אכן, ישנם ראיות רבות שפטור אונס אינו רק מחמת העדר אשמה, כעין חס רחמנא עליה מחמת שאינו אשם,
אלא נקודה שורשית ועמוקה יותר, שכיון שעשה באונס לא חשיב בכלל כעובר עבירה, כי המעשה אינו נחשב בכלל כמעשה דידיה.
אך ודאי שאין הכוונה שמעשה באונס אינו קשור לאדם שעשה אותו בכלל, וכמו שאם זרק אותו אדם על אדם אחר ומת שאינו נחשב רוצח, כמו"כ ממש כאשר עף ע"י הרוח,
לא שייך לומר כך, שהרי ודאי שלא שייך לומר באומר מותר שאינו נחשב כמעשה של האדם בכלל, ופשיטא שהמושג אונס אינו רק באופן שנעשה כעין מאליו, (הש"ש - למשל - כתב שלשי' הרמב"ם שספיקא דאורייתא לקולא - אם אכל דבר שהוא ספק איסור תורה חשיב אונס),
וכן אם שחט בהמה באונס ודאי לא נחשב שנשחטה מאליה בלי כוח גברא, וכן המזיק באונס חייב כמו מזיק בשוגג, ואם הוא ממש כנעשה מאליו - ודאי שלא שייך לחייבו.
אלא נראה, שעיקר פטור אונס כן קשור לכך שהאדם אינו אחראי על מעשיו, רק שהעדר אחריות גם כן יכול להועיל להפקיע את הקשר של האדם למעשה, כי עצם העובדה שאינו אחראי על מעשיו גורמת לכך שאינם מעשים שלו.
ונמשיל בזה, שהרי ודאי שאם אדם רצח מיליוני אנשים בטעות - יש לו קולא גדולה על פני מי שרצח אותם בכוונה, אך כ"ז רק באופן שהטעות היא טעות טכנית, כמו שחשב שאינם בני אדם אלא בעלי חיים,
אך אם רצח מיליוני אנשים בגלל שחשב בטעות שמותר לרצוח, שחונך וגדל על כך אין בעיה מוסרית או ערכית ברצח, ודאי שלא נחשב כשוגג,
כיון שאף שהוא אשם פחות מאדם אחר - סו"ס בפועל הוא אדם רע ומרושע, שעשה מעשים רעים ונוראים ורצח אנשים, ואף שאי אפשר לבוא עליו בתביעה במובן המקורי של תביעה (אי אפשר לטעון כלפיו "למה עשית כך") - עדיין הוא רע ורשע וראוי לעונש,
ומה ההבדל בין המקרים? הרי גם במקרה הראשון - האדם בפועל עשה מעשים רעים, אז ממה נפשך, אם הולכים אחרי מה שקרה במציאות - גם מי שטעה ורצח בנ"א כי חשב שאינם בנ"א - בפועל הרג אנשים, ואם הולכים אחרי האשמה והתביעה - גם מי שרצח בגלל שחשב שמותר לרצוח אינו אשם ממש,
אלא, שבאמת ודאי שאזלי' אחרי המציאות בפועל, ואם אדם מסוים הוא רע - לא יועילו לו שום טענות ומענות, רק שאם לא ידע שהוא הורג בנ"א - חסר בעצם המציאות של הריגת בני אדם, אדם שהרג שלא מתוך מודעות והבנה שהוא הורג - לא נחשב רוצח גמור,
זאת בניגוד לאדם שהרג מתוך מודעות גמורה שהוא הורג, והרג בשביל המטרה והתכלית שהאנשים ימותו, רק שהוא לא אשם על כך שעשה כך, אדם כזה - ודאי שנחשב רוצח, גם אם יש מקום להקל בעונשו.
וכך גם ביחס לאונס, העובדה שהאדם אנוס על המעשה - אינה סיבה שמצד הלכות מעשים הוא לא נחשב כעושה המעשה, וכמו שאם היה עף ברוח לא היה נחשב מעשה,
מצד הלכות מעשים - ודאי שאונס נחשב כעושה המעשה, ולכן הוא חייב באדם המזיק, כיון שבפועל הנזק קורה אצלו ונגבה ממנו,
ורק שכיון שאין לו אשמה בכלל על המעשה שעשה - אינו נחשב כ"כ מעשה שלו, ולכן גם אינו מתחייב עליו בדיני תורה.
ובאמת, שאם האדם חוטא במודעות גמורה ובכוונת מכוון, ורק שאינו אשם על כך - לא חשיב אונס בכלל,
וכמו שמצינו בר"פ כלל גדול שתינוק שנשבה - לדעת כמעט כל הראשונים שם - אינו פטור מטעם אונס אלא יש לו פטור מסוים וחדש מגזיה"כ נפרדת, ואף שלכאורה, אין לך אונס גדול ממנו, שאינו יודע בכלל שיש תורה ומצוות, וכל חטאיו נגזרים רק מכך שאינו יודע כלום ואינו אשם על כלום,
אלא מבואר, שכיון שבפועל הוא עומד במצב של חטא - לא חשיב אונס, כי אף שאונס אינו פטור מצד עצם צורת העשייה - עדיין הוא פטור שנובע מכך שהאדם לא עשה לגמרי את המעשה, ואינו רק פטור חיצוני שחס רחמנא עליה,
ולכן, בכה"ג שלא שייך לומר שאין המעשה מתייחס אליו, אינו נפטר מטעם אונס אלא רק מפטור חיצוני.
ובזה יפתרו כל הקשיים בנוגע לאונס, כאשר יראה המעיין הישר נכוחה.
