק פומיה שזהו כל הרעיון המשפטי, (היפך דברי הרב הנ"ל שהגדיר באופן מוחלט שזוהי חידושה של התורה) להעמיד לו את כל מה שבאופן משפטי משוייך לו, דבר שלא ניתן לאיבוד לא על ידי גזל, או כל נזק שהוא וכדו'.

 

[פסיק פומיה]

אדרבה, צא וראה דהנה המציל חברו בממון חברו צריך לשלם, וכי נימא שעשה שלא כדין, תאר לעצמך (איני זוכר ממי שמעתי המשל) שני מכוניות נוסעות בשני נתיבים נגדיים, ולפתע, התגלה שבנתיב אחד שוכב לו אדם על הכביש, ופשיטא שהמכונית הנוסעת בנתיב זה תצטרך על פי הדין לעבור לנתיב השני על אף הפגיעה הבלתי נמנעת במכונית השניה (בלי לעסוק בשאלה האם מותר לסכן עצמו וכו') וכי נימא שניתן זכות לתבוע ממי שעשה כדין לשלמו (אמנם גם לדידי קשיא אבל לדידכו קשיא טובא)

כמה שידוע לי יש לפחות צד שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו, ואף אם אין הדין כן זו לא קושיה על דברי מכיון שאפ' שדיני האיסור דוחים את דיני הממון אך בתור דחי'ה ולא שדין הממון בעצמו לא אמור להיות.

אגב, לא הבנתי מה כוונת מר בנוגע לגזלן שקיימא לן הקונה קנין אף שאין אף הגדרה מהותית שתתן לו 'זכאות' לשלוט בהממון (אא"כ כוונתך שמציאות השליטה הטכנית כופה את קיומה גם על ה'זכות' הדינית ודוחק).

גזלן לולי דין ו''השיב'', היה זוכה בחפץ כתוצאה מהיות החפץ ב''רשותו''- היינו שליטתו הטכנית, ואחר דין ו''השיב'' יש לו קניני גזילה שמתייחסים לאחיזתו בחפץ משהו קבוע ולא מתחדש,,(והוא יסוד הדין דאיתבר ממילא משלם זוזא)

תמה אני עליך, וכי גם 'טכני' קשור לדברים שניתנו מהתלמוד.
הא פשיטא שענין השליטה הטכנית הוא ענין הכוח הבלתי מוגבל שישנו בהישג ידו, ואם כן קמה וניצבה תמיהתי, שהרי אם החפץ מונח בשולחן שלפניו חסר בשליטה ה'טכנית', חוץ מזה, הנה הא מצינו מצבי אמצע, כגון פקדון, שאילה, שכירות וכו' וכו' שחסר בשליטה שטכנית שבהם ולא מצינו על החסרון הלזה שום איזכור בתלמוד.

ממתי הכנסה לרשות קשורה לשליטה, הא חצר גם כן מגדרי ההכנסה לרשות ואף שאין שום אופן שהאדם שולט באותו הממון.

שליטה ענינה יכולת קיום רצונך בדבר ולא תפיסה טכנית, ולכן אם החפץ נמצא במצב שאתה יכול לקיים בו רצונך כגון פקדון וכדו' הוא נחשב בשליטתך.
הכנסה לרשות בקניין משמעותו, אתה מעמיד את החפץ במצב שתוכל לקיים בו רצונך, וכן בקניין חצר העובדה שהחפץ נמצא ברשותך, היינו מקום שאתה יכול לעשות בו כאוות נפשך, היא היא המזכה לך!

 

[פסיק פומיה]

אגב, אני חושב שאת הגדרת ה'מגיע לאדם' וה'זכויות' שהועמדו לו, הזכרתי בכתביי, וכתבתי שם ההפך מהרב @פסיק פומיה שזהו כל הרעיון המשפטי, (היפך דברי הרב הנ"ל שהגדיר באופן מוחלט שזוהי חידושה של התורה) להעמיד לו את כל מה שבאופן משפטי משוייך לו, דבר שלא ניתן לאיבוד לא על ידי גזל, או כל נזק שהוא וכדו'.

לדבריך שיש זכות מוקדמת אף קודם שחידשה תורה, מה התחדש''ל בפרשת נזיקין וגזילה?

 

[פסיק פומיה]

הרב @דבר היושר נראה לי שאזדקק לכתוב ג''כ מאמר בנושא להעמיד את דעתי בצורה סדורה ומבוססת ולא רק כתגובות קצרות על דבריך הנפלאים. בכל מקרה ייש''כ עצום על המאמר הנפלא אתה פותח את כל הנושאים בצורה עמוקה מתומצתת ומדהימה ממש התחברתי תמשיך להוציא חומר.

​